אחר כך יצטרפו לנשיקות גם ציניות, ראייה ביקורתית, היסטוריה מקומית, קבלת דין ואהבה, המון אהבה.
עכשיו נראה אתכם מנתקים אותי מהספר הזה.
זה רק סיפור אהבה, זה הכל.
אהבה לגבר, אהבה למדינה, לפעם, לילד שהיית, לזכרונות ולקשיים שבנו אותך להיות מי שאתה. עם קצת מזל, זה יהיה גם סיפור אהבה לעצמך, ואולי לא (את זה נראה כבר בהמשך).
ספר לי כבשה
"כדי שתוכל אתה לשרוד, הרשית לסיפוריך להתאבד. הם תלו את עצמם על חבל הכביסה. כדי שאוכל אני לשרוד, הרשיתי לסיפוריי לבלוע אותי: גופי ימשיך להתנדנד כמטורף, ולא משנה כמה פעמים ארגיש צורך להקיא".
בונים מתוך ההריסות
דרמה זה כאן
"אחת! שתיים!, שלוש!... שלושים ושמונה, שלושים ותשע!..." חכו לסוף הספירה, היא (גם) מטאפורה שמגיעה כואבת מתמיד.
זו דמשק של אז ושל היום, מעללי מלחמה כאובה, זוגיות חד מינית בלב קרבות וחברה פטריאכלית מיושנת. משפחות, חברות, אסונות וכאב מכל סוג, כולם מתגלגלים מתוך סיפור חיים.
פחד ממשטר אכזר, רודף, שופט ומוציא לפועל, גם אלא נוטפים בין העמודים כאן ובונים תמונה מדינית, היסטורית, אנושית (פחות אנושית לעתים). זה כל כך מעניין ומכל כך הרבה כיוונים.
לא מדובר במדור לחדשות החוץ, הכל מובא כאן אנושי מאוד, אבל מתוך סיפורי חיים, נפרשת גם מדינה במשבר, ומדינה היא אנשים, ואנשים אובדי עצות.
הו מוות אהובי
"המוות שהאזין להגיגיי, רוכן לעברי ומחייך כשעשן ניגר מתוך ארובות עיניו... 'אתה יודע' הוא אומר 'אתה לא משתנה. פשטתי פיסות מנשמתך כבר פעם או פעמיים. אבל עמוק בפנים אתה עדיין ילד העורג להיות מקובל... אתה רואה בעצמך אדם לא שלם, ובסובביך - אנשים מושלמים... אתה כנראה לא מבין שכשאתה מתבונן בעצמך, תמיד אתה רואה רק את הפגמים...'".מוות הוא דמות מתקבלת על הדעת כאן, ובמפתיע הוא לא קשור רק לזוועות ממערכות הקרב, אלא גם לפרידה ממערכה אחרת, אהובה, שנים קדימה (כולנו תקווה שעד אז תסתיים המלחמה).
כיאה לדמות מרכזית, למוות מיוחסים כאן משפטים אלמותיים (כמובן) ותובנות גדולות. צחקתי ממנו, אהבתי אותו, הוא ציני ומתובל (ואין צורך להרים גבה, אני מבינה עד כמה מוזר זה נשמע).
"אם אתה מת מסומם, לנשמה שלך יש טעם של אוכמניות" צריך להיות אדם מיוחד מאוד (או אולי מנוסה מאוד) על מנת לכתוב משפט כזה מפיו של מוות.
זקן בין צעירים
או הפוך
"עכשיו אנחנו שני זקנים שיושבים על שפת הבלתי נשכח, מוכנים לקפוץ אל תוך התהום שח מה שאיננו עוד".
ככלל הספר הזה ממולא בחוכמת זקנים רהוטה וכתוב בידי סופר צעיר (יחסית), כשהמעטפת היא היסטוריה והמילוי הוא ההבנה מה זה עושה לאנשים, איך בדיוק זה משאיר בהם סימנים (וזה משאיר, הו הו משאיר).
"אני מניח שהתחלתי את ההימלטות של אל מקום בטוח יותר, אבל מעולם לא מצאתי רגע של שלווה שבו יכולתי להודת שכבר הגעתי".
מדובר בחווייה מלאת רבדים. קצת כמו לשבת עם סבתא עמוסת תכני עבר ולהקשיב, פשוט להקשיב.
נראה שמפרספקטיבה של זמן, נוכל ללמוד משהו קטן/גדול, על כולנו.
"אני מכיר אותך, אהובי. אני מבין אותך. אתה מרגיש שהיית טוב אל העולם, אבל העולם לא היה טוב אליך."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה