מסירות / מרקו מיסירולי

׳מסירות׳ הוא כמו מאפה איטלקי חם שמשולבים בו סגנונות אפייה מאזורים שונים.  
כזה שאם לא נשים לב לדקויות שבו, הכל ירגיש קצת כמו פוקאצ׳ה (טובה וחמה, אבל פוקאצ׳ה סטנדרטית אחרי הכל).

לעומת זאת, יש בו כל כך הרבה רבדים, מחילות וחורים, שאם נעצור, נשים לב ונתייחס לכולם, נגלה כאן שרטוט מקסים, הזוי ומדויק של מערכות יחסים.
כולם כאן בודקים את עצמם ואחרים, כמעט הולכים אבל בסוף חוזרים, מהרהרים ומהססים ואם תשאלו אותם, כן, בסופו של דבר הם לרוב מרוצים.

זוגי זה אני

׳מסירות׳ מעמיד מערכות יחסים למבחן. חלקן זוגיות, חלקן עצמיות (כאלה שבונה גיבור עם עצמו), פשוטות, מופשטות או מסובכות. ובאופן מפתיע (או לא), העצמיות לא פחות מסובכות.

״ניאוף כנגד ניאוף: אני חטאתי בזה, אבל גם את קרוב לוודאי שחטאת. הוא הפקיד את הספק בצד, הסיר מעליו אשמה של כמה מחטאיו שלו, התפתל באי נוחות, צימח קינה וריסן את עצמו.״

״היא דחקה במיומנות את הספק אף שהחשד הכה שורש.״

סגנון הכתיבה מרחיק ומקרב בו זמנית ויוצר מסע אישי עם נטייה להזדהות, במקביל לנקודות מבט מרוחקות סטייל ׳זום אאוט׳ מסיטואציה של זר מוחלט.
אם המשפט האחרון גרם לכם לתחושה משונה, אם חוויתם מן עומס ריגשי/תפיסתי/מילולי, הרי שחוויתם את מהותה של ׳מסירות׳. 

כחלק מאותו עניין, מי שקרא את שיר ענוג או את בגנו של עוג ואהב את סגנונה של לילה סלימאני, ימצא עצמו מתחבר לסגנון גם כאן.

את ׳מסירות׳ אהבתי, גם שנאתי לעתים.
בין שני אלה, ניסיתי בעיקר להתמסר וזה לא היה קל.

שווה קריאה למחפשים סיפור שמתאר לעומק מערכות יחסים, אבל לא מחדש הרבה, אם בכלל.

״חשד כשלעצמו הוא הוכחה.״