"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

רק עוד יום אחד / קריסטין הרמל


לפני הכל, למה 'רק עוד יום אחד'? 
אם במקור, קריסטין הרמל, מצאה לנכון לקרוא לנובלה הזו HOW TO SAVE A LIFE   ?.
כי באותה מידה יכולנו לקרוא לה 'היו שלום', 'היה נעים ודי', או כל משפט סמי דטרמיניסטי אחר, רחמנא ליצלן.

וגם הבהרה קטנה.
בין הספרים שלי שוכב אחד שלא פתחתי.
הוא עוסק באוטיזם ובעשר השנים האחרונות, מאז שאני אמא, לא הצלחתי להביא את עצמי לפתוח אותו. בכל רגע נתון האמנתי שכשהאיום הפוטנציאלי של אוטיזם, יעבור אותנו (מתוקף גילן של הבנות), אשב ואקרא אותו. זה עדיין לא קרה.
הספר שלשמו התכנסנו לא עוסק באוטיזם. אבל אם הייתי יודעת במה הוא עוסק, לא הייתי פותחת גם אותו, בדיוק כמו את ההוא שמעלה אבק על המדף.    
אבל קרה והתחלתי.
עכשיו בואו נתקדם.


די! זה לא מגיע לי

רגע, זו הזייה? חסמבה בבית החולים? החיים הכפולים? המשולשים? (משובעים?) האחות והעץ המכושף? (אני יכולה להמשיך, אבל אולי לא כדאי).

זו נובלה ואת זה חשוב להדגיש, כי רומן באורך מלא עם הזיית סרטן ספרותית שכזו, לא היתה מחזיקה אצלי מעמד יותר מדי זמן (ומישהי מאיתנו היתה מתפגרת בוודאי, לפני תום קריאת היצירה). 

**הקטע הבא נכתב רק לאחר שבדקתי שוב, כי הוא מופיע כספויילר אכזרי בגב הספר**.
מדובר באחות ילדים אונקולוגית, שמגלה כי היא עצמה חולה במחלה הסופנית. אז, בדרך לא דרך, היא מתוודעת לעץ סודי שמאפשר להאריך את החיים, תוך חזרה מעגלית על אותו יום. עד כאן מיותר ונדוש. אבל לגרום לי לקרוא שוב ושוב, תאורים חוזרים על עצמם של אותו יום, זה כבר גובל בהתעללות (ואפילו אם אני לא בהגדרת ׳חסר ישע׳). 


אפשר קצת אינסולין בבקשה?   

קריסטין הרמל הלכה מעט רחוק עם רעיון שכבר שיעשע סופרים בעבר,
ותיבלה אותו במשפטים נוטפי מתיקות הוליוודית כמו ״לעתים קרובות הכל נראה קודר יותר לפני עלות השחר״. מעניין, שלום חנוך שר את זה פעם וסביר שאמרו את זה גם לפניו. נשאלת השאלה למה אני! הייתי צריכה לדעת את זה? (שוב... הכוונה).


״ ׳אף פעם לא מאוחר מדי׳ הוא אומר. ׳בשביל אהבת אמת נדרש רק רגע אחד. בתוך רגע הלב שלך שייך לעד למישהו אחר׳ ״ . פוי, בלאכס, כואב לי בשיניים. תקראו לי צינית, אבל המידע הזה מיותר מבחינתי (or maybe I am dead inside).


״האהבה עשויה להפתיע אותנו ברגעים הכי לא צפויים״, כאן נשאלת השאלה האם ניתן להפתיע ברגעים צפויים (זהירות, לופ פילוסופי באופק).

״האהבה מגלה לך את כל מה שאת צריכה לדעת... אבל את צריכה לתת בה אמון״. בלאכס שוב.

"האהבה נטועה תמיד באמת. הקשיבי ללבך", ממש וילו והנסיכה הקסומה.

היו עוד הרבה שכאלה, אבל רחמיי נכמרו עליכם.


אינני בעל כנף

שוב האכלת יד בשפע מחייבת אותי להדגיש שאין לי כנפיים (ומכאן שאני לא תוכי). מצד שני, גם אין צורך לשוב ולהסביר לי בכל פגישה מחדש, מדוע זה הגיוני שהבחור הנהדר לא זוכר את קיומה של הגיבורה, בחיי שהבנתי.

זהירות בולענים

הספר הזה עבר מזמן את סכנת החורים בעלילה, הוא פיתח בולענים וודאיים, נוטפי חוסר אמינות בוטה, שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם מהם.
דעו לכם שתוך כדי קריאה, הסתכנתי בקצר מחשבתי מהקשים שידעתי.

אז מי כאן חולה באמת?

ימים שחוזרים על עצמם 'מאתחלים' את החיים, מישהו מת חמישה ימים ברצף (רק כדי שנגיע למסקנה המעוותת כי אם אהוב לבך מת, הסיבה והטעם לחייך, מתו איתו גם הם). בשיחה פשוטה ועניינית מתקנים עוולות חיים, מפרקים משקעים ומתנחמים לעד, משקמים מערכות יחסים מפורקות, אה, וילדים נרדמים על הגג ומתעוררים במיטתם, עם כניסתו של היום החדש לתוקף, שוב. 

מודה, זה מעט יותר מדי בשבילי.

הספר הזה מרגיש פחות כאחת מיצירותיה המוכרות של קריסטין הרמל עד כה, ויותר כניסוי בכתיבה פנטסטית (ניסוי זה טוב, אבל לא כל דבר צריך לפרסם). במקרה הזה, אני פחות בעד.

בקיצור,
חיזרי למוטב קריסטין, שם יעודך האמיתי.

ואתם,
תפסו את הילדים ורוצו לכיוון השני, הרחק מהנובלה המיותרת הזו.



שיבה / יא ג'סי

בסגנון ייחודי, זה השייך לפער תרבותי ובגובה העיניים, מציירים כאן תרבות.


"
היא ראתה את ג'יימס מביט בעגור כתר שהביא אחד הסוהרים האשנטים ומכריז כי שוויו ארבעה פאונד. מה לגבי חיית האדם?".

דרך משקפיים ביקורתיים וחכמים, מוקמת פרספקטיבה שהאדם המודרני יתקשה לראות ממקום מושבו הלבן.


"לא העבדות בלבד מונחת כאן על הכף, אחי. מדובר כאן בשליטה על האדמה, על הכוח. אי אפשר לנעוץ סכין בעז ואז לומר, 'עכשיו אוציא את הסכין לאט כדי שהכול יהיה קל ונקי, בלי בלגן.' תמיד יהיה דם".

זה zoom in, מין מסע אנתרופולוגי אל היסטוריית שבטי חוף הזהב האפריקאים, שמשלבת מעמדות ועבדות, כוחניות והישרדות, גורל ותרבות עשירה שלא באמת הכרתי.

"טרוף או שתיטרף. שבה או שתישבה. הינשא כדי להתגונן... הוא לא יהיה חלש. הוא בעסקי העבדות ואלה תובעים קורבנות".

לאט לאט

"היא לא הבינה שדברים עלולים למות, גם אם מתאמצים להשאיר אותם בחיים".

זה סיפור מהול בחכמת חיים, מורשת משפחתית שבטית והגיון בריא. היו כאן קטעים שעצרתי בעצמי מלהמשיך לקרוא וחזרתי אחורה, לנסות ולהעמיק ברעיונות.

"אף אחד לא שוכח שנישבה אי פעם, גם אם עכשיו הוא חופשי".

אז רק טוב?

הפעם לצערי, לא, או לא רק.
הספר הזה עוסק בדמויות רבות, כל אחת וגורלה ולאן שגלגלו אותה החיים.

אלא שבמהלך הקריאה, כמו הדמויות, גם חוויית הקריאה שלי הופיעה במקטעים. ההתרגשות ירדה (והשעמום עלה רגעית בהתאם) והיו גם מקרים בהם לא יכולתי לעזוב ולהפסיק את הקריאה. קצת כמו גלים, קריאת גלים.


הרבה אבל מי סופר...

אם נספור את הדמויות המופיעות בספר הזה, המושג 'הרבה' יקבל משמעות עדינה מדי.
כל כך הרבה דמויות יש כאן, שהיו מקרים שכשחזרתי לקרוא, תהיתי מי שייך למי? באיזו שושלת? ומאיזה סיפור עכשיו?.

אז מצד אחד, אם באנו לקבל תמונה כוללת על תקופת העבדות והקולוניאליזם באפריקה, קבלנו תמונה רחבה ולא רעה ככול הנראה.
אבל כספר קריאה (לא עיון), מדובר בתופעה שהופכת את הספר למעייף לטעמי.


והכי חשוב 

"תנו לאפריקאים להיות אדוני אפריקה".

ו"מחילה היא פעולה שקרתה לאחר מעשה, חלק מעתידו של המעשה הרע. ואם מכוונים את עיני האנשים לעתיד, הם עשויים לא לראות את הנזק שנעשה להם בהווה".

לא סבלתי, אבל היו לי בהחלט טובים ממנו.








מאחורי עיניה / שרה פינבורו

מתברר שבנג'מין פרנקלין אמר "שלושה יכולים לשמור סוד בתנאי ששניים מהם מתים" ואני רק רציתי שתדעו, בלי לחץ.

מתברר עוד שהמשפט הידוע על זבל של אחד ואוצר של אחר, מתאים גם להתייחסות לגברים.

ואולי לא?

ו"מי בכלל יודע מה באמת מתרחש מאחורי דלתות סגורות?"


פסיכי-לוגיה
(פסיכי-תארפיה, פסיכי-סומטיקה, פסיכי... מוזמנים להמשיך. היזהרו מפסיכיאטריה, זה ברור מדי).


לאורך קריאת הספר הזה חייתי בהזיה (נעימה, אבל הזיה לכל דבר) ו
לא הצלחתי להגיע למסקנה מי כאן יציב ומי משוגע. אצל מי האמת והאם היא קיימת בכלל?


מדובר ברומן פסיכולוגי, מעורב מתח, מעט רומנטיקה והרבה על טבעי, שערבב את חיי.



מה היה לנו?


הגבר, פסיכיאטר ממעמד הביניים האנגלי, כולל מעט קשיים, חיבה יתרה לאלכוהול, קצת התפרצויות זעם לכאורה, ומבט מקסים עד שובה.

"וגם אם הוא שותה יותר מדי, מכל שאר הבחינות הוא מקצועי לחלוטין".

האישה, צעירה פגועה, בת עשירים חבולת חיים שהכסף של הוריה המתים לא קנה לה שקט מיוחל.

"אנחנו תמיד נראים זוג מושלם כלכך, דיוויד ואני, אני אוהבת את זה".


השנייה, גרושה קשת יום וחשבון בנק, שמתפקדת כאם חד הורית לילד בן שש וכבר מזמן שכחה איך לחיות, להתלבש ולהתנהל כאישה נחשקת.

היא לא שייכת לאגף הסגור והיא גם זו שמגלגלת את הסיפור.
כמה אהבתי אותה.


"לא משנה עד כמה אני מרגישה שתולה בין שניהם. שתולה או לכודה. אחת מהשתיים". "אולי הם סיפרו עלי זה לזה?הם ואני. זה תמיד הם ואני".

הסיפור כתוב משתי נקודות מבט, עד כאן רומן סטנדרטי להחריד. אלא שכאן מתקיימת גם התפנית, כשנקודות המבט הן של הנשים וקולו של הגבר והשפעתו על חייהן, מופיעים כעדות יד שניה בלבד.


כשאנשים ועולמות מתנגשים

'על טבעי' כבר הצהרתי והנה זה כאן שוב. אין ערפדים, פיות ושאר יצורים שלא תצפו לפגוש בסופרמרקט הקרוב. כולם כמוני וכמוכם בדיוק, ובכל זאת, חלקם שונים, מיוחדים, עם נטייה ליכולות מרחיקות לכת.

את הכיוון העל טבעי לא צפיתי, כמו חלקים נוספים בספר הזה הוא תקף אותי באין רואה (אני לפחות, לא ראיתי אותו מתקרב). 


עבור אלה הסולדים  מהז'אנר, חשוב להדגיש כי במקור, לא מדובר בז'אנר אהוב עלי, ומתוך כך, סביר שגם אני הייתי נמלטת עוד לפני שבחרתי בו. בהתאם, גם הייתי מפספסת את הספר הזה, כי הוא בעל נגיעות על טבעיות, אבל הוא כל כך טוב (ותודו שהנטייה להשתפכות פחות הולמת אותי).



כשזה טוב זה טוב

ואל תבלבלו אותי עם עובדות

"איך שלא יהיה, החיים טובים יותר כשהם מעניינים".

ישיבה על קצה הכיסא, דפדוף מהיר, דופק מואץ לעתים וא-סוציאליות סביבתית בלתי זהירה, כל אלה תקפו אותי בקריאת הספר הזה שנקרא  מהר ובנשימה עצורה. 

השפה טובה וקולחת והתרגום גם (למעט תוספת 'אני' מיותרת, במילים כמו "הרגשתי". אבל היו מעטות כאלה, ולמרות שזו לא עברית במיטבה, לטעמי, זה לא בבחינת 'אסון תרגומי').


כמה מילים על אהבה
כי לשם כך התכנסנו וכי באמת שאי אפשר בלי.
וכמה תובנות לדרך גם.

"האהבה עצמה היא סוג של טרוף". "אהבות מתות ביסורים" shocking news.

"לכל אחד יש אמת אחרת". "שקרים ואמיתות הם עניין של השקפה".אה, לא בטוח שאני רוצה להאמין בזה (או להגיב מעבר לתגובתי הפושרת).

"היא אמרה שהאמת היא עניין יחסי. שהרבה פעמים האמת היא פשוט הגירסה שהכי מאמינים בה". בואו נרים על זה יחד גבה ו... קדימה לקרוא.

אני אשב להרגע בינתיים.


הומו / עומר שטרנברג

אה,
מי אמר שזה לא כל כך פשוט לכתוב ספר, אפילו ספרון?
(אני).

מי אמר שצריך לדעת מה לעשות? שחשוב להיות מקצועי?
(אני שוב).

כי,
סיפור על התפתחות מינית של בחור ממוצע אחרי צבא, עלולה במפתיע להיות נושא מעניין כמו רכילות עסיסית בשכונה.
אבל, לקרוא את הטקסט הזה כמו רשימת קניות, זה קצת פחות מרשים, כבר קראתי, ויש לי בבית אחת חדשה שעוד לא מימשה את גורלה (היא עשוייה לעניין אתכם באותה מידה).


אני לא תוכי
גם לא בעל כנף אחר 

האכלת יד, היא הוספת הסבר במקומות שאין בו צורך והספר הזה עושה את זה בגדול.

"בוא תיסע אחרי, יש חניון ממש קרוב למסיבה... חנינו בשתי חניות נפרדות, יצאנו מהרכבים והתקדמנו זה לכיוונו של זה..." מלבד העובדה המשמחת (לא באמת), שחניתם בחניות נפרדות ולא באותה חניה ממש, מדובר במלל מיותר. משום מה אני בטוחה שבמידה ונסעתם במכוון אחד אחרי השני, לא תימלטו זה מזה ברגע היציאה מהמכונית.

אז אני לא תוכי, אין צורך להאכיל אותי, ובאופן גורף ועקרוני ליהוג שלא לצורך, זה מעייף ומעמיד למבחן מיותר את האינטליגנציה שלי וכן, גם את הסבלנות.


עברית ובלבול מיני
החיים הם לא עניין פשוט

"תחושת הקורבניות", "גלגלי הרכב החליקו בחוסר שליטה", "אדם נדחק בקושי לחניה פנויה" (מקווה שהכוונה לדחק את הרכב וגם אז...), "שאני הרגשתי" (אין צורך בחזרה על 'אני'), "התהפכתי בספה" (יפה, ואני נתקפתי גרד בלתי רצוני מהצרוף האחרון).
בקיצור, בואו נסגור על 'טוב זה לא'.

למה זה טוב?

"בעקבות התאונה בקשתי שבוע חופש מתחנת הדלק, דבר שחייב אותי להישאר בבית".

הספר הזה הוא רומן/יומן נעורים ראשוני, מין חיבור בסגנון 'מורתי היקרה'. כולל הסברים מיותרים, קפיצות לא אחראיות בין עבר והווה, והוא באופן כללי (כפי שתארתי אותו לאחרונה לחברות יקרות), ׳שטוח כמו פלטפוס והכרחי באותה מידה'. לדעתי כמובן, הכל לדעתי. 

הסיפור משעשע עד מוזר. יומן מתגלגל של משוחרר צה"לי טרי, שהתנסה באהבת המין השני וגם באהבת בני מינו. עכשיו הוא בעיקר עסוק בזה וכותב את קורותיו בכתיבה שטוחה, בוסרית לא מרשימה.

"אולי זה לא שאתה לא הומו, אלא שהם לא סטרייטים?".

לא, זה לא אמין, אפילו בעיצומו של תהליך. הוא עוד לא החליט אם הוא "הומו", "הומו גבר-גבר", במערכת יחסים עם "נעמה", או סתם מעדיף גברים (וחס מלהגיד שזה 'עושה אותו' הומו). 

"הרי בקושי השלמתי עם העובדה ששכבתי עם גבר שיש לוזין, עכשיו אני צריך גם להבין איך שוכבים עם גבר בלי זין".

מבחינתי, הוא מוזמן לבחור במה ובמי שירצה (כל עוד הוא לא משלב אותי או מעדכן בהחלטות כמובן).


רגע, זה חשוב

ולפני שתקפצו בציקצוקים רמים, אין לי דבר נגד הומואים, אולי דבר או שניים בעדם (כמה מחברי הטובים..., בני משפחה קרובים ושכנים גם...) אבל לא זה העניין כאן, או אולי זה לב העניין.

כשמגיעים לעסוק בנושא רגיש, ריגשי, נפיץ וחשוב (מאוד חשוב), העוסק במיניות אדם, הגדרותיו ועמידתו מול חברה שיפוטית, חשוב 'לעשות את זה' בסגנון מקצועי, איכותי ובכפפות של רגישות (צבעוניות אם אפשר).

כאן, הסגנון הנמוך, מוריד את השיח אל עבר עיסוק ברמת מקצועות עתיקים שאין להם עניין עם שאלת הזהות המינית של הדמות הראשית (ולטעמי יצאתי כאן ממלכתית).


והנה, לאות סיום, מישהו (לא מלמעלה, בטח מהצד), עוזר לי להבהיר כאן את עמדתי, "זה היה קונספט נחמד, אבל הביצוע היה חובבני לטעמי", לא אני אמרתי.

ברשימת הספרים ששמחתי מאוד שעומדים לפני 82 עמודים, אף לא אחד יותר.





נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן

כשמתחילים לספור נשיקות אני נשארת (אולי יצטרכו עזרה בספירה).

אחר כך יצטרפו לנשיקות גם ציניות, ראייה ביקורתית, היסטוריה מקומית, קבלת דין ואהבה, המון אהבה.

עכשיו נראה אתכם מנתקים אותי מהספר הזה.

זה רק סיפור אהבה, זה הכל.
אהבה לגבר, אהבה למדינה, לפעם, לילד שהיית, לזכרונות ולקשיים שבנו אותך להיות מי שאתה. עם קצת מזל, זה יהיה גם סיפור אהבה לעצמך, ואולי לא (את זה נראה כבר בהמשך).


ספר לי כבשה

"כדי שתוכל אתה לשרוד, הרשית לסיפוריך להתאבד. הם תלו את עצמם על חבל הכביסה. כדי שאוכל אני לשרוד, הרשיתי לסיפוריי לבלוע אותי: גופי ימשיך להתנדנד כמטורף, ולא משנה כמה פעמים ארגיש צורך להקיא".

זה סיפור חיים, בנוי במקטעי זכרונות, מוגש בידיי דמות מספר סיפורי עם מתובלים בחוכמת התרבות הערבית, מין שחרזאדה מודרני, גברי (כמה מתאים). סיפורי 'אלף לילה ולילה' שלו, נעים בין היסטוריה עממית, זכרונות פרטיים, ומפגש עם המתים של חייו.


בונים מתוך ההריסות 
דרמה זה כאן

"אחת! שתיים!, שלוש!... שלושים ושמונה, שלושים ותשע!..." חכו לסוף הספירה, היא (גם) מטאפורה שמגיעה כואבת מתמיד.

זו דמשק של אז ושל היום, מעללי מלחמה כאובה, זוגיות חד מינית בלב קרבות וחברה פטריאכלית מיושנת. משפחות, חברות, אסונות וכאב מכל סוג, כולם מתגלגלים מתוך סיפור חיים.
פחד ממשטר אכזר, רודף, שופט ומוציא לפועל, גם אלא נוטפים בין העמודים כאן ובונים תמונה מדינית, היסטורית, אנושית (פחות אנושית לעתים). זה כל כך מעניין ומכל כך הרבה כיוונים.

לא מדובר במדור לחדשות החוץ, הכל מובא כאן אנושי מאוד, אבל מתוך סיפורי חיים, נפרשת גם מדינה במשבר, ומדינה היא אנשים, ואנשים אובדי עצות.

הו מוות אהובי

"המוות שהאזין להגיגיי, רוכן לעברי ומחייך כשעשן ניגר מתוך ארובות עיניו... 'אתה יודע' הוא אומר 'אתה לא משתנה. פשטתי פיסות מנשמתך כבר פעם או פעמיים. אבל עמוק בפנים אתה עדיין ילד העורג להיות מקובל... אתה רואה בעצמך אדם לא שלם, ובסובביך - אנשים מושלמים... אתה כנראה לא מבין שכשאתה מתבונן בעצמך, תמיד אתה רואה רק את הפגמים...'".

מוות הוא דמות מתקבלת על הדעת כאן, ובמפתיע הוא לא קשור רק לזוועות ממערכות הקרב, אלא גם לפרידה ממערכה אחרת, אהובה, שנים קדימה (כולנו תקווה שעד אז תסתיים המלחמה).

כיאה לדמות מרכזית, למוות מיוחסים כאן משפטים אלמותיים (כמובן) ותובנות גדולות. צחקתי ממנו, אהבתי אותו, הוא ציני ומתובל (ואין צורך להרים גבה, אני מבינה עד כמה מוזר זה נשמע).

"אם אתה מת מסומם, לנשמה שלך יש טעם של אוכמניות" צריך להיות אדם מיוחד מאוד (או אולי מנוסה מאוד) על מנת לכתוב משפט כזה מפיו של מוות.


זקן בין צעירים
או הפוך

"עכשיו אנחנו שני זקנים שיושבים על שפת הבלתי נשכח, מוכנים לקפוץ אל תוך התהום שח מה שאיננו עוד".


ככלל הספר הזה ממולא בחוכמת זקנים רהוטה וכתוב בידי סופר צעיר (יחסית), כשהמעטפת היא היסטוריה והמילוי הוא ההבנה מה זה עושה לאנשים, איך בדיוק זה משאיר בהם סימנים (וזה משאיר, הו הו משאיר).

"אני מניח שהתחלתי את ההימלטות של אל מקום בטוח יותר, אבל מעולם לא מצאתי רגע של שלווה שבו יכולתי להודת שכבר הגעתי".

מדובר בחווייה מלאת רבדים. קצת כמו לשבת עם סבתא עמוסת תכני עבר ולהקשיב, פשוט להקשיב. 
נראה שמפרספקטיבה של זמן, נוכל ללמוד משהו קטן/גדול, על כולנו.

"אני מכיר אותך, אהובי. אני מבין אותך. אתה מרגיש שהיית טוב אל העולם, אבל העולם לא היה טוב אליך."

לסיום

אם מסיבה הזויה, לא ברורה (שבוודאי תפגע לכם בבריאות), תקראו רק ספר אחד השנה, ודאו שזה יהיה הספר הזה.





יומנה של משרתת / אוקטב מירבו


לסקירה זו דרישות מקדימות:
הנכם מתבקשים לקרוא אותה במבטא צרפתי (כבד ככול הניתן) ובנימה צינית עד מתנשאת (כי באמת, אי אפשר אחרת).
אחרי שתתחילו, תגלו שקצת קשה להפסיק.

ככה גם קראתי את מה שקראתי מהספר הזה (מקווה שזה יעבור לי אחריו).

זוהי נובלה בת כ - 150 עמודים, קלילה הזויה וחסרת פשר (והנה גם אני כמו הטקסט הזה, הופכת מליצית יתר).


את מי זה משרת?

קבלו אותה, היא הגיעה מפאתי פריז (רק לפני ארבעה ימים), מלאת שיק ומתנשאת כנדרש. היא אי שם בין משרתת למשוררת זימה (ותבצע גם, אם רק תתנו לה הזדמנות). בפועל, היא בעיקר מעייפת ובעלת נטייה למצוא את הרע בכל דבר שעומד בסביבה, מצקצקת בלשונה על מעסיק זה ועל אחר, על עובדי משק הבית והשכנים. כולם תחת ביקורת שמתאימה לצרפת של תחילת המאה התשעה עשרה.
מן מערכון תקופתי שלא ממש מצאתי בו את עצמי.

״יש לנו כנסיה יפיפיה, מזרקה יפה... ויש לנו דבר נוסף, יפה במיוחד... הזוג לאנלר... הזוג לאנלר שיש להם מיליון פרנק והם מתגוררים בטירה... אלה אנשים איומים ונוראים ואנחנו גאים בהם מאוד״.

הערת תרגום הובילה אותי להבין ש'לאנלר' זה משהו בסגנון 'לעזאזל', בצרפתית. אותי זה לא הצחיק במיוחד, ואפילו פחות, כשזה עובר דרך הערות תרגום.



סמנו 'כן' על הומור

זה מסוג הספרים שניכר כי מי שכתב אותו, הצחיק בעיקר את עצמו ונהנה מאוד. מתברר שזה לא מבטיח שום דבר שקשור בהנאה, בגזרת הקורא.

"הגב שלי שבור, הברכיים מכווצות, איני יכולה עוד. זה מה שמשביע את רצונה של מדאם. היא מרוצה. ולחשוב שיש אגודה לבעלי חיים!".

יש הומור, חלקו מיני וחלקו אפילו שנון.
הבעיה היא מה שקורה עם האיים הפחות הומוריסטיים/יותר מלאי להג מיותר, בטקסט הזה.


אח! להערכתי, מדובר בטקסט תלוי תרבות. ובעוד אני משועשעת בקושי, מהכתיבה וההזייה, אח! צרפתי אמיתי/מקורי, היה מתמוגג ממש ואח! נהנה הרבה מעבר ליכולותיי.
ה"אח!", הוא נסיון לא מוצלח (גם שלי), לשלב כאן מהשפה הצרפתית (והוא מופיע רבות בטקסט הזה).

אז חגיגה גדולה הוא לא, ואת הביקורת על אנשים, נשים, המין האנושי, זימה וחסרי רגש, עליבות, התנשאות, אהבה ואינטרסים, כסף וכבוד (והיה עוד), מצאתי כמובן. אלא שלטעמי, כשהביקורת הנוקבת מבקרת הכל בעצם, היא מעט חסרת הגיון וסיבה קיומית. בכל מקרה זו כנראה לא סיבה מספיק טובה לכתוב ספר, או לקרוא כזה.

לכל אורך הסיפור (ויש כאן אחד קטן מאוד), ניסיתי לגלות את המרכז, את מהות ההזיה שהושיבה כאן אותי ואת הספר הזה יחד (וגם אתכם).
עד לרגע זה, לא נמצאה האבדה.
הדמות הראשית, והיחידה שמדברת כאן בגוף ראשון, מעידה על מגוון דמויות ומספרת על מעסיקים קודמים בקפיצות חסרות סדר והגיון שמקשות לעקוב אחרי הסיפור.

זהו בלאגן סיפורי שכזה, עד שמתחשק לצעוק לה 'די! ספרי כבר סיפור אחד עד הסוף, או יותר טוב, אל תספרי בכלל'.
אבל אני לא יודעת צרפתית... 
במקום זה, ויתרתי (ממש באמצע), לה ולספר.

ברשימת הספרים שנהניתי לראות את העמודים מתקדמים, כי הנה זה אוטוטו נגמר...

?Haven't the jews suffered enough 

חפשו ספרים נעימים יותר.






המאהב / מרגריט דיראס

"מוקדם מדי בחיי כבר היה מאוחר מדי".

אני בטוחה כי אין מי שקרא את 'המאהב' של דיראס, ולא נתפס במשפט האלמותי הזה, פשוט כי אי אפשר אחרת.


ערוב תרבות, בתקופה בה צרפת לקחה חלק בשלטון הודו - סין, מייצר כאן עניין וריח של נוף זר.

כולם זרים כאן, לעצמם ולסביבתם ואפילו היחסים בין הדמויות מפליאים בזרותם.

אם הייתי חייבת לתמצת את הסיפור (ואני לא), הייתי כותבת שיש בו עצב, כעס וגעגוע, מיניות צעירה מדי (על גבול הזנות), אמהות קשה, אהבה במימוש חסר, חמלה וזכרונות, אובדן, סיפור חיים ופספוס, השלמה והחיים ששורטים אותך בדרך.

כשמעט מילים אומרות כל כך הרבה
זוהי אומנות הכתיבה, ככה צריך לכתוב, וזו המהות האמיתית של להיות סופר. ללא ריבוי מילים ותוך שימוש רק במדוייקות שבהן, נכתב כאן סיפור חיים.

לא כמו כולם
ילדה (אולי נערה), ב"שמלת משי ישנה ודהויה", נועלת "סנדלים מוזהבים", "משובצים אבני חן" הנישאים על עקבים. על מתניה חגורה גברית (ככול הנראה של אחיה) וכובע. "מגבעת לבד גברית", "כובע לבד רך בצבע עץ ורדרד, עם סרט שחור רחב".

כמו הגיבורה, גם הספר הזה שונה עד מיוחד. הוא בעיקר לא נופל למשבצת הז'אנר הרומנטי הבסיסי (או לכל ז'אנר אחר בעצם).
בנוי ממשפטים מורכבים, כמעט (ואולי לא כמעט) פילוסופיים. מהסוג שמחייבים לעצור, לקרוא שוב ואולי לנתח רגע.
והוא עמוס תוכן ומהות.

משפחה וסיפור אהבה
"נדמה לי שכתבתי על האהבה שלנו לאמנו, אבל אני לא בטוחה שכתבתי על השנאה אליה, גם לא על האהבה שלנו זה לזה ולא על השנאה, השנאה היוקדת, באותה היסטוריה של הרס ומוות שידעה המשפחה הזאת...".

מרכז ומהות הספר הזה הוא סיפור אהבה לא סטנדרטי,  כזה שמשלב עור, צבע ומעמדות. הכל מעורב ביחסים מתגלגלים בין אם ובתה, בין אח ואחותו, בין אם ובנה, בין איש זר שהופך להיות מרכז העולם ובאותה נשימה, גם חסר חשיבות.

"זכרון הגברים אינו מופק לעולם בתוך אותה בהירות מוארת שמלווה את זכרון הנשים".

בלבלתי אתכם?
טוב, זו הייתה הכוונה.


כשהטוב הוא (גם) רע
"אנחנו מאוחדים בבושה בסיסית בכך שנגזר עלינו לחיות את החיים".


תאורים מדויקים, חלקם רגישים, קשים עד מזעזעים. כולם מעבירים תחושה מונוטונית, כאילו מינעד הארועים והרגשות, לא משנה את טון הדיבור.


נשאר להקשיב טוב למילים שלא מתהדרות בהגזמות מוכרות, כי הקשבה לעוצמת הדברים, לא תשרת אתכם כאן.



לעתים הדיווח נשאר קר ומוחלט, למרות ארועים קיצוניים, מה שמאפשר קריאה כמעט אובייקטיבית.

"לעולם לא אסע עוד באוטובוס של המקומיים. מעתה ואילך תהיה לי לימוזינה שתיקח אותי לבית הספר ותחזיר אותי לפנימייה. אסעד במסעדות המפוארות ביותר בעיר. ותמיד אצטער על כל מה שאני עושה, על כל מה שאני לוקחת, תמיד אתגעגע לכל מה שאני משאירה, לטוב כמו לרע, לאוטובוס, לנהג האוטובוס....


"היא הסכימה לבוא ברגע שביקש ממנה אמש. היא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות, היא הועתקה לכאן".

הכתיבה
לא, הספר הזה לא קל לקריאה. 

הוא כתוב מנקודת מבטה של דמות יחידה, המשתמשת בגוף ראשון ובגוף שלישי לסרוגין.  מספרת שקופצת אל העבר, וגם אל העתיד לבוא מתוכו. 

סגנון כתיבה קופצני שכזה מקשה על חיבור לדמויות, ובהתאם גלגלתי קריאה בקושי, סביב עשרים העמודים הראשונים (כן, זה לא מעט בספר בן 50 עמודים). 

כשצלחתי את אלה, משהו נפתח, פיתח עוצמה, הגיון והרבה עניין ומכאן, מבחינתי מדובר ביצירה יוצאת דופן.
כשנכנסתי לסיפור וצלחתי את סגנון הכתיבה, נהניתי מאוד.

כ-50 עמודים בתצורה דיגיטלית, זה כל מה שתקבלו כאן.

אבל כמו שכבר אמרו לפני 'זו לא הכמות....' וספרים לא מעריכים על פי משקל.

"כאן השתיקה רועמת, כאן כבר לא תוכלי".





סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

"ערב טוב, ערב טוב, ער--ב טוב קיסרי--ה!!!".

אבל זו לא קיסריה ואפשר להפסיק לצעוק.

כתחליף לא הולם, מוגש כאן סיפור אנושי קטן. כזה שנחשף ומתערבל במועדון סטנדאפ שכוח אל באזור התעשיה של נתניה (מכל המקומות בעולם).

מר, מתוק בקצוות

"מה עם קצת בדיחות, ג'ינג'י? קורא מישהו וגבר אחר נוהם, באנו פה בשביל בדיחות! ואשה שנענית לצליל הניחר של שני הגברים צועקת, אתה לא רואה שהיום הוא בעצמו הבדיחה?".

מדובר בחשבון נפש טהור גזע, עטוף במילים לרוב וכאן נפתחות בפנינו לא מעט אפשרויות. חשבון נפש של הדמות הראשית, של המשנית (שיש לומר שהיא די ראשית), של הסופר? אולי שלנו, המתבוננים מהצד?
אתם תחליטו.
כי אחרי הכל, אין משהו יותר ייצרי ויצירתי, מנבירה בעבר במסגרת איזה חשבון נפש עסיסי.

"ועכשיו כבר כמעט כל היושבים באולם צורחים ומוחאים כפיים בקצב, וגם אני, לפחות בלב - למה לא יותר? למה לא יכול יותר? למה לא לקחת לרגע אחד חופש מעצמי, מפרצוף הציאניד שקיבלתי בשנים האחרונות, עם העיניים הדלוקות תמיד מדמעות כלואות".

הסטנדאפ של חייו
(או של חיינו)

"ולרגע אני רואה ילד קטן, הילד הקטן שהכרתי, שכנראה לא הכרתי - מרגע לרגע אני תופס עד כמה לא הכרתי, איזה שחקן, אלוהים, איזה שחקן הוא היה, כבר אז, ואיזה מאמץ אדיר של העמדת פנים היתה לו החברות אתי - ילד קטן, לכוד בין קיר לשולחן, ואבא שלו משתולל עליו עם חגורה".

זה סיפור חיים של ילד, בעצם נער, עכשיו כבר גבר, שכמו כולנו נשאר קצת ילד של פעם המבכה את העבר.

"כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני... זה בסך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזעה, את המאמץ להצחיק! זה למה!".

שומעים שזה כואב

"אידיוטל, הם עוד פעם לא צחקו".

כולם כאן כואבים, זוכרים או מנסים לזכור, לחיות באיזה עבר שהוא במהותו טוב מההווה והעתיד שלפנינו.
יש את הנפרדים או העתידים להיפרד (אפילו בקרוב) ואת אלו שכבר נפרדו. כולם מבכים את הרגע הזה, את ה'עכשיו'. מי מטאפורית ומי פשוטו כמשמעו.

כשזה אמתי...

'סוס אחד נכנס לבר', נקרא בנשימה אחת ארוכה, ארוכה.
הוא לא מחולק לפרקים וככלל מתנהל כמו המתואר בו, כמופע אחד בלתי נגמר עד מעייף לעתים. סוג של מטאפורה מדוייקת לחיים. 
יש עליות, מורדות ונקודות איטיות לרוב. אבל  יש כאלה, בהן ישבתי על קצה הכסא בציפייה, ממש כמו במופע הסטנדאפ של החיים.

נשים את זה על השולחן

לא מדובר בספר חיי ולתחושתי, למרות פרסי הספרות שהוא גרף, ניתן לשער שגם אצל גרוסמן הוא לא מופיע בראש הרשימה. 
אבל בסופו של יום,  'סוס אחד נכנס לבר', הוא מסע חביב בזמן הפרטי של כולנו, וכולי תקווה שזו לא דרכו של גרוסמן להיפרד.

ואם במקרה...

"צחקתם, חארות, אנשים בלי לב, קרים כמו אשכנזים בינואר".

תדעו שאתם לא לבד.