הוא מתחיל מעט רדוד. שונה לחלוטין מהציפייה שפיתחתי, כשתכננתי דייט עם ספר מתח איכותי.
בין היתר, כָּלל הדייט הלא מוצלח פסיכולוג שלא מפסיק לדבר על עצמו ואכזבה מרמת המחקר הספרותי. אם ביקשתם דוגמה לאותה אכזבה מחקרית, תוכלו למצוא אותה בהסבר על מבנה טיפול פסיכולוגי, בו ׳מעביר׳ החולה את רגשותיו למטפל והאחרון נושא בנטל ו׳מחזירם אל החולה׳ במן מחווה כוללת בכי דו צדדי והרי לפניכם הקשקוש הספרותי הראשון לספר זה.
אז מה היה לנו?
מדובר בפסיכולוג שמשקיע המון זמן ומלל, כדי שאכיר אותו. לעומת זאת, את המטופלת שלו, היא "המטופלת השקטה", אני מכירה פחות משמעותית ובאופן מפתיע, גם אוהבת הרבה יותר.
היא שפויה ברגישותה ודעותיה ובניגוד לפסיכולוג שלה, לא נראה כי מחשבותיה נוטות לטירוף (לגבי המעשים, תשפטו בעצמכם).
בכל מקרה, לאורך הסיפור, נראה כי הפסיכולוג הוא שזקוק נואשות לטיפול נפשי (תוך עדיפות לכזה מהזן המקיף/ארוך הטווח).
ככלל, המטופלת כאן אולי שקטה, אבל הפסיכולוג שלה לא סותם את הפה.
יוסטון...
כשבזחילה עד עמוד 100, אני לוקה בהבנה שתחושת החיבור העוצמתית ביותר (והיחידה) שחוויתי עד כה, נוגעת לסצינה בה פסיכולוג מותקף ע"י מטופלת (ואני מזדהה ומאמינה כי הייתי מבצעת בו, בשמחה, את אותו טיפול ממש), כל שנותר לכתוב זה, אתם יודעים... We Have A Problem.
למה ככה?
הספר הזה רחוק מכל מה שציפיתי לו (כבר כתבתי) וההפתעה שהוא סיפק, הגיעה מכיוון פחות חיובי.
עד אותו עמוד 100, סובבת רוב ההתנהלות, סביב פסיכולוג סוג ג' שמפתח אובססיה, לפתירת קונפליקט טיפולי מסויים עד מאוד.
מתוך כך, הוא לוקה בשלל מכאובי נפש, כולל כאלה שעל גבול התלות הנפשית ואולי מעבר לה.
סוקרטס ואני
ברמת הרעיון, משתמש מיכאלידיס באלמנטים מיתולוגיים שהרגישו כאילו הגיעו על מנת לספק תוכן ועומק לסיפור רדוד. בפועל, היה לזה ריח 'גוגלי' בואכה ויקיפדיה והנסיון להעמיק לא צלח בלשון המעטה.
מעייף ומיותר זה כאן
בשלב הזה, תהיתי בעיקר, מתי (לעזאזל) יתחיל הסיפור?
ו...מישהו הבטיח כאן סיפור מתח, בחיי.
קבלו אותו!
והנה, עמוד 190, מתוך 297 עמודים (בתצורה דיגיטלית) ומשהו מתעורר כאן לחיים. האם לא מאוחר להרגיש התעוררות ראשונית בשלב זה?
אתם תחליטו.
"תהיתי כמה זמן ייקח לו להגיע לעצם העניין, ולמה אני מרגיש כל הזמן פחות ופחות נוח", כשבלי להתכוון, הפוסל במומו פוסל.
משפטים, משפטים ומש... אתם יודעים.
מלבד בבעיות מהזן הנפשי, הספר הזה לוקה בברברת ספרותית מיותרת עד מעיקה, כשכל תאור מוכפל או משולש והמון מידע שאין בו צורך עלילתי (או אחר), מתעופף בין השורות.
"ליטפתי את כף ידה ואת הצד הפנימי של מפרק היד. ליטפתי אותה באצבע שלי...".
"החקירה נוהלה על ידי פקד סטיבן אלן, איש חסון קירח עם משקפי קריאה גדולים שעיוותו את עיניו, הגדילו אותן , וגרמו להן להראות גדולות מהחיים, בולטות מהתעניינות ומסקרנות."
כחלק מכתיבה שעל גבול הירודה, זכינו כאן למשפט מלא ומיותר, שקשר בינו ובין התפתחות העלילה, אַין. באותה מידה של השפעה, רב הפקד יכול היה להיות יפה תואר או פוזל במידה מחרידה.
"מקהלת פיזמונים התחילה לנגן בראשי, מצלצלת, הרמונית, מהדהדת.." התאפקתי שלא לכתוב 'כן, גם אצלי' (בסוף כתבתי).
ארבעה כיווני אויר
'המטופלת השקטה', מתהדר בהיותו ספר מתח. אבל העלילה רוויית החורים שאינה מכבדת ספרי מתח באשר הם, הייתה מונעת ממני להתקרב, לו ידעתי על קיומה (או קיומם). כיווני חקירה שמתחילים את דרכם העלילתית אחד אחרי השני, נקטעים ללא יוצא מן הכלל בשלב כל שהוא ונשארים לא מוסברים, זנוחים כמו תעלומות עבר שכבר אין בהן צורך. בבחינת 'הגענו רק כדי לבלבל'.
היו גם 'חורים' בהגיון העלילתי, שעד רגע זה, לא הצלחתי למצוא להם הסבר. מסוג המקרים בהם גם אם לטובת התקדמות העלילה, 'יהי נוח' שמישהי תספר למישהו סיפור שהוא כבר מכיר, ברמת ההגיון, אין שום סיבה נראית לעין, שהרעיון יחזיק מים. בהתאם, שאלות 'אבל למה?', נשארות כאן פתוחות ומרחפות ללא הכרה בין הדפים.
בנוסף ובלי ליפול לחשיפה עלילתית מיותרת, 'המטופלת השקטה' משתמש ב'טריק' ספרותי אחד, שכביכול עושה את סוף הסיפור למותח, או לפחות יוצר פיתול עלילתי שלא עומד בכללי סיפור מתח (קצת כמו לכתוב שהרוצחת היא המנקה שלא הופיעה ולו פעם אחת בין הדפים). לא כך בונים סיפור איכותי והפיתול המבוים הוא, לטעמי, בבחינת 'אז בשביל זה התכנסנו?'
אחרי הכל, לצערי, ברומן שלי עם מיכאלידס, לא זכיתי להפתעות גדולות (יעידו חברות ששמרו עבורי לאורך הדרך על ההשערות, שהתממשו כולן). ככל שקיוויתי לגלות בהפתעה איזה פיתול עלילה לא צפוי, הפעם, זה לא קרה.
"היא תמיד היתה מאוד לא יציבה..."
"אם תאמינו בכך או לא, זה כבר תלוי בכם."
השעה 03:05 בלילה, הכל שקט מסביב, עשיתי טעות.
