"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

17 אוקטובר, 2017

תזכירי לי מי את / נטע חוטר


סיפור קטן חמוד גם חצוף, כתוב בגוף שלישי ומתוק, מתוק.
הסגנון תל אביבי עד קליל, הדירה מחולקת והמשקל  תמיד על הפרק.

כבר מהעמוד הראשון צחקתי, ככה בקלילות, בלי עומק רב מדי אבל גם בלי לחשוש מירידה חדה במנת המשכל (עובדה משמחת עד יוצאת דופן לרוב).

היא רווקה, בת שלושים וחמש, קופירייטרית לעת מצוא, ללא עתיד השתכרותי ראוי, כזו שגם קורנפלקס ואוכל לכלבים משמשים בצר לה כסיבה טובה להפעיל את הדמיון. 

"את לא עובדת בקומוניקטים לקורנפלקס?".
"לא רק קורנפלקס. גם חוטים דנטליים וכלבים וכאלה".


זה לגמרי מקצועי בינינו
(ואלה רק חלק מהפנינים שתפגשו כאן, כבר בעמוד השני)

"זה מותג מדהים"
"יש כבר שם?"
"תשאירי פתוח אבל נראה לי שנלך על לה דוג, זה כלב בצרפתית".
"זה לא".
"סליחה?"
"מה השם המקורי של המותג?"
"משהו עם שייאן, אבל לא נראה לי שיתפוס כאן".
"שייאן זה כלב בצרפתית."
"טוב, אבל נראה לי שנלך על לה דוג, זה כלב בצרפתית."

"רק פסקה או שתיים על היתרונות וגם כמה הצעות..."
"כלב נושך לא נופח?".
"הכלבים נופחים והשיירה עוברת?".
"מזון עליז לכלב המגיז?".
"אוכל אנין לפה מצחין?".
"אנזים ממריץ לכלב המפליץ?".

אה, ואז היא מקבלת הצעת עבודה מפתיעה.

האחרת, היא קשישה עשירה שרוצה לכתוב את סיפור חייה (מסיבות השמורות עמה).

"לא כדי שיישאר משהו לאחר מותה, אלא כדי שיישאר משהו לפני מותה".

בעקבות תאונה שהשאירה אותה פגועה פיזית ונפשית גם יחד, את רוב קורותיה היא לא באמת זוכרת.

"זה היתרון בפגיעה מוחית, יקירה, אני לא באמת שייכת לכאן, אני תיירת שנשארה מעבר למתוכנן".

החיים וההזיה (שלרוב משתלבים יפה יחד), מחברים את ההיא והאחרת, ויוצרים כאן מסע משותף, בו לא ברור לעתים מי שולט? מי נשלט? והאינטרסים של מי מובילים אותנו כרגע? 
המסע כולל מספר דמויות משנה שמתאימות לאווירה, נוטפות טוב (לא באמת) ועוזרות לגלגל את הסיפור.

"די... להגיד לך לנשום דרך הכוס גם אני יכולה, את לא חשובה מספיק כדי להקיף את עצמך בכל כך הרבה אנשי מקצוע".

"וואו.., עכשיו כבר באמת אף אחד לא יצא אתך... יש לך תרוץ לשבת בבית, נקנה לך מסיכת ברזל".

תוך כדי, העלילה הופכת מתל אביבית שכונתית, לעלילת מתח קטנה. כשהדמויות כולן ונראה שגם הסופרת (כן, סופרת), ניחנות בהומור טוב ויכולת ביקורת עצמית מרשימה.

"איך אני נראה?"
"כמו ניצב ב'הר ברוקבק' ".
"הוא חזר לאמבטיה והחליף את החולצה המשובצת בלקוסט כחולה.  'אם היא הייתה רוצה לצאת אם אבא שלך היא הייתה פונה אליו ישירות' ".
"סוודר ירוק.
'פדופיל בכריסמס
' ".

"חולצה מכופתרת לבנה.
'מותר לך לצאת מחוץ לעדה השומרונית
?' ".

"קפוצ'ון כתום.
'גם קצינת המבחן שלך מצטרפת לדייט
?' ".




קחו עוד אחת לדרך... או יותר
(תובנות זה כאן)

ציניות כאן, שם ובכל זמן, היא תופעה מבורכת כמובן (ויחסינו לאן, אם עד היום לא הבנתם שזה מה שמעיר אותי).
"כל אחד שגדל בסביבה נורמלית להורים סבירים, מתחנך לאור המנטרה המערבית 'אתה מושלם כמו שאתה, עכשיו תשתנה' ". 

"אנשים, בהנחה שאינם חתולים, מוכרחים להפסיק להתרפק".


השפה

לרוב נהדרת ממש, למעט 'החלקות' קטנות שגם אם נאמרו מפי דמויות ספציפיות, הייתי מעדיפה לקבל אותן מעט רהוטות ופחות מונמכות.

יכולתי בשמחה לחיות בלי ביטויים כמו "דושבאג", "להביא לי את הכתובת האחרונה של...", ו"מה עם לשים איזה טופ חמוד?".

מודה שעיקמתי פרצוף לשנייה, אבל 'בקטנה' (והנה הסלנג שלי). ואולי ניתן לייחס בחירות שכאלה לבניית דמויות אותנטיות, אולי.


ניהלתי רומן קצר ונעים, נעים (עם ספר, או ספרון בן 172 עמודים)

כן, הסיפור כאן מקבל את תשומת הלב המגיעה לו ואינו ממשיך מעבר לנדרש באופן טבעי (ללא הרחבות ומתיחות מיותרות) וכולם 'לוקחים עצמם' בגודל המתאים.
מסופר/ת, זה מצריך מודעות עצמית גבוהה וכך ממש זה אמור להיות.


מי היא נטע חוטר? סופרת, כבר אמרתי (כי אפילו את מקבץ התודות בסוף הספר הזה קראתי בשמחה).

שלחו אותה אלי, שוקלת ברצינות להיות חברה (מוקיריי מתבקשים שלא להרים גבה).


אין תגובות:

פרסום תגובה

רוצים עוד?