מדובר בסיפור תמים עד דלוח, שחלקו נוטה אל עבר המציאות וחלקו נכתב, כך נראה, תחת השפעתם של חומרים ממוססי תודעה.
"במקום שבו התבונה כושלת, תעתועי הדמיון משגשגים". על זה נאמר בוודאי 'הפוסל, במומו פוסל'.
אז מה היה לנו?
זה מתחיל קרעים קרעים של סיפורים שונים, אנשים ומקומות, ומתחבר לכדי מקרים שבעדינות, ניתן להגדיר אותם 'משונים'.
מפגש רגעי בין עובר אורח וילדה בפארק, פחית שנשכחה בקרון רכבת ודמויות שקשה להבין מי מהן הכרחית לסיפור המתהווה וממי ניתן להיפרד בקלות, למען ביטול העומס הסיפורי לו זכינו.
בהמשך נגלה שכל הסיפורים מתקבצים לסיפור מסגרת אחד (מיוחד?).
אולם משום מה, רגע ההתגלות, זה שלרוב מביא איתו הבנה נעימה שמקורה בקסם החלקים הנופלים למקומם, לא סיפק אותה כאן. מיותר לציין שנשארתי בתחושת 'כלום קטן, לא רציני' (נמנעת מלהשתמש כאן בביטוי וולגרי, מתבקש במיוחד).
מי נתן את ההוראה? (ולמה?)
'שומר הדברים האבודים', הוא אחד מסדרת ספרים לא קשורים, שאוגדו ע" הוצאת 'עם עובד' (ככל הנראה בשל סגנונם) והוצאו לאור עם סממני עיצוב כריכה, המסמלים את השתייכותם לסדרה.
ולמרות שהיא אמורה להיות סדרה נעימה לרוב, בין חבריה פגשתי נעימים וגם פחות. כאלה שתוך כדי קריאה תהיתי 'למה לי'? וכך גם כאן.
לא מדובר בספר רע, אבל ההגדרה 'ספר טיסה', שנוטה אל גבול העלבון על בינוניותה, צלצלה כאן לאורך הקריאה (כמעט כמו 'הוא בסדר' או 'היא בחורה טובה').
לסיכום, הסיפור 'חמוד', אם כי מצוץ מאצבע לא זהירה והביצוע לצערי, בינוני.
"הדבר הנפלא בספרים הוא שהם למעשה סרטים המוקרנים בתוך הראש." סוג של פלאי הטכנולוגיה בהילוך אחורי.
טיסה נעימה! (או בימינו, מקסימום נסיעה טובה).
