יפים כמו שהיינו / רון לשם

לפעמים, כשיוצא להגיע לספר לא קולח, אני מציצה בביקורות של אחרים, אבל ככה בקטן, רק באגף הכוכבים.

לרוב, "עקשנית שכזו", אני נשארת בשלי.

הפעם, הגעתי עד עמוד 86 (מתוך 272 בתצורה דיגיטלית) וכל מה שעבר לי בראש, חזר, עבר וחזר, הייתה שאלה אחת, לא מכובדת במיוחד, שמשלבת פראפרזה על שם ספרו הקודם של רון לשם, 'אם יש גן עדן, איך זה שנגזר עלי לקרוא את הספר המשמים הזה?'.

מדובר בספר שכתוב כיומן מסע שהשתבש (היומן, או המסע, תחליטו אתם) ואולי הוא בכלל טקסט סטייל 'אופיום להמונים', מלא במשפטים שכבר קראתי, משולבים בכאלה שעדיף היה שלא אקרא.

אבל הבקורות מהללות, המבקרים שואגים 'רון לשם חזר' ואני, שבכלל לא ידעתי שהלך, המשכתי בקריאה. תראו מה קרה.

במקרה של אסון...

היא רעידת האדמה שלו "הבנתי שנורה מרעידה את האדמה שלי", הוא יהיה אולי מקור המים שלה "אני משפרת את עצמי ומתאמצת להיות הר יציב, מנסה להיות נהר צלול, לזרום" ואני מעדיפה לחפש את המרכז הקרוב לטיפול באסונות טבע, כי נראה שזה מה שהולך ליפול עלי בספר המדובר (אם לא נפל כבר).

טרחנות יסודית

אם לא בשל דברים אחרים, ניתן ללא ספק לפאר את הטקסט הזה, באופן היסודי בו הוא בוחר אלמנטים טרחניים, מצחיקים-בכאילו, על מנת למלא את הדפים.

ביטויים כמו "הייתי בעיניו היצור הכי פנטזיונר שהוא הכיר, עם הכי הרבה רגליים על הקרקע", "את מי נשכתי בחיים שלי? חוץ מבחורות שביקשו, כמובן" והומור פופוליסטי-נמוך, גרמו לי לעקם את הפרצוף לכיוון המחמיא פחות (ולהיות נגועה בפופוליזם, גם אני יכולה).

עלילה...לה...לה

הסיפור ההכרחי, לצערי, טרם נמצא וה'עלילה בכאילו' שמוגשת כאן במסווה של ספר רגיש ופילוסופי, נעה בין משהו חצי עכשיוי, לבין זכרונות מילדות חולית ונפש מיוסרת ללא סיבה ממשית. העיקר שתהיה סיבה טובה לקטר את נפשנו הלאה.

עברית 'למה ככה'

'יפים כמו שהיינו' כתוב בסגנון ילדותי 'מתנחמד' ובשפה מאולצת, שעושה מאמצים להיות מיוחדת עד מעוותת, לצורכי העברת מסרים של חוסר בגרות, רגישות נפשית וחופש בלתי נשלט (לדמויות ולכותב).

"הסקס הרחיף", "מחלים לי שאני אוכל המבורגר" (מלשון חלום), ו"...נשאר בודד גם אחרי שהתחתן והוליד ילדים והנכיד נכדים...", הן רק מעט דוגמאות לאילוץ השפתי שמקורו, כך נראה, ברצון להיות מיוחד עד משעשע (רצון שלא התקבל בהבנה).

זאת, בנוסף לעובדה המצערת, שהספר עמוס בקטעי דו-שיח שמופיעים ללא גרשיים, מה שמחייב את הקורא להבין לבד ולקוות לטוב. ושוב נראה כי כללי השפה מתוייגים לעתים ב'יפים כמו שהיינו', בהתאם לביטוי 'אלא לראותם בלבד'.

ביטויים כמו "התפייד ממנה" ואחרים, לא תרמו גם הם לרמה השפתית הכאילו משוחררת של 'יפים כמו שהיינו'.

הטיפול של כולנו

תגידו 'טיפול' ומיד תגלו שאני יותר מבעד. אבל הזמנה לצפיה בטיפול פסיכולוגי משמים, שאין לי עניין לקחת בו חלק היא עניין שונה בתכלית (ומיותר כמובן).

דמויות בכייניות, כמו גם הצורך להתרברב במיסכנות, תוך ציפייה שאצא מרותקת מהאירוע, היא דרך נפלאה לאבד אותי כקוראת (וככל הנראה גם לאבד תקווה).
לצערי, לאורך המעט שצלחתי מבין דפי בספר הזה, התקשיתי להשתחרר מהתחושה שיותר מכל, מדובר ביצירה שבאה לנסות ולהוכיח, שכשמדובר בכותב מוכר, שוק הספרים יבלע בשמחה כל ניסוי ספרותי שיוגש באמצעות הוצאה מכובדת מספיק. 

במאמר מוסגר ובמידה ויש פה איזו גאונות יוצאת דופן שפרחה מעיני, אני יותר ממוכנה לקחת על עצמי את תפקיד הגולם במעגל.
אבל באותה מידה ממש, בהחלט יתכן שמדובר כאן בסוג חדש וספרותי של 'בגדי המלך החדשים', אם תרצו.

"אני פשוט חושב שכל דבר שאני אישית מסוגל לשפר בעולם, עשרות מיליוני אנשים מסוגלים לשפר אותו בדיוק כמוני. אני לא מיוחד בשום דבר מיוחד."

נותר לי רק להצטער שהפעם, משהו לא עבר לי טוב בקנה.

שיהיה לכולנו בהצלחה.

מעשה בטבעת / אילן שיינפלד

בשפה יידישאית ואווירה אירופאית נרקם כאן סיפורה של קהילה (ושל טבעת כמובן).
הסגנון מעט כבד, אבל הסיפור מחזיק מים וגם את עיניי, שבאופן מפתיע לא התעייפו מטקסט גלותי שמגיע עם ניחוח מטאפורי של כבד קצוץ, גפילטע, בורשט (על מגוון פרושיו) ושמאלץ.

ביד עדינה ובנפש של מספר סיפורים רב שנים, טווה שיינפלד את המעשייה (כי יותר מסיפור, מדובר במעשייה) והרבה מעבר לגילגולה של טבעת, מדובר בגילגולם של אנשים, או בגלגולי גורל, אם תרצו.

מישהו היה פה כבר פעם

"מה שלא עושה הקדוש ברוך הוא להציל נפש בישראל, עושה ההכרח."

חוכמת חיים גלותית נהדרת, מתגלגלת כאן בין הדפים וגעגועי לסבתות מציפים את העיניים. אם חייבים לדייק, חלקו הראשון של 'מעשה בטבעת', נגוע בגעגועים לסבתות יוצאות מזרח אירופה ובעונה זו, לצ'ולנט מזרח אירופאי, לא פחות.
חלקו השני לעומת זאת, הוא פיסת היסטוריה אפלה שלא נעים עד חשוב, להמשיך ולדון בה.

מתחילתו ועד סופו של 'מעשה בטבעת' נבנית כאן תמונה נהדרת, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, מתארת את הדורות הקודמים כישירים, אמיצים, יצריים ו'שובבים', לא פחות מאלה שעדיין בסביבותנו, אולי גם יותר.

יצר האדם במיטבו

כי 'מעשה בטבעת' משלב פחדים, נקמנות, כבוד לרוב ומגוון יצרים אנושיים למהדרין. זה סיפור על הישרדות, כולל פרקים נכבדים של חיספוס הופך בטן.
"מה שלא עושה הפחד עושה הנקמה."

"מה שלא עושה התבונה עושה ההכרח."

כשהזהב נוצץ פחות

עבודת מחקר מקדימה ניכרת כאן וזועקת מכל עמוד ויחד עם זאת, ב'מעשה בטבעת', היו גם חלקיקים שעד לרגע זה לא ברור לי מקורם, כמו גם הצורך להתעכב עליהם ובמה הועילו להתקדמות העלילה. פרטים כמו תאורי מצב עור בטנה של יולדת והטיפול בו, תאור אגרטלי פרחים בבית מידות ספציפי ועוד, שלמרות שאני מכירה ברצון לספק אווירה וחיים לסיפור, גרמו לי לתהות ביחס לצורך בעיבויו באמצעותם. 

בכל מקרה, לשמחתי, כשרוב חלקי הטקסט מעשירים ומקדמים את הסיפור באופן טבעי, אני מתגלגלת הלאה ברצון ובשמחה.

Too close to home

נשים מכל הסוגים משולבות בסיפור והן רובן ככולן חזקות, דעתניות ושורדות, כל אחת במחירה (ולפעמים מחירה תרתי משמע). אין כאן פמיניזם שורף חזיות ומיותר, אלא כוח נשי מתוך צורך, שעושה יופי של עבודה כשגם המוחלשות שבנשים, מלאות חוכמת חיים והבנה לנפש האדם (והגבר כמובן).

"שבי קראי את סיפור הטבעת, וזכרי:הכול אחד. דור חוזר אחרי רעהו. אנחנו הולכות אחרי אמהותינו. הזמן הוא אותו הזמן ואין הבדל בין מה שהיה לבין מה שיהיה."

גם אם רק חלקיק מ'מעשה בטבעת' נטוע במציאות, הרי שמדובר בסיפור מעורר פלצות עפ"י הגדרה ובמגוון אספקטים, מצאתי את הסיפור כאן קרוב ומסוכן לי ולשכמותי.
זה מבעית ומסעיר, אבל יחד עם המתח שהוא מספק, משלב כאן שיינפלד, גם מנה גדושה של מציאות, שמקלה את הבליעה, בנקודות בהן הסיפור נוגע באלמנטים מאגיים שעל גבול הפנטזיה.

וכמו אחרים מלאי תקווה ברחבי העולם (או מילוני שיכורים), שכבר השתמשו במשפטו של פרנציסקוס הקדוש, אני משאירה אתכם עם המשפט הידוע "אלוהים, תן לי את האומץ לקבל את מה שלא ניתן לשנות, תן לי את הכוח לשנות את מה שניתן, ותן לי את התבונה להבדיל ביניהם."

שמרו על עצמכן ועל הבנות.

ניצוצות של עתיד / צופיה בלומן

זה ספר ישראלי - משלנו, כולל שפה, מקום ובעיקר סיפור שלא ניתן להעביר לנוף אחר וניחוח 'ציונות דתית' מובהק (אבל אולי זו רק אני).
הוא מתנהל בשתי תקופות שונות בתכלית ולמרות שהן מופרדות בפרקים שבראשם מצוין תאריך, הקושי לעבור ביניהן, היה לי מובהק וודאי. מן סוג של קטיעה ברצף הקריאה, כשעלילה אחת נוטה אל אגף ה'מעניין' והשנייה, היא כמו גבעה שצריך לדלג מעליה באיכויות זינוק של אנטילופה, לטובת התקדמות אל עבר העלילה המועדפת (ואוהוהו איזו אנטילופה הייתי).
תקופה אחת היא תקופתו של יוסף בן מתתיהו בזמן המרד ברומאים, שמוגדרת כ"היסטוריה היהודית אחרי בית שני" והשנייה תקופתנו, אחרי מבצע 'צוק איתן' (וכאן נולדה לי בעיה).

צבר מיתולגי כולל קוצים

"למה דווקא הוא היה צריך להיות מספיק אמיץ כדי למות?"

אני מודה שלרוב (וגם במקרה זה), כשמשתמשים במוטיב 'הגיבור הצה"לי שהקריב עצמו על מזבח הגנת חבריו', אני נוטה לפהק.
כן, אני מכאן וגם אני תרמתי למדינת ישראל כמה משנותי, פרק בסיפור חיי, כמה פחדים וחברים טובים. אבל מאז ומעולם העדפתי לזכור את  אותם חברים שאבדו, כבני אדם שהתהלכו כאן איתי על הכדור. מן זכרונות בסגנון פחות הירואי/יותר ארצי, על אנשים שחיו, כעסו, צחקו והחרישו במבה מתחת לשמיכה מעקצצת באוהל צבאי (כי עם ביסלי, כולם יודעים, זה פשוט בלתי אפשרי).
מכאן כבר ברור, שריבוי 'קורבנות אידיאליסטים' ב'ניצוצות של עתיד', גרד את נפשי בין השורות.

גם הקלישאה המשלימה של 'זו שנשארה מאחור' והיא עדינה ושברירית, הוציאה ממני תגובות פחות נעימות. כי באותה מידה שהיא רגישה עד חדלת קיום (עם זריקת מציאות קלה), היא יכולה להיות מתוארת כעצבנית, מלאת כעס על פרידת חינם, מנבלת פה סידרתית, או כזו היוצאת תדיר למסע מועדוני זימה (רק לדוגמה). 

מי אמר למי ובאיזה הקשר?

זוכרים את השאלה המיתולוגית שבכותרת?
היא הסטורית כמעט כמו המורה שלימדה אותנו בביה"ס, את אותו מקצוע בדיוק.
אבל כאן, למרות ההדים ההיסטוריים, ציפיתי למעט דיוק ובעיקר לאוביקטיביות מתבקשת. כי כשמתהדרים במושג 'רומן היסטורי' ראוי, לכל הפחות, לנסות ולדייק. כך שהרומאים לא חייבים בהכרח להיות 'מלוכלכים' והיהודים לא מוכרחים להיות גיבורים וטהורים כפי שנרמז ב'ניצוצות של עתיד'.

"... ולגמו מהמרק התפל שהגישו להן שני חיילים שמנים עם מבטים חצופים מסיר גדול ומלוכלך."

אחרי הכל, כפי שנכתב כאן תוך הפגנת חוסר מודעות בוטה, "ככה זה, כל אחד משתמש בהיסטוריה כדי לקדם את האינטרסים שלו."

בקיצור, הסיפור שבבסיס 'ניצוצות של עתיד' מחזיק מים לרוב ומתואר בסגנון יהודי/ישראלי לתפארת, אבל אין בו ולו בדל אחד של מציאות שורטת, עגומה ואכזרית שהיא החיים שלנו כאן, לפעמים. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בסיפורם של פצועי מלחמה, חללי צבא ההגנה לישראל וכו'.

הזהירות היתרה בשיח הכה ישראלי הזה ועודף הרכות שלא במקומה (לטעמי, תמיד לטעמי), דיקקו בעיני את החוויה ומנעו ממני את החיבור המתבקש, לדמויות שהן אנחנו.

למי התכוונה המשוררת? (טוב, כותבת... סופרת)

לצערי, לקראת סיום, נודע לי שהספר הזה תוייג תחת המושג 'ספרות נוער', מה שמסביר את העדינות המיותרת ואת היעדר החיבור הרגשי לדמויות. מצד שני, הנושא, בחלקו, פחות מתאים להגדרה ספרות נוער. מכאן שאיך שלא נסתכל על זה, 'ניצוצות של עתיד' נופל בין הכסאות בהגדרתו (וגם ברמת הביצוע) וחבל.

עמוד 125 מתוך 208 בתצורה דיגיטלית, נשברתי.

אהבה בצל עץ העוזרד / איי מי

הוא לא חדש, אבל התגלגל לי אל ראש רשימת הקריאה בעקבות המלצה של חברה (אם "אני רוצה לשמוע את דעתך עליו", נחשב להמלצה כמובן).
בכל אופן, קראתי ולרוב אהבתי (מלבד הסוף, שאיכשהו, הוא ואני יצאנו לא מתואמים).
אז קבלי חברה, זו דעתי על 'אהבה בצל עץ העוזרד'.

"במשך שלושים שנים תמימות הנהר זורם מזרחה, ואז, במשך ארבעים שנים הוא זורם מערבה. אלה שהיום בזים להם ישגשגו מחר."

זה רומן תרבותי על עץ שלא ידעתי על קיומו. 
עובדה זו, היא הקטנה שבהפתעות שמספק הספר הזה, אבל היא גם מבהירה ממש כמו עובדות נוספות, את הפער התרבותי בין קורא מערבי ממוצע ובין הסיפור שחושף את עולמה של סין הקומוניסטית. עולם בו אנשים מתוייגים על ידי הממשל, עובדים בעבודות שעל גבול הכפייה, נשלחים ל'חינוך מחדש' ומאבדים את משמעות המושג 'אינדיבידואל'. 

מי רועד יותר?

"הם נשלחו לשם כדי לחזק ולחשל את "לבם האדום" ולספוג נאמנות למהפכה."

'אהבה בצל עץ העוזרד', גדוש באיזכורים תקופתיים, תמימות ופחדים. הוא משתמש בפחד הקולקטיבי מה'מפלגה', מאנשים, שכנים ומ'מה יגידו', בתוך סיפור אהבה מרכזי, שמתובל בארועים היסטוריים ונבנה באמצעותם.

כקורא מערבי, אני נעה כאן בין אי-שקט מסויים, לזעזוע ביחס לתאורים פיזיים של פציעות גוף ונפש וטיפול שעל גבול ההישרדות, במגוון מובנים.
כי הסיפור כאן מספק זרקור צר ויחודי, על תרבות כל כך שונה משלנו, עד שכמעט מפתיע שמדובר בתושבי אותו כדור. 

שפה חלופית

 "איש מעולם לא הגה בפניה את המילה 'אהבה' באופן כה ישיר. באותה תקופה היה נהוג להשתמש במילים חלופיות."

ואכן, במהלך הקריאה מתערבבת כאן תחושה של שפה חלופית, לא בת זמננו. זה יבש עד חצצי, אבל נותן הצצה לעולם אחר, מיוחד ורב משמעות.
כחלק מאותה תחושה חצצית מאובקת ש'אהבה בצל עץ העוזרד' מטיב לספק, היו בו גם קטעים פחות נוחים לקריאה. אבל במקביל, היו גם כאלה בהם נסחפתי עם הסיפור, עד שלא הרגשתי שהעמודים רצים קדימה.

תרגום או קפיצות בזמן?

היו כאן מספר נפילות תרגום, כולל בלבולי זכר/נקבה חינניים, אבל לא מדובר בבולענים רציניים. 
מנסיוני, תמיד עדיף לדמיין שהמתרגם הוא עולה חדש וחייכן מסין, שהרגע דרך כאן לראשונה. לי זה בכל מקרה עוזר.

מלבד תרגום לוקה נקודתית, היו כאן גם ביטויים מעטים שלא תאמו את הדמויות ואת התקופה המדוברת, כמו (לדוגמה), "חזיית ספורט הדוקה מאוד".
כי אחרי שסללת כביש יחפה ומותשת, כשאין לך נעליים וכל שנותר הוא לתפור לעצמך איזה זוג קלוקל, ספק אם תכירי את המושג "חזיית ספורט", לא כל שכן, תצטיידיי בכזו.

היו גם "לקח בכוח את הגרזן מידה... והחל לנסר את העץ." 

ו"...היא רצתה בכל מאודה לשנות את מצבה הכלכלי, אבל סירבה להתחתן רק משיקולי תועלת - והעדיפה לשדוד בנק." ביטוי שאינו תואם את התקופה ואת הדמויות.

ושוב, אחרי הכל, מדובר בארועים בודדים, אך קיימים.

באמת?

סופו של 'אהבה בצל עץ העוזרד' נבנה לאט. מדובר בכחמישים עמודים שגררתי כמו חולה במחלה חשוכת מרפא וכמעט והביאו למות יחסי עם הספר הזה.לא קשה להבין שעד שלב זה, אהבתי ונהניתי מחוויית הקריאה. אלא שמשום מה, כספר קשה ועמוס מציאות נוקבת, הוא נגרר אל סוף צפוי ומחליף, תוך כדי, תרבות סינית למהדרין, בכזו בעלת ניחוח מערבי/הוליוודי, בואכה ג'ודי-פיקו-שוב-לוחצת-על-בלוטת-הדמעות.

אם מדובר בעלילה דימיונית, נדמה לי שמשהו התפספס באותנטיות הסיום. אבל, אם כמו שנרמז בתחילת הסיפור, מדובר בביוגרפיה, הרי שהמציאות עברה כאן והשאירה אותנו כמו שרק היא יודעת, עם סתירה מצלצלת היטב (ואיך לעזאזל אומרים בסינית 'נגמר לי הטישו'?).


"מותר לדמם ולהזיע, אבל לבכות אסור."

הפיתוי של גרייסי / סנטה מונטיפיורי

זוכרים את חבורת 'בנות גיל הזהב'?
כשלכל ישישה חביבה (לרוב), היה אופי מובהק ומובחן ותפקיד שנובע ממנו בחבורת הסבתות האולטימטיבית?
כך בדיוק מתחיל 'הפיתוי של גרייסי' וכך הוא גם נגמר.

במרכזו, הוא מתפתח כמשהו שבין רומן רומנטי, לבין סיפור איחוד משפחתי וספר עצות לעזרה עצמית.
קצת מתוק, הרבה נדוש, או להיפך.

"היא יכולה לברוח לסוף העולם, אבל לברוח לאיטליה... זה נורא רחוק."

מדובר בספר שכתוב בקפיצות זמן של כמעט חצי מאה, הלוך ושוב בין איטליה, לונדון וחזרה לאיטליה.

חלקו פשטני ותואם סרט הוליוודי בהתהוות. הוא רדוד לתפארת, אבל כחלק ממסגרת הרדידות, חלקו גם נעים לקריאה ועיסוק.

אה תודה, אבל אני מסתדרת לבד
במתכונת ניחוח ספרי העזרה העצמית, זכינו כאן למבחר פתגמים מצוצים עד מתוקים, שיתאימו לטייפ-קאסט הוליוודי בסיסי ולא יביישו את המחלקה הקרובה לטיפול בסכרת.

חלקם הזכירו לי את תקופת המצגות בסגנון 'אמא יש רק אחת', שנשלחו עד לא מזמן, ברחבי האינטרנט ועל כנפי מיילים מיותרים.

"אז, לא הבינה עד כמה חשובה המשפחה. עכשיו היא הבינה, כי הרגישה שמשפחתה אבדה לה."

"... היופי הוא באמת העיני המתבונן. מה שיפה בעיני אחד לא בהכרח יפה בעיני אחר, והיופי נמצא בלב לא פחות מאשר בתווי הפנים."

"ההבדל בין נשיקה טובה לנשיקה גרועה לא קשור לטכניקה בכלל, אלא רק לאהבה."

"אנחנו עוברים מחוויה לחוויה ולוקחים איתנו את מה שלמדנו."

היו עוד פנינים שכאלה, אבל דקה לפני שתיפלו אל שנת החורף, נמשיך ונתקדם.

עברית זה...
זו לא הפעם הראשונה במחוזותינו, שתרגום מבית הוצאה גדולה כ'ידיעות אחרונות', מצליח להוציא תחת ידיו ספר שזקוק לעזרת הקוראים.

ערה הטרי", "היה אחרי צבע טרי ופן מושקע" ו"עשה לה תספורת" (הכוונה לסיפר אותה, בעברית), הם רק חלק מהמשפטים החצי-מקצועיים בתחום השיער, בספר שאין לו באמת נגיעה עמוקה (או בכלל), לתחום.

היו גם "תחושת הדממה המבורכת החלה שוב לצמוח.", "היו לידו עוד כמה מבנים, דוממים כבהמות ישנות.", ו"ריח חזק של עמל ותעשייה שרר במקום."

בהמשך, אגב, השפה משתפרת משמעותית

אז מה היה לנו?
בין יתר הנושאים, נמצא כאן אהבה ישנה בסגנון 'בין הכרמים', מציאות שמספקת את הסטירה המתבקשת ויחסי אמהות ובנות (כי אי אפשר בלי מינימום נושא נפיץ אחד לרפואה).

אלא שרוב הקונפליקטים כאן, תואמים את ה"אוי, אוי, אוי" מבית החמישייה הקאמרית. בהתאם, הם גם נפרמים בקלילות רבה מדי ומעייפים ברדידותם.

מי את ולמה ככה?
"גרייסי", הדמות הראשית בסיפור הדביק, מתחילה את חייה בשמה הילדותי ובאופן לא מפתיע, כיאה למתיקות המיותרת, מתקיימת בשם זה, גם אחרי שעברה את גיל שישים להתפאר.

ממני אליך גרייסי, תתבגרי כבר! (שלא לומר תזדקני) ותעברי ל'גרייס' המכובד יותר.

גוואלד!
אם באמת רציתם לבחון רדידות מהי, הרי שהסוף יאפשר לכם בקלות, לחוות את שיאה.

מדובר בספר טיסה קלאסי, בסגנון Nothing To Write Home About.
עכשיו רק צריך לסגור חופשה... או למצוא ספר אחר.

אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי

'אלגנטיות של פילוסופיה', או 'פילוסופיה של קיפוד', הם שני ביטויים שיתאימו כאן, ממש כמו הביטוי שנבחר כשם לספר זה.

ואם בנקודה זו, יש בי צורך להתנצל (בפני מי?) או להסביר איך יתכן שהשתמשתי בשמו  ('אלגנטיות של קיפודה', זכורים?) עוד לפני שקראתי בו, הרי שמרגע הקריאה, הכול כבר חשוב פחות. בשלב זה, מיותר כמעט לציין, שהלך הרוח הפילוסופי שנפלתי לתוכו, תואם בדיוק את הספר המדובר.

ציניות נהדרת מלוא הכוס

הגדולה של 'אלגנטיות של קיפוד', היא במסע שהוא מזמן. מסע של בחינה על כל צעד, מתוך רצון לזקק כל פעולה אנושית, אל הסיבה לקיומה.

הוא מלא דמויות נשיות (אך לא רק), ציניות, ממורמרות, גרוטסקיות ונפלאות. בנוי כשני יומנים שמשולבים זה בזה וכתוב, מתוך כך, בגוף ראשון קבוע ובמקרה זה, מופתי.

רק (או גם) על עצמי לספר...

"אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה". (עמ' 15).
הדמות הראשית היא שוערת זקנה בבניין דירות, שדייריו פריזאים בני המעמד הגבוה. מתוך היותה חסרת קול וכול (כמעט), שבאין רואה מתגלה כדמות חריפה-עמוסת דעות נהדרות, היא מנציחה את הפער בינה ובין בעלי הבית, במספר דרכים.
היא חדה ולוחמנית מתוך חדרה הקטן השקט, חיה בצל החיים ומספקת פרספקטיבה ביקורתית, מעניינת עד מרגשת, על כל סיטואציה כמעט.

במסגרת הביקורתיות וממש כפי שהיא מנתחת את הסובבים אותה, את המצב הפוליטי ובעיקר את מצבו העגום של המין האנושי, היא יודעת יפה לשרטט גם את עצמה, על יכולותיה ובעיקר על המגבלות.

ולמרות שהיא מנסה לשפוט הכל בראייה מפוקחת וקרה, את שיפוטה העצמי, היא עושה דרך עיני החברה המנוכרת בה היא חיה.

"כמו תמיד, אני ניצלת בזכות חוסר יכולתם של אנשים להאמין במה שמנתץ את המסגרות של הרגלי החשיבה הצרים שלהם" (עמ' 14).

"איזו סיבה הייתה יכולה להניע אותי לכתוב את היומן הנלעג הזה, יומן של שוערת בניין מזדקנת, מלבד זה שבכתיבה עצמה יש משהו מאמנות הקציר? כאשר השורות מתחילות לברוא את עצמן, אני עדה, במין נס עלום להולדתם של משפטים שחומקים מידי רצוני ועולים בכוחות עצמם על הנייר, נכתבים בעל כורחי ומלמדים אותי מה שלא ידעתי ולא האמנתי שאני רוצה ואני נהנית מהלידה הזאת, נטולת הכאבים...". (עמ' 123).

דמות מרכזית נוספת מתוארת כילדה כבת שתיים עשרה, אינטליגנטית עד אימה ופסיכופתית בהתאם. גם היא מנתחת הכול ואת כולם, בסכין מחשבתית חדה. במקרה שלה, אותה סכין ממוקדת, הורסת תוך כדי ניתוח יתר סביבתי, את נפשה ופוטנציאלית, את חייה.

שאלות פילוסופיות

"אמנם אני חסרת כל מבחינת שמי, מעמדי וחזותי, אבל ברוחי אני אלה בלתי מנוצחת." (עמ' 51).

'אלגנטיות של קיפוד' עמוס תובנות פילוסופיות ואחרות.

במסווה של עלילה בסגנון דלתות מסתובבות (ואולי לא רק במסווה), נקבל שיעור פילוסופי מרתק, רב נושאים ודעות.

על הרצון לסבול - "לדעתי, הפסיכואנליזה היא היחידה שמצליחה להתחרות בנצרות בכל הנוגע לאהבת הסבל המתמשך." (עמ' 164).  

על לימודים - "כל כך הרבה ספרים קראתי...
אבל כמו האוטודידקטים, אני אף פעם לא יודעת בוודאות מה הבנתי מהם." (עמ' 50).

על עיצוב - "היכן נמצא היופי? בדברים הגדולים שנגזר עליהם למות כמו כל השאר? או שווקא בדברים הקטנים, שבלי שום יומרות יודעים לשבץ מרגלית של נצח בתוככי הרגע?" (עמ' 88).

על ספורט - "... וזכרתי גם שרוגבי הוא משחק מסורבל כזה, שבו השחקנים משתטחים כל הזמן על הדשא וקמים רק כדי ליפול שוב בערימה במרחק שלושה צעדים משם." (עמ' 35).

על אבולוציה וחינוך - "הציוויליזציה היא ריסון האלימות, ניצחון שאינו שלם לעולם על תוקפנותו של הפרימט. כי פרימטים היינו ופרימטים נישאר, גם אם למדנו להתענג על איזו קמליה או טחב. זהו כל תפקידו של החינוך. " (עמ' 105).

על גורל ומצפון - "מי חושב שהוא יכול לעשות דבש בלי לחלוק את גורלן של הדבורים?" (עמ' 233).

היו עוד רבים מהזן ששווה לשמור ולחקור. אבל הכי, הכי, משפט על קיפודים - "יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה." (עמ' 141).

כואב אבל תמשיך(י)

'אלגנטיות של קיפוד' משתמש במציאות שורטת/מערבבת, שלעולם תשאיר בנו סימנים. מדובר בספר מיוחד, עמוק ומרתק, שהעיר בי שאלות והבנה עמוקה ביחס לדרך אל הידע, לגורל ואפילו למזל.
יש בו גם מעט טרחנות מיותרת, אבל היא מתגמדת ביחס לשאר מרכיביו.

תנו לו את הזמן, תנו לו לקחת אתכם אתו. הוא ייתן לכם לא מעט בתמורה ואולי ישאיר אתכם עם תובנות וכאב אחד או שניים.

"זכרי אותי, זכרי אותי
אך שכחי את גורלי". 

סיימתי, יושבת להרהר.