"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון

השעה 03:05 בלילה, הכל שקט מסביב, עשיתי טעות.
הסקרנות השתלטה עלי ופתחתי את 'כורש הנסיך האחרון', ספרו החדש והנוצץ של יונתן ילון, שעוסק בחייו של כורש (איך לא), הידוע גם כמלך הפרסים, "אשר אדוני אוהב את שלטונו ועשהו משיח ליהודים".

ולפני הכל, חשוב להבין שהיסטוריה היא מתחומי הידע שעלולים בסבירות גבוהה, לגרום לי לפהק ואת מספר הפעמים בהן נמנמתי מעל ספרי היסטוריה, נתקשה לספור.

אך נראה שילון לעומתי, יודע לחפור גם לחקור בספרים כאחרון ההיסטוריונים ובהתאם הפיק ספר בעל גוון היסטורי ראוי לציון, מהזן שמיד מפיץ בי הערכה לכותבו על חקר התקופה המקיף כמו גם על הכתיבה והסגנון.

חשוב גם לציין שאותו ילון במפגן צניעות אדיר, מקדים ומתאר, את החופש האומנותי שלקח לעצמו, מתוך הבנה שמלבד סיפור המסגרת ההיסטורי, לא עומד בינינו אחד המסוגל לתאר את קורות הדמויות מהמאה השישית לפנה"ס, כפי שהתרחשו.
ההבנה ועוד יותר ההבהרה, היא גדולה שלאחרונה נתקלתי בחסרונה, גם אצל סופרים ותיקים ומנוסים בהרבה.

שאפו על זה.

אסטיאגס, כיכסרס, מנדנא, כנבוזי ועוד

הדמויות עגולות ומוסברות היטב, התאורים טובים, אסטטיים-לא מוגזמים והשמות שוברי שיניים כיאה לתקופה. מודה שמלבד בקריאה ראשונית, לא טרחתי ביני לביני, להגות אותם במלואם (מילמול חלקי הספיק בהחלט).
ולמרות שאין שום צורך ספרותי לשוב ולקרוא את שוברי השיניים, הם חלק חשוב בריח התקופה. מצטרפים לאבק הדרכיםהספרותי, הבגדים התקופתיים (שלא הייתי לובשת גם אם חיי היו תלויים בזה), החרבות, הסוסים, הזהב המצוחצח ושאר התפאורה שהיא חלק מסיפור הרפתקאות, סיפור מסע מקסים של תקופה ומקום.

תאורים הם הכל

תסכימו שתאורים רבים, מפורטים עד מיותרים, עלולים לפרק יצירה לכדי ארוע מיותר, מתיש ומאכזב מיסודו. אך לא כך הוא אצל מיודענו כורש.

התאורים צבעוניים, ממש כאילו ישב ילון כאחרון נתיניו של מלך מדי (אסטיאגס, אם אתם חייבים) וצילם במוחו את שלב הפרטים המרכיבים תמונה כוללת. כי הכל כאן מוקפד והגיוני ואם תלחצו עלי, אני מתארת בשמחה לא אופיינית, את ארמון המלך או את שדה הקרב האכזרי.

כי 'כורש הנסיך האחרון' הוא ספר מדויק, נעים ומיוחד, המספק חוויית קריאה מעניינת ובעיקר אחרת.

"מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים."
(זה פשוט היה מתבקש, בדיוק כמו אצל ילון).

המטופלת השקטה / אלכס מיכאלידס

הוא מתחיל מעט רדוד. שונה לחלוטין מהציפייה שפיתחתי, כשתכננתי דייט עם ספר מתח איכותי.
בין היתר, כָּלל הדייט הלא מוצלח פסיכולוג שלא מפסיק לדבר על עצמו ואכזבה מרמת המחקר הספרותי. 
אם ביקשתם דוגמה לאותה אכזבה מחקרית, תוכלו למצוא אותה בהסבר על מבנה טיפול פסיכולוגי, בו ׳מעביר׳ החולה את רגשותיו למטפל והאחרון נושא בנטל ו׳מחזירם אל החולה׳ במן מחווה כוללת בכי דו צדדי והרי לפניכם הקשקוש הספרותי הראשון לספר זה.

אז מה היה לנו?

מדובר בפסיכולוג שמשקיע המון זמן ומלל, כדי שאכיר אותו. לעומת זאת, את המטופלת שלו, היא "המטופלת השקטה", אני מכירה פחות משמעותית ובאופן מפתיע, גם אוהבת הרבה יותר.
היא שפויה ברגישותה ודעותיה ובניגוד לפסיכולוג שלה, לא נראה כי מחשבותיה נוטות לטירוף (לגבי המעשים, תשפטו בעצמכם).
בכל מקרה, לאורך הסיפור, נראה כי הפסיכולוג הוא שזקוק נואשות לטיפול נפשי (תוך עדיפות לכזה מהזן המקיף/ארוך הטווח).

ככלל, המטופלת כאן אולי שקטה, אבל הפסיכולוג שלה לא סותם את הפה.

יוסטון...

כשבזחילה עד עמוד 100, אני לוקה בהבנה שתחושת החיבור העוצמתית ביותר (והיחידה) שחוויתי עד כה, נוגעת לסצינה בה פסיכולוג מותקף ע"י מטופלת (ואני מזדהה ומאמינה כי הייתי מבצעת בו, בשמחה,  את אותו טיפול ממש), כל שנותר לכתוב זה, אתם יודעים... We Have A Problem.

למה ככה?

הספר הזה רחוק מכל מה שציפיתי לו (כבר כתבתי) וההפתעה שהוא סיפק, הגיעה מכיוון פחות חיובי.

עד אותו עמוד 100, סובבת רוב ההתנהלות, סביב פסיכולוג סוג ג' שמפתח אובססיה, לפתירת קונפליקט טיפולי מסויים עד מאוד.
מתוך כך, הוא לוקה בשלל מכאובי נפש, כולל כאלה שעל גבול התלות הנפשית ואולי מעבר לה.

סוקרטס ואני

ברמת הרעיון, משתמש מיכאלידיס באלמנטים מיתולוגיים שהרגישו כאילו הגיעו על מנת לספק תוכן ועומק לסיפור רדוד. בפועל, היה לזה ריח 'גוגלי' בואכה ויקיפדיה והנסיון להעמיק לא צלח בלשון המעטה.

מעייף ומיותר זה כאן

בשלב הזה, תהיתי בעיקר, מתי (לעזאזל) יתחיל הסיפור?
ו...מישהו הבטיח כאן סיפור מתח, בחיי.

קבלו אותו!

והנה, עמוד 190, מתוך 297 עמודים (בתצורה דיגיטלית) ומשהו מתעורר כאן לחיים. האם לא מאוחר להרגיש התעוררות ראשונית בשלב זה?
אתם תחליטו.

"תהיתי כמה זמן ייקח לו להגיע לעצם העניין, ולמה אני מרגיש כל הזמן פחות ופחות נוח", כשבלי להתכוון, הפוסל במומו פוסל.

משפטים, משפטים ומש... אתם יודעים.

מלבד בבעיות מהזן הנפשי, הספר הזה לוקה בברברת ספרותית מיותרת עד מעיקה, כשכל תאור מוכפל או משולש והמון מידע שאין בו צורך עלילתי (או אחר), מתעופף בין השורות.

"ליטפתי את כף ידה ואת הצד הפנימי של מפרק היד. ליטפתי אותה באצבע שלי...".

"החקירה נוהלה על ידי פקד סטיבן אלן, איש חסון קירח עם משקפי קריאה גדולים שעיוותו את עיניו, הגדילו אותן , וגרמו להן להראות גדולות מהחיים, בולטות מהתעניינות ומסקרנות."
כחלק מכתיבה שעל גבול הירודה, זכינו כאן למשפט מלא ומיותר, שקשר בינו ובין התפתחות העלילה, אַין. באותה מידה של השפעה, רב הפקד יכול היה להיות יפה תואר או פוזל במידה מחרידה.

"מקהלת פיזמונים התחילה לנגן בראשי, מצלצלת, הרמונית, מהדהדת.." התאפקתי שלא לכתוב 'כן, גם אצלי' (בסוף כתבתי).

ארבעה כיווני אויר

'המטופלת השקטה', מתהדר בהיותו ספר מתח. אבל העלילה  רוויית החורים שאינה מכבדת ספרי מתח באשר הם, הייתה מונעת ממני להתקרב, לו ידעתי על קיומה (או קיומם). כיווני חקירה שמתחילים את דרכם העלילתית אחד אחרי השני, נקטעים ללא יוצא מן הכלל בשלב כל שהוא ונשארים לא מוסברים, זנוחים כמו תעלומות עבר שכבר אין בהן צורך. בבחינת 'הגענו רק כדי לבלבל'. 
היו גם 'חורים' בהגיון העלילתי, שעד רגע זה, לא הצלחתי למצוא להם הסבר. מסוג המקרים בהם גם אם לטובת התקדמות העלילה, 'יהי נוח' שמישהי תספר למישהו סיפור שהוא כבר מכיר, ברמת ההגיון, אין שום סיבה נראית לעין, שהרעיון יחזיק מים. בהתאם, שאלות 'אבל למה?', נשארות כאן פתוחות ומרחפות ללא הכרה בין הדפים.

בנוסף ובלי ליפול לחשיפה עלילתית מיותרת, 'המטופלת השקטה' משתמש ב'טריק' ספרותי אחד, שכביכול עושה את סוף הסיפור למותח, או לפחות יוצר פיתול עלילתי שלא עומד בכללי סיפור מתח (קצת כמו לכתוב שהרוצחת היא המנקה שלא הופיעה ולו פעם אחת בין הדפים). לא כך בונים סיפור איכותי והפיתול המבוים הוא, לטעמי, בבחינת 'אז בשביל זה התכנסנו?'

אחרי הכל, לצערי, ברומן שלי עם מיכאלידס, לא זכיתי להפתעות גדולות (יעידו חברות ששמרו עבורי לאורך הדרך על ההשערות, שהתממשו כולן). ככל שקיוויתי לגלות בהפתעה איזה פיתול עלילה לא צפוי, הפעם, זה לא קרה.

"היא תמיד היתה מאוד לא יציבה..."
"אם תאמינו בכך או לא, זה כבר תלוי בכם."

אדל / יוכי ברנדס

הוא מתחיל כמו ספר הרפתקאות לבנות האולפנה וממשיך כמו ספר היסטורי, מרתק בחלקו (ומעייף בשאר).

בתיבול שפה שמתכתבת מדויק עם סגנון הטקסט, יוצרת כאן ברנדס חווייה כוללת של תקופה ומקום ושולחת אותנו לחוות עבר בצבעים אפרפרים (כמעט שהתחלתי ללפף אצבע מורה סביב הפאות).


מדובר באגדה רבת פרטים ופרשנויות של מי שלא היו שם, כולל מבטים ודיאלוגים פרטיים ומחשבות אישיות, שלא תואמים לסיפור. במקום להעיר ולספר על חייו של 'הבעל שם-טוב' ובתו, כפי שמבטיח הסינופסיס, הסיפור כאן נוטה לכיוון מסכת הרפתקאות שלא היתה מביישת את 'חסמבה' בגרסתה החסידית (ואיך לעזאזל מבטאים 'חסמבה' ביידיש?).

ריבוי כשפים, מאורות, מלאכים אגרסיביים, כוחות בלתי מוסברים, עיניים סגולות וסגולות רבות משמעות של 'עולם של מעלה', הביאו אותי לשקול גם את הארי פוטר הרבני, כאופציה לתיאור המקרה.



מי אנחנו באמת?

'אדל' הספר, משלב הגיון רבני עם חוכמה רבת שנים, הומור דק וכן, גם טרחנות מתנשאת פה ושם, כשהיהודים תמיד מוצלחים יותר או רוחניים יותר מהגויים שסובבים אותם.
ללא ספק, זהו טקסט שעדיף וישאר בידיים יהודיות ולא יגלוש אל העולם שמחוץ לנו, בואכה תאוריות על יהודים השותים את דמו של ישו, ככה סתם כדי להרוות צמאונם.

אדל כדמות, היא בתו של הבעל-שם-טוב,  המתייסר לאורך כל היצירה בייסורי כוחותיו האפלים ונסיונותיו ההזויים להבינם, מתישים אותו, אותה ואותנו גם יחד. היא לוקה בהערצה ילדותית רבת שנים ל"אבא", ממש כמו שאר הסובבים ומתוארת כשילוב ספרותי בין 'בילבי' ו'פומיקי', כולל הגישה הילדותית/דווקאית והכרבולת הג'ינג'ית.

בבל"תי אהובה!

שלל ביבלו"תים (ומילים חדשות) היו לנו כאן, כאילו העובדה שעסקנו כולנו ב'עניינים של מעלה', מאפשרת לנו למתוח את גבולות השפה וההיגיון (ומי מאיתנו באמת היה שם כדי לספר אחרת?, לך תתווכח).

היו כאן את "יצר ההרגז", "עיניו המצומצמות היו פעורות לרווחה", "הנהמות שבקעו מן הגרון השעיר" (גרון?) ועוד, אבל הכי, הכי, ההסבר הבא:
"הניצוצות של אלוהים כלואים בתוך כוחות הרוע כשם שהפרי עטוף בתוך הקליפה. אבל בשונה מקליפה ופרי, כוחות הרוע ניזונים מהניצוצות."

ואיפה לעזאזל צמיד הקסם והסיסמה לתיבת האוצר?

חיים של אמא, דודה, בת...

נראה שברנדס לקחה כאן לעצמה חופש סיפורי רב מהרצוי, כשהטקסט כולו עמוס בהערצה חסרת שחר, הגיון או טעם.
ביני וביני (וביניכם), אני תוהה איך סיפור המתיימר להיות רומן היסטורי, עם שמץ דיוקים היסטוריים לכל הפחות, מעלה על נס אדם בשר ודם באופן מוחשי וחסר בושה שכזה.
כי כשדמות יהודית, חסידית, מקבלת משמעויות הערצה אלוהית, אני זזה בכסאי בחוסר שקט אפילו יותר, מאשר לו היינו עוסקים כאן בסיפור האלוהות עצמה.


למרות שניכרת כאן עבודת המחקר שטרום הכתיבה, התאכזבתי מעולם לא מוסבר וסובייקטיבי במהותו, בספר שלהבנתי נכתב על מנת לפאר ולהסביר תופעה היסטורית. חבל לי על כך.

לאור כל זאת וגם משום שהפנטזיה התורנית הזו נמשכת על פני מעל חמש מאות עמודים (בתצורה דיגיטלית), כולל חופש סיפורי והשתפכות חסרת תוכן, אני נאלצת להודות שלעתים, התקשיתי לקרוא אותה.

אתם כמובן לא חייבים.

חיובית / מירי קנבסקי

לפעמים ספר לא זקוק לסופר דגול, כי סיפור מעניין וחותמת 'זה קרה באמת', מספיקים לו בהחלט.

ככלל, סיפורי 'תראו מה קרה לי' או 'אוטוביוגרפיה', בשמם הספרותי, הם סוג של חלון מציצנות רישמי, שמספק לכולנו את האפשרות המכובדת (כמעט), שבלהסתכל למישהו לתוך החיים (ואם הוא אישר את האירוע, אפילו עדיף).
כך גם הסיפור שבבסיס 'חיובית' של מירי קנבסקי.


מי ומה?

בחורה צעירה ונאה למראה, עושה את הטעות ממנה הזהירו את כולנו ומשלמת את המחיר שהפחיד אותנו ועדיין.

זה סיפור 'אף-על-פי-כן' קלאסי, שכתוב כספר הרפתקאות נעורים בסגנון אינפורמטיבי עד שטוח מעט.
משהו דומה למה שתקבלו אם עצרתם בטעות מתקבלת על הדעת, לשוחח עם שכנה משועממת שיש לה סיפור מיוחד להעביר.

אבל כאן וכמו בכל סיפור חיים טוב, משולב גם מוסר השכל, מהסוג שנרצה לדחוף לגרונם של ילדינו ולקוות שיזמרו אוטומטית.

יותר מהכל, 'חיובית', מרגיש כמו ספר עזרה עצמית מהזן שעוזר בעיקר למי שכתב אותו.
מן סיפור שמקורו בטיפול עצמי וסיומו בהוצאת מתוק ממר ושחרור מסרים מזהירים לעולם הנאור אותו אנחנו שואפים לייצג.

למי זה עוזר?

הפעם ובשונה מהרגלי, לא תמצאו אותי מנתחת ספרותית פגמים כאלה או אחרים. כי הכותבת לא מתיימרת להיות סופרת, כי במקרה זה, זה חסר משמעות וכי לא נעים... אתם יודעים.

אז מה עושים?

(ולמה אנחנו כאן?)
במהלך הקריאה התחשק לי בעיקר לצעוק על הכותבת "השתגעת?" או לפנות לבנות שלי (שטרם הגיעו לגיל) ולשאוג "את רואה?" ,"שלא תעיזי לחשוב על זה" ושאר איומים ששמורים לקשר שבין אם לבתה (לפני שהאחרונה מבקשת להתגרש מההורים כמובן).

מודה שהספר התיש אותי קלות, לא סיימתי אותו, אבל אולי עוד נשוב וניפגש.

ולגבי קנבסקי, אחרי הכל, ואת זה כנראה כבר לא ניקח ממנה, היא באמת חיובית...

התעוררות וסיפורים אחרים / קייט שופן

זה טקסט משנת 1889, מה שאומר שהוא ראה הרבה יותר ממני ועדיין רלוונטי מתמיד. או אולי חזר להיות רלוונטי אחרי התקופה הפוריטנית בה נכתב.

ויש בה משהו, בעדינות הזו של המאה התשעה עשרה שמדייק סיטואציות, מעביר אותן דרך מסננת שיפוט של מושגים כמו מוסרי וראוי (במיוחד כשמושגים כאלה מיוחסים למין הנשי, או לתקשורת בין המינים, רחמנא לצלן).

המון חוכמת חיים מיוחסת כאן לאשה צעירה בת 28 בלבד, ומשום מה זה נקרא אמין, הגיוני ותואם תקופה.

המיוחד כאן הוא שלא מדובר בסופרת שכתבה על תקופה היסטורית, אלא על סופרת היסטורית, שכתבה על תקופתה וכמו סופרות גדולות ופמיניסטיות טרום זמנן, היא מגדילה לעשות בתאורי מקום, זמן אבל בעיקר בתאורי גוף ונשיות.
בעיני זה מקסים.


הספר הזה הרגיע בי משהו, יישר קווים קופצניים והשרה אוירת רוגע. קצת כמו להסתובב במוזיאון ותיק ולחזור אחורה לסיור בזמן אחר. 

לפני שניגשתי אל הספר ובניגוד למאפיין אותי, קראתי על הסופרת.
מדובר בדמות פמיניסטית מקדימת זמנה, שהיוותה השראה לדורות של נשים (ואולי של גברים גם).


אז נכון, הלכתי וחזרתי, כי כבת העולם המודרני הייתי חייבת קצת אקשן מתבקש.
ועדיין, נהניתי והרגשתי מספר תאים אפורים/יומיומיים/משועמים, שהתעוררו כאן לחיים.

שווה נסיון.

אלה ידי וזה העולם / מרגרט אטווד

כשאת מרגרט אטווד, את כנראה תמיד חייבת (לפחות קצת) להציק, או לבחון תדיר את גבולותיך ואת אלה של אחרים.
כי כמו בספרים אחרים של הכותבת המוכשרת, גם בזה המדובר כאן, יש עולמות חדשים, צביטות קטנות (וגדולות) ותחושה כללית של 'בואו, אני אנסה אתכם ונראה עד כמה תצליחו ללכת איתי'.
ואנחנו מצליחים, אוהוהו מצליחים.


זהו ספר שירים וכשנודע לי שהוא כזה עיקמתי פרצוף, אבל מיד צללתי אל הכתוב (כי שירה היא לרוב לא כוס התה שלי, אבל מרגרט, הו מרגרט היא כל הקנקן).

כבר בשיר הראשון נפגשנו, היא ואני, כמו שני תיישים על גשר שמנסים להכניע זה את זה. כעבוד שבע שורות קצרות, כשנשארתי פעורת פה ומחייכת, היא ניצחה.
המשפט היחיד שהסתנן לי לראש בסיום אותו שיר, עסק בעובדה ש'היא תמיד חייבת למשוך את החבל'.

כמו כל ספר שירים בסביבה, גם זה לא מחייב קריאה רציפה, אבל יש בו משהו מיוחד, שגם אלה בינינו שמתחלחלים מספר שירים, ימצאו בו עניין וחומר עשיר למחשבה.

לא את כל השירים אהבתי, או אהבתי באותה מידה.
לא כולם ישארו איתי וספק אם כולם הרעידו בי משהו באותה דרך, או בכלל.

מבחינתי, הספר הזה מומלץ לשליפה דיגיטלית בנקודות המתנה ושעמום, ברכבת, בואכה פקידת בנק עייפה או רגע לפני טיפול שיניים טורדני.
אתם יודעים, במקומות הכיפיים של החיים.

שיהיה בהצלחה!

סיפורה של ילדה יפה / רייצ'ל סיימון

'סיפורה של ילדה יפה' מפזר כבר מההתחלה גלים שמשכו אותי אחורה  בזמן. משהו בצבעים, בתמונות, באווירה הכללית וכן, כמובן גם אזכור  "דבילים", "אימבצילית בדרגה גבוהה" ,"בית הספר הממשלתי של פנסילבניה לחשוכי מרפא ולרפי שכל" " ,הכותנות הן לטובתם" והתבטאויות נוספות שמתארות תקופה חשוכה, גרמו לי להיזכר ב"הנשף" של אנה הופ  (סקירה בקישור).

אבל אם אצל אנה הופ, 'בית המשוגעים' הוא התפאורה המתבקשת שמלווה את העלילה מתחילתה ועד הסוף, ב'סיפורה של ילדה יפה' הוא רק ההתחלה.
ואגב, ממש כמו 'הנשף', גם ניחוח של 'פורסט גאמפ' המוכר והאהוב, רוחש כאן מאחורי הקלעים, כשהגיגים של "רפי -שכל", מתגלים כדבר הגאוני הבא.



מה היה לנו?

זה סיפור שמתגלגל על פני כארבעים שנה, מתקופת אמריקה הפרימיטיבית ועד אמריקה של ימינו שמשום מה, מצליחה להתנסח במושגים פרימיטיביים לא פחות.

נער חרש, שחובר לנערה איטית, יוצרים יחד סיפור All American טיפוסי כביכול, וחווים יחד אבל בעיקר בנפרד, תהפוכות גורל שמספיקות לשלושה גלגוליי חיים לפחות.




תובנות פאר

על חרשות- "הם מדברים אליך כאילו שהם עורב גדול שמדבר לעורב תינוק. אבל בעצם הם עורב שמדבר לאריה."


על אימהות- "אפילו כאן , למטה בסלון, אני מרגישה כאילו אני יכולה לשמוע את הנשימות שלה דרך התקרה. גם בעיניים עצומות אני יכולה לראות אותה ישנה בעריסה, את הפנים שלה, שלוות כל כך באור פנס הרחוב שנכנס מבעד לווילונות. אני מרגישה שגם היא יודעת שאני כאן. וזה... מאוד נעים."
מודעות עצמית- "...ואז מישהו היה מבחין בו, מטרד חירש ופרוע שנראה מטורף...", "אתה לא יותר מסתם רוח רפאים."


על כבוד עצמי- "אל תיתן לאף אחד לשבור אותךאם לא תיתן לאף אחד לשבור אותך, אתה תנצח."



על בחירה- "אפילו שאין לו מושג מה קורה כאן, והוא מסוחרר ומזיע ונשרף מבפנים ומרגיש בדידות איומה ונוראה, הוא יכול לבחור אם הוא רוצה לפקפק או לבטוח."

למרות שחלקו האחרון של 'סיפורה של ילדה יפה' מתגלגל מהר משאר חלקיו, כשהדמויות משתפרות בכל מדד אפשרי ומתקרבות כמעט בפיתאומיות מפתיעה, לנורמטיבי המוכר, אהבתי את הספר והעלילה החזיקה מים לרוב.


אפילו אם התגלו נזילות אמינות קלות, אני נוטה להקל ולסלוח על עיוותי 'מציאות' מהסוג שבא לתאר סיפור ולהעביר מסרים ברורים (וחשובים).



כי אחרי הכל כולנו קצת משוגעיםמעט רפי שכל והזויים למחצה, לפחות.