רוזנפלד / מאיה קסלר

הגעתי למפגש עם ׳רוזנפלד׳ חמושה בדעות של אחרים על ספר עמוס זימה ותאורים סקסיים. היו גם שאמרו שהוא גובל בתיאורים מוגזמים. בראש צלול ובתחושת ׳לי זה לא יקרה׳, ׳אותי לא יצליחו להדהים ולבלבל עם מידע גופני מרחיק לכת׳, צללתי אל בין זרועותיו המטאפוריות.

נו ו...?

מיותר ואולי עצוב לתאר שלמרות שניסיתי, לא זועזעתי מתאור ושפה.
אולי אפילו פיהקתי פה ושם מתוך תחושה עבשה של ניסיון להמם אותי כקוראת, בביטויים סקסיים/סקסיסטיים כאלה ואחרים, שיכולתי גם בלעדיהם.
לא נדהמתי, לא התערערתי, רקובה שכמוני אולי רק מצאתי בזה חומר למחשבה.

בסופו של דבר, אם התחלתי בציפייה רטובה משהו, הרי שהמשכתי בתחושת הלקאה עצמית על קריאת ספרות לא ברורה וסיימתי מחבבת דמות ראשית, נשית ויללנית, ששנאתי לאורכה של היצירה.

אולי את מתדרדרת

׳רוזנפלד׳ הטקסט, כמו גם הדמות,  גרמו לי בעיקר לשאול עצמי ׳למה?׳, ׳למה ככה?׳, ׳למה בכלל?׳ והחשובים מכל, ׳למה זה מגיע לי?׳ ו׳למה את שוב עושה את זה לעצמך?׳.

אחרי לילה עמוס קריאה ונטול שינה, ניסיתי להבין איך ספר שגרד לי את נימי הסבלנות והנשמה, השאיר אותי ערה בציפייה מרגיזה. כששאלתי את עצמי אי שם לפנות בוקר ׳למה את ממשיכה? המשכתי ומעבר לזה, לא התקבלה תשובה.

כנגד כל הקלישאות

היא, רווקה דלת אמצעים, מצויידת ב׳בטחון בכאילו׳ ובשמחת חיים כנ״ל.
הוא, גרוש מזדקן, מרופד כלכלית ופיזית, שהעובדה שהוא מתואר גם כמכוער וגם כיפה, קשורה ככל הנראה בהוויתו חסרת הדאגות, יותר מבאלמנטים פיזיולוגיים נראים לעין.
יחד, הם ירקמו סיפור לא סיפור, שהוא משהו בין ׳חוכמת הביגלה׳, סיפור סינדרלה מודרני ואישפוז כפוי. 

״הטעות תמיד תגיע ממך. הרצון שלך, התשוקה שלך, הפעולה שלך. הוא יודע שזאת טעות והוא אוהב שאת הולכת בדרך הלא נכונה, הוא אוהב לראות אותך נופלת לתוך הבור.״

הדמות הנשית היא תעלומה שנולדתי להזדהות איתה, אך נשארה בעיני לא מוערכת עד לא אהודה ופיתחה בי בשם המין הנשי (או האנושי), תחושת קרינג׳ קשה.
חמור מכך, מול אותה נשית לא מוערכת, עמדה ועומדת דמות גברית צורמת וחד צדדית, נאמנה לעצמה עד אימה. כזו, שכמעט וגרמה לי לפצוח עבורה בקמפיין תמיכה (GO רוזנפלד! קלישאה של גרוש כרוני, אוהב נשים, מצוייד בסט שיניים עקומות וכרס בואכה גיל העמידה. העיקר תהיה מי שאתה).

ככל שהנשית הייתה והפכה לקלישאה של אישה עמוסת חוסר ביטחון (אני ערה לחלוטין לשלילה שבעומס החוסר), כזו שעושה הכל על מנת להיראות ולהיסתתר בו זמנית, רוצה לא רוצה, מלאה ברשות הבחירה ובקושי כרוני לבחור כיאה לאישה בת זמני, כך תפחתי אני בסלידתי ממנה.

״אני חווה את ההתנתקות שלו כנטישה, מבינה אותו ומזדהה איתו על שבוחר לנטוש אותי, כי אני באמת דוחה ואין סיבה לרצות להישאר לידי.״

ובסוף מה?

אחרי הכל, אפשר לכתוב ש׳רוזנפלד׳ הוא סוג של רומן התבגרות, אולי גם חניכה. טקסט שמצליח לקחת דמות מוכה, חבולה, ילדותית עד אימה וכעבור כ-400 עמודים מודפסים, ללדת אותה מחדש כאישה חזקה, זוהרת ורכה, שלמה עם עצמה וסקסית באמת ומבפנים הפעם ובעיקר, תואמת לשם שינוי, את גילה הכרונולוגי.
אלא שלא הגימיקים שבדיבור נוטף זימה, הם שהעבירו אותה את התהליך ויש גם יאמרו שכאישה, אני שופטת אותה לחומרה.

בחזרה (כמו ) לעתיד, אבל למציאות

הכתיבה נעימה עד טובה, השפה יום יומית עד נוחה, ללא גלים גבוהים או בורות עומק.
אם מדובר כאן ברומן אוטוביוגרפי, אני שמחה עד מצדיעה על התפתחות פרסונאלית עצומה (ואולי גם על כבוד עצמי, שהוכיח לסיום צמיחה מפתיעה).
לעומת זאת, אם מדובר בסיפורת ומתוך העובדה שאין כאן באמת סיפור, הרי שאין לי מושג איך מתקדמים מכאן ולמה? (שוב למה).

לא מדובר בדיס המלצה, אלא יותר בהמלצה שתבואו ערניים וביקורתיים.
מתחת לנסיונות לא ריאליים של סיפור סינדרלה חלקי, נראה ש׳רוזנפלד׳ האיש והאגדה, מספקים כאן (כפי שכבר ציינתי), בעיקר סוג של חומר למחשבה.
איזה חומר, אתם כבר תחליטו לבד ושיהיה בהצלחה.