"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

הנשף / אנה הופ

תתנהגי יפה
תמיד נכון, הכי חשוב, בכל שלב של חייך, תתנהגי יפה.
״את תתנהגי יפה?״,
התנהגת יפה!.
״להתנהג יפה זה לשרוד״
התנהגת יפה?
זה לא עזר לך.

לרגע שכחת להתנהג יפה וכל מה שעשית קודם לכן, לא נזקף לזכותך.
לא התנהגת יפה.

״להכניס פנימה את הצמות״
״לסתום את הפה ולעבוד קשה״.
״להרגיש בחילה כי את פחדנית״
״לספוג את המכות״.
״להיצמד לשוליים״... ״להיצמד לשוליים!״.


אז מה היה לנו?

אנגליה, 1911.
"המוסד לא היה כלא. מטרת הטיפול לא הייתה ענישה אלא שיקום". 

אם תחצו את פסי הרכבת לכיוון ״מנטל ליין״, תצעדו בעפר, כשמסביבכם שדות התבואה ובמרחק אדמות הבור, תגיעו קרוב לוודאי אל ״מוסד שרסטון״ - מקום משכנם של חולי הנפש, המשוגעים והעניים הכרוניים (לא התבלבלתי).
  ״ישלחו אותך לשרסטון ובחיים לא תצאי משם".

יש מטופלים, שחולמים להימלט, יש גם שמנסים.
יש מטפלים, שנמלטים מן החוץ המאיים, אל גן העדן שבין הקירות.
יש טשטוש מגדרי, העצמת הבדלים מגדריים, הפרדה, איחוד וכמיהה גדולה.
יש כמיהה מכל סוג, מין ועוצמה. 
יש כאן באמת הכל (או הרבה לפחות), הכל בעיני המתבונן.
לכם נשאר רק להציץ ולגלות.

לא מדובר בדיסטופיה, למרות שיתכן והיא מצטיירת מדברי. מדובר למרבה הצער, באמת גדולה, כמעט היסטורית (ואולי לא כמעט). זהו תאור עולם שונה ונפרד, שיכול להתקיים לצד עולמנו המוכר ואם נהיה לרגע מציאותיים, התקיים כבר בעבר.


גאונות עדינה זה כאן

״היא נמצאת כאן זמן רב מדי ועכשיו היא משוגעת״.

מי שמכיר אותי ואפילו קצת, יודע שביטויים מרחיקי לכת שכאלה ניתן ליחס לי לעתים רחוקות עד רחוקות מאוד בלבד.
והנה זה כאן, נאמר גם נכתב, מדובר בדיוק על גבול הגאונות הספרותית. כזה שמבטיח הנאה למי שיקרא בנחת, בין השורות ובתוכן.


"ה'לא לברוח' היה כאב שפשט בכל איבר ואיבר בגופה. אבל כאב העזיבה היה גרוע יותר. והיא הייתה לכודה וקרועה בין השניים".

 בשל צורת הכתיבה, הרבה מהמידע החסר מתגלה תוך כדי, בין לבין, כאילו גלוי, כאילו מוצפן וכאילו במקרה, כמעט לא חשוב, אבל חשוב עד מאוד.


השפה, השפה, השפה

שמתם לב שהשתמשתי בריבוי פסיק(ים)? זה נעשה במלוא הכוונה. 
נתקלתי כאן גם בשימוש חזרתי ב״הוא״, או ו׳ החיבור, באותו משפט. 
אלא שבעולם השפתי המוצג, ברור כי החזרתיות מייצגת הלך רוח ולא נובעת מטעות (ובהתאם ריבוי הפסיק שלי).

מלבד החזרתיות הפחות רהוטה (שכאמור ביני לביני מצאתי לה הסבר), השפה כאן טובה, תואמת תקופה, איכותית ונעימה לרוב (והספר מליצי גם בשפת המקור).
נראה כי התרגום ועריכתו בוצעו בידי גורמים מקצועיים להפליא, אלא שבנקודות מסוימות (אך מעטות), נבחרה כאן עברית שעל קצה גבול המילון, לטעמי כמובן. 

״פטפוט מדנדן של ציפורים קטנות״. מדנדן מתייחס לפעמון לרוב, אבל ההשלכה ברורה, גם אם מעט גבוהה ביחס לשאר הטקסט.

"גבר שענד עניבה...״. בעברית, גבר עונב עניבתו. כאן ניתן לייחס את ענידת העניבה לרצון להתגנדר, אולי, אבל זה מעט מותח את גבולות העברית והמטפורה.

"הרחק מאחוריו הוא שמע את פיזוזיו של הכינור מרחוק". נתחיל בעובדה שמדובר במרחק מהביטוי הראשון, אין צורך לשלב את השני, הבנתי. נמשיך לעובד המצערת ש"פיזוזיו של כינור" הם עניין בעייתי. לכינור אין רגליים ועליז ככל שיהיה, הוא לא רוקד. 
גם כאן ברורה לי כמובן המטפורה, אבל גם מטפורה אמורה להתאים למילון המושגים העברי.
ואם אני טעיתי, אתם מוזמנים להעמיד אותי על טעותי בשמחה. 

היו עוד כאלה שניתן לתארן כמטפורות או כ"החלקות" תרגומיות קלות אבל חשוב לי להדגיש, כי המקרים המדוברים מעטים ולא פגמו בחוויית הקריאה האיכותית והנעימה שחוויתי. 

תשוקה או אהבה קטנה
(בכל מקרה נעימה)


"צללים הבהבו והיטשטשו. הוא ראה אותה עשרים פעמים, ובאף אחת מהן זו לא הייתה היא". יש דרך יותר נכונה לתאר כמיהה?.

״ היא למדה אותו כאן בלילה הכחול. ...שיננה ספרים והיא שיננה אותו. למדה אותו בעל פה."

כל נשיקה שחררה בה משהו, כאילו הסיר מעליה, שכבה אחר שכבה, את כל מה שנשאה עמה, חשף מישהי חדשה." הוא עשה את שלו ואני לא מגיבה ולא הורסת.

הקלות הבלתי נסבלת של האשפוז

״טרוף גדול פסגת שפיות הוא..״.

מי בריא? מי חולה? מי שפוי? מי הזוי? מי מחובר למציאות? כדאי להיות מחובר למציאות? זה נורמלי להיות מחובר למציאות ? גם כשזו המציאות?.

"הוא פקח את עיניו. אין דרך. רק סוף כל הדרכים."

״יש שלוש דרכים לצאת מפה. למות... לברוח... לשכנע אותם שאת שפויה״.


 משהו קטן מוקדש לאוהבי הספרים

" 'שוב קוראת העלמה ...?'.
 ... הנהנה ומעט סומק הציף את צד צווארה. 'היזהרי', נופף אליה הרופא באצבעו. 'יום אחד לא תוכלי לצאת מהספרים האלה'
."


״כש... קראה, היא אף פעם לא הרימה את מבטה. היא נעלמה כאילו נפער חור והיא נבלעה בתוכו...״.


אפשר לקרוא את "הנשף" כסיפור שטוח, אבל אז תפספסו בגדול. 
עדיף להתעמק בו, להבין משמעויות ולתת לו לערבב אתכם בשאלות קיומיות. ככה בדיוק עושים את זה כמו שצריך.


״הבהלה הצמיחה את שורשיה האפלים עמוק לתוך תוכה״. גם אני הרגשתי ככה, גם אתם תרגישו.

פילוסופי, עמוק, חזק, מיוחד, אבל הכי הכי, מפחיד כמה שהוא אמתי.

תהיו חזקים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה