לפני הכל, למה 'רק עוד יום אחד'?
אם במקור, קריסטין הרמל, מצאה לנכון לקרוא לנובלה הזו HOW TO SAVE A LIFE ?.
כי באותה מידה יכולנו לקרוא לה 'היו שלום', 'היה נעים ודי', או כל משפט סמי דטרמיניסטי אחר, רחמנא ליצלן.
וגם הבהרה קטנה.
בין הספרים שלי שוכב אחד שלא פתחתי.
הוא עוסק באוטיזם ובעשר השנים האחרונות, מאז שאני אמא, לא הצלחתי להביא את עצמי לפתוח אותו. בכל רגע נתון האמנתי שכשהאיום הפוטנציאלי של אוטיזם, יעבור אותנו (מתוקף גילן של הבנות), אשב ואקרא אותו. זה עדיין לא קרה.
הספר שלשמו התכנסנו לא עוסק באוטיזם. אבל אם הייתי יודעת במה הוא עוסק, לא הייתי פותחת גם אותו, בדיוק כמו את ההוא שמעלה אבק על המדף.
אבל קרה והתחלתי.
עכשיו בואו נתקדם.
די! זה לא מגיע לי
רגע, זו הזייה? חסמבה בבית החולים? החיים הכפולים? המשולשים? (משובעים?) האחות והעץ המכושף? (אני יכולה להמשיך, אבל אולי לא כדאי).
זו נובלה ואת זה חשוב להדגיש, כי רומן באורך מלא עם הזיית סרטן ספרותית שכזו, לא היתה מחזיקה אצלי מעמד יותר מדי זמן (ומישהי מאיתנו היתה מתפגרת בוודאי, לפני תום קריאת היצירה).
**הקטע הבא נכתב רק לאחר שבדקתי שוב, כי הוא מופיע כספויילר אכזרי בגב הספר**.
מדובר באחות ילדים אונקולוגית, שמגלה כי היא עצמה חולה במחלה הסופנית. אז, בדרך לא דרך, היא מתוודעת לעץ סודי שמאפשר להאריך את החיים, תוך חזרה מעגלית על אותו יום. עד כאן מיותר ונדוש. אבל לגרום לי לקרוא שוב ושוב, תאורים חוזרים על עצמם של אותו יום, זה כבר גובל בהתעללות (ואפילו אם אני לא בהגדרת ׳חסר ישע׳).
אפשר קצת אינסולין בבקשה?
קריסטין הרמל הלכה מעט רחוק עם רעיון שכבר שיעשע סופרים בעבר,ותיבלה אותו במשפטים נוטפי מתיקות הוליוודית כמו ״לעתים קרובות הכל נראה קודר יותר לפני עלות השחר״. מעניין, שלום חנוך שר את זה פעם וסביר שאמרו את זה גם לפניו. נשאלת השאלה למה אני! הייתי צריכה לדעת את זה? (שוב... הכוונה).
״ ׳אף פעם לא מאוחר מדי׳ הוא אומר. ׳בשביל אהבת אמת נדרש רק רגע אחד. בתוך רגע הלב שלך שייך לעד למישהו אחר׳ ״ . פוי, בלאכס, כואב לי בשיניים. תקראו לי צינית, אבל המידע הזה מיותר מבחינתי (or maybe I am dead inside).
״האהבה עשויה להפתיע אותנו ברגעים הכי לא צפויים״, כאן נשאלת השאלה האם ניתן להפתיע ברגעים צפויים (זהירות, לופ פילוסופי באופק).
״האהבה מגלה לך את כל מה שאת צריכה לדעת... אבל את צריכה לתת בה אמון״. בלאכס שוב.
"האהבה נטועה תמיד באמת. הקשיבי ללבך", ממש וילו והנסיכה הקסומה.
היו עוד הרבה שכאלה, אבל רחמיי נכמרו עליכם.
אינני בעל כנף
שוב האכלת יד בשפע מחייבת אותי להדגיש שאין לי כנפיים (ומכאן שאני לא תוכי). מצד שני, גם אין צורך לשוב ולהסביר לי בכל פגישה מחדש, מדוע זה הגיוני שהבחור הנהדר לא זוכר את קיומה של הגיבורה, בחיי שהבנתי.
זהירות בולענים
הספר הזה עבר מזמן את סכנת החורים בעלילה, הוא פיתח בולענים וודאיים, נוטפי חוסר אמינות בוטה, שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם מהם.דעו לכם שתוך כדי קריאה, הסתכנתי בקצר מחשבתי מהקשים שידעתי.
אז מי כאן חולה באמת?
ימים שחוזרים על עצמם 'מאתחלים' את החיים, מישהו מת חמישה ימים ברצף (רק כדי שנגיע למסקנה המעוותת כי אם אהוב לבך מת, הסיבה והטעם לחייך, מתו איתו גם הם). בשיחה פשוטה ועניינית מתקנים עוולות חיים, מפרקים משקעים ומתנחמים לעד, משקמים מערכות יחסים מפורקות, אה, וילדים נרדמים על הגג ומתעוררים במיטתם, עם כניסתו של היום החדש לתוקף, שוב.מודה, זה מעט יותר מדי בשבילי.
הספר הזה מרגיש פחות כאחת מיצירותיה המוכרות של קריסטין הרמל עד כה, ויותר כניסוי בכתיבה פנטסטית (ניסוי זה טוב, אבל לא כל דבר צריך לפרסם). במקרה הזה, אני פחות בעד.
בקיצור,
חיזרי למוטב קריסטין, שם יעודך האמיתי.
ואתם,
תפסו את הילדים ורוצו לכיוון השני, הרחק מהנובלה המיותרת הזו.
