"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

26 דצמבר, 2020

שומר הדברים האבודים / רות הוגאן

מזמן לא הייתי חלוקה כל כך, מתלבטת כל-כך בין 'נחמד', 'למה לעזאזל קראתי?' ו'מה קרה כאן בעצם?'

מדובר בסיפור תמים עד דלוח, שחלקו נוטה אל עבר המציאות וחלקו נכתב, כך נראה, תחת השפעתם של חומרים ממוססי תודעה.

"במקום שבו התבונה כושלת, תעתועי הדמיון משגשגים". על זה נאמר בוודאי 'הפוסל, במומו פוסל'.

אז מה היה לנו?

זה מתחיל קרעים קרעים של סיפורים שונים, אנשים ומקומות, ומתחבר לכדי מקרים שבעדינות, ניתן להגדיר אותם 'משונים'.
מפגש רגעי בין עובר אורח וילדה בפארק, פחית שנשכחה בקרון רכבת ודמויות שקשה להבין מי מהן הכרחית לסיפור המתהווה וממי ניתן להיפרד בקלות, למען ביטול העומס הסיפורי לו זכינו.

בהמשך נגלה שכל הסיפורים מתקבצים לסיפור מסגרת אחד (מיוחד?).
אולם משום מה, רגע ההתגלות, זה שלרוב מביא איתו הבנה נעימה שמקורה בקסם החלקים הנופלים למקומם, לא סיפק אותה כאן. מיותר לציין שנשארתי בתחושת 'כלום קטן, לא רציני' (נמנעת מלהשתמש כאן בביטוי וולגרי, מתבקש במיוחד).

מי נתן את ההוראה? (ולמה?)

'שומר הדברים האבודים', הוא אחד מסדרת ספרים לא קשורים, שאוגדו ע" הוצאת 'עם עובד' (ככל הנראה בשל סגנונם) והוצאו לאור עם סממני עיצוב כריכה, המסמלים את השתייכותם לסדרה.

ולמרות שהיא אמורה להיות סדרה נעימה לרוב, בין חבריה פגשתי נעימים וגם פחות. כאלה שתוך כדי קריאה תהיתי 'למה לי'? וכך גם כאן. 

לא מדובר בספר רע, אבל ההגדרה 'ספר טיסה', שנוטה אל גבול העלבון על בינוניותה, צלצלה כאן לאורך הקריאה (כמעט כמו 'הוא בסדר' או 'היא בחורה טובה').

לסיכום, הסיפור 'חמוד', אם כי מצוץ מאצבע לא זהירה והביצוע לצערי, בינוני.

"הדבר הנפלא בספרים הוא שהם למעשה סרטים המוקרנים בתוך הראש." סוג של פלאי הטכנולוגיה בהילוך אחורי.

טיסה נעימה! (או בימינו, מקסימום נסיעה טובה).

01 דצמבר, 2020

המפתח של שרה / טטיאנה דה רוניי

 "זה היה כמו סוד. משהו שקבור בעבר. משהו שאיש לא מזכיר."

מדובר בסיפור נוטף שואה שקופץ בין שתי דמויות עיקריות. האחת, צעירה 'שרדנית' במהותה, השנייה מפונקת, נהנתנית, בלתי נסבלת לעתים (או לרוב).

כשאחת מהן נעלמה בעיצומו של הטקסט, מצאתי עצמי חוששת שדרכינו יפרדו חד צדדית.
אבל באופן מופתי ולמרבה הפלא, משהו השתפר שם באמצעו של הסיפור ואותה דרמה ללא ביסוס ממנה חששתי, הפכה לסיפור מוזר עד מתקבל על הדעת שהצלחתי לבלוע בקלות רוב הזמן.
האם נהניתי מהבליעה?
זה כבר עניין אחר לחלוטין.

מה היה לנו?

מדובר בסיפור הזורק אור מרתק ומועך לב, על יהדות צרפת בכלל ופריז בפרט, בתקופת שואת היהודים באירופה. אם לרוב, נהוג למקד את האור ההיסטורי במדינות מזרח אירופה, הרי שכאן מתברר שגם צרפת לקחה חלק בחגיגה המבישה ותושבי פריז ערבבו אצבעות אנטישמיות בקלחת הגרמנית להתפאר.

אירוע קיצוני אחד מצביע ומסמן את פריז ופרבריה, כחלק בלתי נפרד ממכונת ההשמדה הנאצית וסיפור משפחתי/פרטי מתוך אותה תקופה, גרם לי לקרוא תחת מתח האירועים המתוארים.

מבחינה זו, לא מדובר בספר קל, אלא בכזה שמביא את תיאור האירועים אל סף עצבים חשופים, שקשה לשאת.

לעומת זאת, סיפור המסגרת שמתערבב בסיפור ההיסטורי, מתאר דמות בת זמננו שבעיקר בוחשת בזכרונות לא לה ומנסה במקביל לנהל חיים ריקים שאין לי עניין לקרוא עליהם.

היא מנדנדת, מאנפפת ומשאירה אחריה את השאלה המתבקשת "מה זה עניינך בכלל?" שצצה במגוון הזדמנויות תוך כדי קריאה.

לקראת הסוף, היא מקבלת מעט לגיטימציה לדרכה החטטנית ולמרות שהתפייסנו לקראתו, התקשיתי לסלוח לה על טרחנותה הילדותית.

סבתא שלי בטח היתה אומרת שוב 'נו, שויין'.

מי שהייתי פעם / טרייסי גרביס גרייבס

זה סיפור התבגרות 'קולג' סטייל'.
מסוג הספרים שכבר קראנו וספק אם נקרא שוב.
אלא שכאן מצטרף גם 'אַבָל' גדול.
כי מלבד מסיבות קולג' ונערות שמחפשות עצמן בין גברברים אפויים חלקית, הסיפור כאן, מעלה ומציף גם נושא מרכזי אחד, שלמענו נקרא שוב ושוב (ושוב אם יהיה צורך).

"יש המון דברים שאנשים חושבים שאני לא מסוגלת לעשות ובדרך כלל הם צודקים."

אז מה היה לנו?

קשיי תקשורת, קשיי הסתגלות, חרדות ומגוון מפגשים עם הספקטרום הנודע, יוצקים עניין והרבה חמלה, בטקסט שהוא איך נאמר? בינוני במהותו.
ועם זאת, אם לרגע נשקיט את הביקורת ונעצור גילגול עיניים מוכר, נזכה לעיסוק בנושא ראוי מאין כמותו.

אז נכון, גרביס-גרייבס לא המציאה את הגלגל וטקסטים על קשיים כאלה ואחרים ניתן למצוא מתגלגלים ברחובות בלי סוף. אבל משהו ב'מי שהייתי פעם', מאיר את הדברים באור טיפה שונה ואולי זה בעיקר משום שהמנה הקרה של המציאות הבלתי מתפשרת, מוגשת כאן ישר לפנים.
מִסְכֵּנוּת לא בתפריט, אבל התמודדות בשיניים ובשאר איברים, יש גם יש. 

"כל החיים הייתי המוזרה בה"א הידיעה. אנשים כמוני יודעים איך רואים אותם מבחוץ, אבל בעינינו אתם המוזרים ואנחנו אלה שנאלצים להשתנות כדי להשתלב."

טֵיִיק טוּ!

הסגנון הוליוודי, מחייב תסריט סוחט דמעות שאם עדיין לא יצא לדרך, רוב הסיכויים שנפגוש בו בקרוב. אותו סגנון, מדקק במשהו את יחסי הדמויות ומשאיר את האחרונות פלקטיות עד אימה.

"אני מרגישה כאילו כולם קיבלו תסריט לחיים חוץ ממני ואני נאלצת לאלתר בתקווה שאצליח למלא את התפקיד שלי ובדרך כלל אני טועה."

אבל גם ברגעים בהם מד המתיקות עלה על גדותיו והתריע על טקסט סכריני, קשה לבליעה, הכֵּנוּת הנוטפת בין גלי המתיקות, משכה אותי חזרה אל בין השורות.
על אותה מתיקות קשה, סוככו רגעים מדויקים של קושי מובהק, שהבהירו את חשיבות הטקסט הזה, מתוק ככל שיהיה.

"במילותיה של אלינור רוזוולט, 'אישה היא כמו שקיק תה. אין לדעת כמה הוא חזק עד ששופכים עליו מים רותחים.'"

רוצים עוד?