"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

המפתח של שרה / טטיאנה דה רוניי

 "זה היה כמו סוד. משהו שקבור בעבר. משהו שאיש לא מזכיר."

מדובר בסיפור נוטף שואה שקופץ בין שתי דמויות עיקריות. האחת, צעירה 'שרדנית' במהותה, השנייה מפונקת, נהנתנית, בלתי נסבלת לעתים (או לרוב).

כשאחת מהן נעלמה בעיצומו של הטקסט, מצאתי עצמי חוששת שדרכינו יפרדו חד צדדית.
אבל באופן מופתי ולמרבה הפלא, משהו השתפר שם באמצעו של הסיפור ואותה דרמה ללא ביסוס ממנה חששתי, הפכה לסיפור מוזר עד מתקבל על הדעת שהצלחתי לבלוע בקלות רוב הזמן.
האם נהניתי מהבליעה?
זה כבר עניין אחר לחלוטין.

מה היה לנו?

מדובר בסיפור הזורק אור מרתק ומועך לב, על יהדות צרפת בכלל ופריז בפרט, בתקופת שואת היהודים באירופה. אם לרוב, נהוג למקד את האור ההיסטורי במדינות מזרח אירופה, הרי שכאן מתברר שגם צרפת לקחה חלק בחגיגה המבישה ותושבי פריז ערבבו אצבעות אנטישמיות בקלחת הגרמנית להתפאר.

אירוע קיצוני אחד מצביע ומסמן את פריז ופרבריה, כחלק בלתי נפרד ממכונת ההשמדה הנאצית וסיפור משפחתי/פרטי מתוך אותה תקופה, גרם לי לקרוא תחת מתח האירועים המתוארים.

מבחינה זו, לא מדובר בספר קל, אלא בכזה שמביא את תיאור האירועים אל סף עצבים חשופים, שקשה לשאת.

לעומת זאת, סיפור המסגרת שמתערבב בסיפור ההיסטורי, מתאר דמות בת זמננו שבעיקר בוחשת בזכרונות לא לה ומנסה במקביל לנהל חיים ריקים שאין לי עניין לקרוא עליהם.

היא מנדנדת, מאנפפת ומשאירה אחריה את השאלה המתבקשת "מה זה עניינך בכלל?" שצצה במגוון הזדמנויות תוך כדי קריאה.

לקראת הסוף, היא מקבלת מעט לגיטימציה לדרכה החטטנית ולמרות שהתפייסנו לקראתו, התקשיתי לסלוח לה על טרחנותה הילדותית.

סבתא שלי בטח היתה אומרת שוב 'נו, שויין'.

אין תגובות:

פרסום תגובה