"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

02 ספטמבר, 2017

ספינת הכלות / ג׳וג׳ו מויס


1946, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. נשים (ונערות) אוסטרליות שנישאות במהלך המלחמה לחיילי צבא בריטניה, מחפשות דרך לחבור אל בעליהן המשרתים מחוץ לגבולות אוסטרליה, לרוב באזור האוקיינוס השקט.

מרגישים כבר את הסלט ההיסטורי? גם אני.

הספר מתחיל ב'פתח דבר' ובו כעשרים עמודים (בתצורה דיגיטלית), מעט מעייפים ומתקדמים לאט מהמצופה. זהו סיפור המסגרת, השתדלו לעמוד בזה (אם החלטתם להתחייב לקריאת ספר זה כמובן).

אז למדתי
(או, מביש כמה לא ידעתי)

מודה שנזקקתי למילון גאוגרפי ואולי גם היסטורי. חשתי בורות יוצאת דופן כשדובר על ״מורוטאי״, מ״איי הלמהרה״ (יש כאלה באינדונזיה), ״וולסינג מטילדה״ (שלא כמו שירו של רמי פורטיס, הוא שיר העם המוכר ביותר באוסטרליה שלעתים אף מכונה הימנונה הלא רישמי). היו גם "חוק הכלות האמריקאי", מרד המלחים ההודים, בורנאו וקדחת דנגי (שהכרתי, אבל לא מספיק) ועוד כאלה וכאלה כמובן.

כמו בספרים אחרים פרי עטה, מויס מתבלת כל פרק בפתיח, ציטוט היסטורי תואם לתקופה. מודה שאני אוהבת שמכניסים אותי בעדינות שכזו לאווירה. מה גם שכשרבו סימני השאלה, הציטוטים עזרו לקבל תשובות, גם אם חלקיות.


בקיצור, למדתי דברים חדשים וזה תמיד נעים. 

אם היה לי נעים כחלק מחוויית הקריאה? זו כבר שאלה אחרת.

יש נשים, יש גברים (וזה לא אותו הדבר)

הספר הזה ברובו, עוסק ברבדים השונים של המתח התמידי בין גברים לנשים.
״...קריאת השכמה שלהן: ביצוע של ׳עורו קומו, זמן להוציא רגל מהמיטה׳ (ובשעה חמש וחצי, היא שמעה במקרה את גרסת הגברים, המנומסת פחות: ׳עורו קומו בוקר בא, זמן  להוריד ת׳ידיים מהזין ולצאת לעבודה׳)״.

אז יש הבדל או אין? (ואין יותר ימאי! מהמשפט ההוא על הזהו הגברי, תאמינו לי, אני יודעת).

אמרנו מתח, אבל...

במהלך הקריאה הרגשתי כאילו תלו אותי לייבוש באוויר החם (זה מייבש, אם תהיתם).
כמעט בכל פרקי הספר חיפשתי את המרכז, את הסיפור העיקרי שלשמו התכנסנו. כי מלבד ההיסטוריה לרוב (זה בסדר, הבנתי שנערכה עבודת הכנה, זה לא אומר שחייבים להשתמש בכל נקודות הציון שהיא הפיקה), חיפשתי ללא הפסקה את הסיבה לדיווחים השטוחים והמיותרים. סיפור אישי יש כאן, אבל רק בקושי (ותכלס רק החל מעמוד 200 לערך). הוא משלב דמויות רבות מדי, שמקשות לעקוב ובוודאי שלא מאפשרות לי להקשר ולהתאהב בהן.

אובדן זהות מגדרית ובכלל

לאורך המסע כולו הכלות, נקראות ״כלות״, (והנה אני עושה את זה גם).
מעטות מופיעות בשמן, כי איך אפשר לכתוב ספר על שש מאות דמויות?. אבל האמת היא, שגם אחרי המעטות קשה לעקוב. הן מובחנות זו מזו, שונות ובעלות אופי שמתואר רציף לאורך הסיפור, אבל הן לרוב מתישות.

כשהסיפור בפירורים
(או איך אפשר להתאהב ככה, כבר שאלתי ?)

יש כלה אחת מהכפר (שמכסה גם את תפקיד ההריונית). חברתה אחות בצבא אוסטרליה המתקשה באינטראקציה מרובת משתתפים. דמות נוספת היא הכלה הצעירה (מדי) שחסרה גינונים חברתיים הכרחיים ולא נשכח כמובן את מלכת הגינונים, אשת חברה בהתהוות שעסוקה בעיקר בפנקסנות חברתית ובשאלה הרת הגורל שתמציתה ׳מה חושבים עלי׳. 

בקיצור, סטיגמה זה כאן לכל האורך ובכל אופן שקשור בבחירת הדמויות. אותי לפחות זה נוטה לשעמם.


אין כאן סיפור מרכזי. יותר פירורי סיפורי חיים לא עמוקים במיוחד שאמורים לספק תמונה אחת. אז ליקטתי פירורים לכדי סיפור ומסתבר שגם כשהוא אסוף, אין בו הרבה.

היסטוריה לא מבטיחה אמינות

נכון, הסיפור היסטורי, או מתיימר להיות בעל קווים כאלה. בכל זאת, ציטוט היסטורי או בחירת שמות תואמת תקופה, לא מחייבות אמינות ספרותית ובוודאי שלא עניין. 

**קבלו ספויילר מאוד (ובעיקר לא מרגש)**
במהלך ההפלגה, כשרב החובל מגיע למסקנה שאין מספיק מרחב מחיה על הסיפון לעדר כלותיו, הוא משחרר לחופשי ומציף על פני המים את המטוסים שנושאת הספינה. 
מודה, עדיין מנסה לשחרר גבה שהתרוממה לא רצונית (כי אמין זה לא).
היו עוד כאלה, אבל מיותר לתאר אותם.

כמה הגיגיי גברים וימאות
(סתם כי זה כיף וצריך גם קצת טעם טוב)

"הוא קרץ... הוא כנראה נולד קורץ", את ההגדרה הזו קניתי.

"יש לך כיס מלא מרשרשים ופרצוף תחת. דוקטור ג'ונס אומר שהתרופה היחידה היא להקטין את שניהם..". נשמע הגיוני.


"... 'לחיי נשים ואהובות', הכריז ג'ונס הוולשי והרים את המשקה שלו באוויר. 'מי ייתן ולא יפגשו זו את זו לעולם' ". אה, כן.

Be Careful What You Wish For
(או, שעמום זה מסוכן?)

בעקרון, מדובר על מסע בן שישה שבועות, קשה ובעיקר משמים עד אימה, אותו נאלצות הכלות לעבור בדרכן אל חופי בריטניה.

וכמו המסע, גם הספר, קשה, מעייף ומשמים במקבצי טקסט גדולים רוויי תיאורים מיותרים.

"צריך לחוות את השעמום של שבועות בים כדי להבין אותו עד הסוף. בטווח הארוך, עבור רבים, הנזק הנפשי כתוצאה מהתסכולים שנבעו ממנו היה רב לאין שיעור מאשר הסיכונים הפוטנציאליים של הפצצת האויב... כאשר לא נלחמנו באויב, נלחמנו בינינו לבין עצמנו". גם אני!.


"המלחמה זירזה הכל וקיצרה את פרק הזמן הטבעי המוקצה בדרך כלל לדברים...", חוץ מבכל הנוגע לתיאורים בספר זה, כמובן.


"איירין תפרה כמה תיקי בד פשוט מקסימים לאטבי כביסה" לא מגיבה על זה, לא מגיבה על...


"אחת הבנות קבלה מחמותה האנגלייה ספר שנקרא "עצות לשימוש חוזר בחפצים שונים", וגב' פרופיט כתבה הוראות איך להכין מחרוזת מטבעות המתכת שעל רגלי התרנגולות וחלוק שינה מבייבידולים ישנים...".


"היא התחילה לכתוב מכתב לאביה ואז גילתה שאין לה משהו חדש לספר על החיים בספינה, שלא ספרה לו כבר...". לצערי (באמת), הייתה לי בדיוק אותה תחושה לגבי תהליך הכתיבה כאן.



כשספר מונה כ-300 עמודים (בתצורה דיגיטלית) ואני תוהה לאורך כ150 עמודיו הראשונים על השעמום הקיומי ומקומו בחיי, המצב לא מזהיר.


בואי נסכים שג׳וג׳ו מויס כבר עשתה את זה איכותי יותר בעבר (ואפילו יותר מפעם אחת) ונסגור עניין.

4 תגובות:

  1. מאוד נהניתי לקרוא את הסקירה! מתחברת מאוד ומסכימה עם כל מה שכתבת.

    השבמחק
  2. ברור, ברור שהשכמה.
    טעות העתקה/הקלדה, או סתם חוסר שימת לב.
    סליחה ותודה רבה על הערנות :)

    השבמחק

רוצים עוד?