"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

אופפרווה

אחת וחצי בלילה וכל הדרך הביתה חשבתי עליה.
עיניים עגולות חומות וחמות פלוס זנב שמח.
ברור שהיא היחידה שתקבל את פני באושר גדול (או בכלל) בשעת לילה כזו.

נחיתה רכה בחניה, אור נדלק בכניסה וידיעה ודאית שהיא מחכה מאחורי השער, מכשכשת רק אלי את דרכה, מאירה בשמחתה את הדרך (תרתי משמע).

שני צעדי עקבים מרעישי סביבה ושקית /כבר לא שקית נייר קטנה, מעוכה, רטובה... לעוסה (יופי פרווה!).

אחת רכה, מצטערת נורא... מתחפרת בתוך עצמה כמו רוצה להתהפך מחוץ פנימה, סוג של גרב שעירה, מרגיזה.

בין לבין מגלה אחד מוזהב, תלוי על בלימה בין קורות עץ.

אני מתכופפת, משחררת/מנתקת בתנועה עדינה ואצבעות זהירות. מצילה מתהום וכועסת על אחת מאושרת מדי...
׳על מה את שמחה?׳ (מודה, השתחררה גם קללה).

ספירת מלאי וחיפוש בסביבה.
אחד נוסף (היו שניים, בטוחה), נפל, כך נראה, אל תהומות תחת רצפת עץ. יחכה בסבלנות זהב, עד יראה אור שמש, עוד זמן רב (אם בכלל).

עולה במדרגות ממלמלת תוכחה ותוהה איך הכל השתנה.
איך כל הדרך, בדממה, עשרים דקות של אהבה צרופה שבסופה כעס אחד מהול באכזבה, מנפץ הכל בסביבה.
ועגילים...

אוף וזהב
ואוף שוב.

אין תגובות:

פרסום תגובה

רוצים עוד?