"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

שומר הדברים האבודים / רות הוגאן

מזמן לא הייתי חלוקה כל כך, מתלבטת כל-כך בין 'נחמד', 'למה לעזאזל קראתי?' ו'מה קרה כאן בעצם?'

מדובר בסיפור תמים עד דלוח, שחלקו נוטה אל עבר המציאות וחלקו נכתב, כך נראה, תחת השפעתם של חומרים ממוססי תודעה.

"במקום שבו התבונה כושלת, תעתועי הדמיון משגשגים". על זה נאמר בוודאי 'הפוסל, במומו פוסל'.

אז מה היה לנו?

זה מתחיל קרעים קרעים של סיפורים שונים, אנשים ומקומות, ומתחבר לכדי מקרים שבעדינות, ניתן להגדיר אותם 'משונים'.
מפגש רגעי בין עובר אורח וילדה בפארק, פחית שנשכחה בקרון רכבת ודמויות שקשה להבין מי מהן הכרחית לסיפור המתהווה וממי ניתן להיפרד בקלות, למען ביטול העומס הסיפורי לו זכינו.

בהמשך נגלה שכל הסיפורים מתקבצים לסיפור מסגרת אחד (מיוחד?).
אולם משום מה, רגע ההתגלות, זה שלרוב מביא איתו הבנה נעימה שמקורה בקסם החלקים הנופלים למקומם, לא סיפק אותה כאן. מיותר לציין שנשארתי בתחושת 'כלום קטן, לא רציני' (נמנעת מלהשתמש כאן בביטוי וולגרי, מתבקש במיוחד).

מי נתן את ההוראה? (ולמה?)

'שומר הדברים האבודים', הוא אחד מסדרת ספרים לא קשורים, שאוגדו ע" הוצאת 'עם עובד' (ככל הנראה בשל סגנונם) והוצאו לאור עם סממני עיצוב כריכה, המסמלים את השתייכותם לסדרה.

ולמרות שהיא אמורה להיות סדרה נעימה לרוב, בין חבריה פגשתי נעימים וגם פחות. כאלה שתוך כדי קריאה תהיתי 'למה לי'? וכך גם כאן. 

לא מדובר בספר רע, אבל ההגדרה 'ספר טיסה', שנוטה אל גבול העלבון על בינוניותה, צלצלה כאן לאורך הקריאה (כמעט כמו 'הוא בסדר' או 'היא בחורה טובה').

לסיכום, הסיפור 'חמוד', אם כי מצוץ מאצבע לא זהירה והביצוע לצערי, בינוני.

"הדבר הנפלא בספרים הוא שהם למעשה סרטים המוקרנים בתוך הראש." סוג של פלאי הטכנולוגיה בהילוך אחורי.

טיסה נעימה! (או בימינו, מקסימום נסיעה טובה).

המפתח של שרה / טטיאנה דה רוניי

 "זה היה כמו סוד. משהו שקבור בעבר. משהו שאיש לא מזכיר."

מדובר בסיפור נוטף שואה שקופץ בין שתי דמויות עיקריות. האחת, צעירה 'שרדנית' במהותה, השנייה מפונקת, נהנתנית, בלתי נסבלת לעתים (או לרוב).

כשאחת מהן נעלמה בעיצומו של הטקסט, מצאתי עצמי חוששת שדרכינו יפרדו חד צדדית.
אבל באופן מופתי ולמרבה הפלא, משהו השתפר שם באמצעו של הסיפור ואותה דרמה ללא ביסוס ממנה חששתי, הפכה לסיפור מוזר עד מתקבל על הדעת שהצלחתי לבלוע בקלות רוב הזמן.
האם נהניתי מהבליעה?
זה כבר עניין אחר לחלוטין.

מה היה לנו?

מדובר בסיפור הזורק אור מרתק ומועך לב, על יהדות צרפת בכלל ופריז בפרט, בתקופת שואת היהודים באירופה. אם לרוב, נהוג למקד את האור ההיסטורי במדינות מזרח אירופה, הרי שכאן מתברר שגם צרפת לקחה חלק בחגיגה המבישה ותושבי פריז ערבבו אצבעות אנטישמיות בקלחת הגרמנית להתפאר.

אירוע קיצוני אחד מצביע ומסמן את פריז ופרבריה, כחלק בלתי נפרד ממכונת ההשמדה הנאצית וסיפור משפחתי/פרטי מתוך אותה תקופה, גרם לי לקרוא תחת מתח האירועים המתוארים.

מבחינה זו, לא מדובר בספר קל, אלא בכזה שמביא את תיאור האירועים אל סף עצבים חשופים, שקשה לשאת.

לעומת זאת, סיפור המסגרת שמתערבב בסיפור ההיסטורי, מתאר דמות בת זמננו שבעיקר בוחשת בזכרונות לא לה ומנסה במקביל לנהל חיים ריקים שאין לי עניין לקרוא עליהם.

היא מנדנדת, מאנפפת ומשאירה אחריה את השאלה המתבקשת "מה זה עניינך בכלל?" שצצה במגוון הזדמנויות תוך כדי קריאה.

לקראת הסוף, היא מקבלת מעט לגיטימציה לדרכה החטטנית ולמרות שהתפייסנו לקראתו, התקשיתי לסלוח לה על טרחנותה הילדותית.

סבתא שלי בטח היתה אומרת שוב 'נו, שויין'.

מי שהייתי פעם / טרייסי גרביס גרייבס

זה סיפור התבגרות 'קולג' סטייל'.
מסוג הספרים שכבר קראנו וספק אם נקרא שוב.
אלא שכאן מצטרף גם 'אַבָל' גדול.
כי מלבד מסיבות קולג' ונערות שמחפשות עצמן בין גברברים אפויים חלקית, הסיפור כאן, מעלה ומציף גם נושא מרכזי אחד, שלמענו נקרא שוב ושוב (ושוב אם יהיה צורך).

"יש המון דברים שאנשים חושבים שאני לא מסוגלת לעשות ובדרך כלל הם צודקים."

אז מה היה לנו?

קשיי תקשורת, קשיי הסתגלות, חרדות ומגוון מפגשים עם הספקטרום הנודע, יוצקים עניין והרבה חמלה, בטקסט שהוא איך נאמר? בינוני במהותו.
ועם זאת, אם לרגע נשקיט את הביקורת ונעצור גילגול עיניים מוכר, נזכה לעיסוק בנושא ראוי מאין כמותו.

אז נכון, גרביס-גרייבס לא המציאה את הגלגל וטקסטים על קשיים כאלה ואחרים ניתן למצוא מתגלגלים ברחובות בלי סוף. אבל משהו ב'מי שהייתי פעם', מאיר את הדברים באור טיפה שונה ואולי זה בעיקר משום שהמנה הקרה של המציאות הבלתי מתפשרת, מוגשת כאן ישר לפנים.
מִסְכֵּנוּת לא בתפריט, אבל התמודדות בשיניים ובשאר איברים, יש גם יש. 

"כל החיים הייתי המוזרה בה"א הידיעה. אנשים כמוני יודעים איך רואים אותם מבחוץ, אבל בעינינו אתם המוזרים ואנחנו אלה שנאלצים להשתנות כדי להשתלב."

טֵיִיק טוּ!

הסגנון הוליוודי, מחייב תסריט סוחט דמעות שאם עדיין לא יצא לדרך, רוב הסיכויים שנפגוש בו בקרוב. אותו סגנון, מדקק במשהו את יחסי הדמויות ומשאיר את האחרונות פלקטיות עד אימה.

"אני מרגישה כאילו כולם קיבלו תסריט לחיים חוץ ממני ואני נאלצת לאלתר בתקווה שאצליח למלא את התפקיד שלי ובדרך כלל אני טועה."

אבל גם ברגעים בהם מד המתיקות עלה על גדותיו והתריע על טקסט סכריני, קשה לבליעה, הכֵּנוּת הנוטפת בין גלי המתיקות, משכה אותי חזרה אל בין השורות.
על אותה מתיקות קשה, סוככו רגעים מדויקים של קושי מובהק, שהבהירו את חשיבות הטקסט הזה, מתוק ככל שיהיה.

"במילותיה של אלינור רוזוולט, 'אישה היא כמו שקיק תה. אין לדעת כמה הוא חזק עד ששופכים עליו מים רותחים.'"

האחים לבית בריג'רטון1 - הדוכס ואני / ג'וליה קווין

חובבי 'נשים קטנות', התפקדו! אוהבי ג'יין אוסטן, עימדו בתור!
כי הרומן הזה, שמתמקד בתחילת המאה ה-19, עושה עבודה לא רעה בתחום שבין גינוני החברה האנגלית של אוסטן ובין המחשבות ההו כה חדשניות כביכול, של לואיזה מיי אלקוט, מקבילתה האמריקאית.
הוא כמובן לא לוקח את מקומו המכובד של הראשון ואם היינו משווים ביניהם, סביר שניתן היה להתייחס אל 'הדוכס ואני', כאל 'נשים קטנות לעניים' (או כל דבר לעניים מכתבי אוסטן), אבל משהו מהריח, הטעם והתחושה הכללית של אותה תקופה, דומה ומזכיר מאוד.
באותה מידה ומאותה סיבה, הוא הזכיר לי את הטרוף של לורד איאן מקנזי, גם הוא רומן תקופתי שחיבבתי לרוב.

מה היה לנו?

זה סיפור שטוח עד תמים (ונעים), שמתאר קונפליקט מתבקש בין חברים. כשיחסים רומנטיים, גוררים איתם שאלת נאמנות חברתית/הכרחית ותופסים תפקיד ראשי בעלילה ידועה מראש, נוכל לסמן את 'הדוכס ואני' כאחד הספרים שמתחילים נחמד ומתפתחים כנגד כל הסיכויים. 
אז מה אם לא הופתענו מהעלילה?

כחלק מעיסוק בתקופה המדוברת, 'הדוכס ואני' עמוס גינונים תקופתיים, נוטף מוסכמות בסגנון 'החברה הגבוהה' של לונדון, עסוק במותר/אסור ובעיקר ב'יאה'. אבל מעבר לכל אלה, הוא מלא בנשים גדולות שמגיעות באריזות קטנות ומוכיחות שמתניים צרים, לא מצביעים בהכרח על צרות מחשבה.

מי אמר למי מה?

אני (חייבת להודות), חסידה גדולה (אולי אפילו יען), של דיאלוגים טובים
ואלה שממלאים את 'הדוכס ואני', עשו עבודה מפוארת ושמרו על המתח שבין הדמויות בדיוק מופתי, שהשאיר אותי ערה ומרוצה.

תרגומ-מה?

לא נתקלתי בבורות ברמת העלילה, לשמחתי הרבה. לעומת זאת, אם פגשתי פה ושם בתרגום פחות איכותי והגהה לא הגהה, הרי שבמקרה זה, נראה שהאשם אינו ביצירה, אלא בעבודת עריכה שלא הגיעה לסיומה (או לפחות כך היא מרגישה). בהתאם, לצערי, ניצפו כאן מספר שיבושים.

- "דפני סובבה תלתל של שיערה האדמוני סביב אצבעה וחייכה, נותנת לרגשנות להתמוסס לתוך קנטור." אם הכוונה ל'קִינְטוּר', הרי שמדובר בבחירה מילולית לא מבריקה (ואיך מתמוססת רגשנות?).

- "דפני מצמצה מספר פעמים, כאילו עיניה אינן יכולות להאמין למשמע אזניה." כן, גם אצלי העיניים מתקשות להאמין לאוזניים.

- " 'לאן,' שאל בזעם, 'הלכה?' ". לאן הלך העורך? אני שואלת בזעם לא פחוּת.

- "אמא שלה וידאה שדפני הוצגה בפני כל הגברים.." נשאר רק להניח שהשימוש הצורם בזמנים, לא היה חלק מהתוכנית המקורית.

- "לפתע הרגיש בחילה פיסית." כי בחילה רעיונית זה פָּאסֶה.

היו עוד כמובן, אבל זה, ככל הנראה, מספיק.

לסיכום 

מדובר בספר חביב עד נעים, עם תרגום/עריכה/הגהה, פחות.

**בימים האחרונים, יצאה עונה ראשונה של 'בריג'רטון', סדרה בת שמונה פרקים ברשת נטפליקס, שתסריטה מבוסס חלקית ורעיונית,  על 'הדוכס ואני'.
המשך הסדרה מתרחק מגבולות הספר וככל שמתקדמים בסיפור, מתמעטות נקודות המגע בין השניים.
לסדרת הספרים שבעה חלקים (כרגע תורגם לעברית אחד בלבד). 
חלקה השני של הסדרה הטלויזיונית, אמור עפ"י פרסומים, לצאת לקראת מרץ 22.

חיבבתי את 'בריג'רטון' לא פחות (אולי יותר) מאשר את 'הדוכס ואני'.
בכל מקרה, שניהם בגבול הנעים לאוהבי הסגנון (ואני ביניהם).

המורשת הנסתרת 3-אש פראית / אילונה אנדרוז

לצערי, מתדפדפים בינינו לא מעט ספרים מאכזבים.
ויש גם את אלה שהאכזבה סביבם לא נובעת מהספר עצמו.
זו עדיין אכזבה כמובן, אבל היא נובעת מההבנה (ובהלה בעקבותיה), שהטוב הזה עומד להסתיים.

כשקריאה בעמוד 122 גורמת לי לסטות לרגע ולבחון את מספר העמודים הכולל, בשילוב צביטה קלה, על שהגעתי אל אמצע היצירה, ניתן לבשר שמדובר ביצירה טובה.

למה דווקא?

כי הכל כאן עפ"י הנוסחה המנצחת.
הדמויות מתפתחות, העניינים זורמים, האהבה מתייצבת ומחזיקה מעמד לרוב והאוייבים מַרִים מתמיד (ובתקווה, גם מתים מתמיד).
זה לא מחדש הרבה, או לא מחדש דבר, ביחס לשני הכרכים הקודמים בסדרה, אבל זה נחמד ונעים. ממש כמו לפגוש חברים חדשים -ישנים.

שיעור בשיווק (פחות בספרות)

מדובר על הספר השלישי בסדרת "המורשת הנסתרת" ולמרות שמספר לספר נצפתה התדרדרות ברמת ההתרגשות, השלישי עדיין מספק עניין וריגוש מסויים, גם אם פחות מקודמיו.

מלבד ירידה בריגוש, העובדה שמדובר בחלק שלישי, מספקת כאן בעיה עקרונית. כי מתחילתו ולכל אורכו של השלישי, נרשמה חזרתיות מסויימת שמקורה (כך אני מניחה), בנסיון לייצר ספר שעומד בפני עצמו (ידוע בכינוי, Stand Alone).
הרעיון הוא לערוך ספר שיוכל לעניין גם קוראים שלא נחשפו לכרכים הקודמים והמטרה היא פתיחת אפיק לצרכנים חדשים ומכאן שמהותה שיווקית כמובן.
עם כל הכבוד והרצון להרוויח מכתיבה, כקוראת שהתפנתה מעיסוקיה ורכשה את הכרך השלישי, חויית החזרה על פרטים, לטובת אלו שהועילו להצטרף אלינו לראשונה במפגשינו השלישי, פחות מקובלת ופחות נעימה מיסודה.

בגדול, ניתן לכתוב שנהניתי ממנו, אך מכאן ועד להמשיך ולקרוא את הבאים בתור, אני חוששת שהדרך ארוכה. 
ואולי לא...

נפש מסיכות / דלית אורבך

פ-י-ל-ו-ס-ו-פ-י-ה!

זה כמו פסיכולוגיה, רק חופר יותר, עמוק יותר ועם לגיטימציה גדולה יותר לבבל"ת קיומי.

ב'נפש מסיכות', תוך כתיבה 'יאפית-מתנחמדת', חמושה בגיבור אינטליגנטי, משובש ומרגיז במיוחד, מנסה דלית אורבך לערער את כולנו איתה.
במקרה זה, היא גם מצליחה. אוהוהו מצליחה.

מה היה לנו?

"אהה. עשינו, חרשנו. מי זה אנחנו? מישהו הגיע באישון לילה לשדה של קורות חיי, עם קומביין מחובר לגלאי מתכות וחרש אותו לפסים עבים של קורדרוי? וכל פעם שנתקל בחתיכת פח השמיע גלאי המתכות - טו-טו-טו, בסאונד של משאית?"

הסיפור מתחיל מוזר עד מוזר מאוד והמפגש הראשון, עם טשטוש מילולי פסאודו רלוונטי של גיבור מתיש, הכה בי עד זוב תאיי האפורים, ששיוועו בכל דרך להקלה (תראו איך כשמדובר ב'חירטות-על', מתברר שגם אני יכולה).

וכאן, אני מניחה שיבואו אוהבי הספר המושבעים ויניפו את דגל ה'אבל אח"כ הוא משתנה'.

אז נכון, הוא משתנה אך ספק אם 'משתפר', יתאים לתאר את המשכה של הזייה שעכשיו כבר כביכול, יש לה הסבר. כי אחרי הכל, גם ההסבר לא מצליח להוציא אותה מבור היהירות החפור היטב שמשאיר אותה ריקה מתוכן ומלאה ב.. אה, כן, שוב מלאה בהזייה.

טַרְחֵנוּ אותנו בבקשה

"מי לימד אותך לפרוט כל כך יפה על גיטרה של רגשות אשמה אקוסטיים?"

יש מקרים, בהם ניתן להרגיש במן התאהבות רעיונית של סופר בדמויותיו. כשלרוב, התאהבות שכזו משפיעה על שיקול הדעת הספרותי ומגישה לנו עודף מטריד בטרחנותו.
באופן מפתיע, בזאת מדובר גם כאן.

בגזרת הדמות הראשית (ותרשו לי להניח שגם בגזרת הסופרת), ניתן לצפות כאן בגלים של אינטליגנציה מתפרצת, שהיא אירוע משמח במהותו.
אלא שהטרחנות המגיעה עם הגלים, הופכת את המפגש הספרותי לבלתי נסבל. 

מטאפו-מה?

כחובבת מטארפורה באופן עקרוני, אני מאמינה שחשוב שכזו תהיה איכותית, חדוקה ומדוייקת ככל שניתן.
אבל באותה נשימה, חשוב עוד יותר להשתמש בה באופן שלא חורג מגבולות הטעם הטוב. 

במקרה שלפנינו, משתמשת הכותבת (ודמויותיו מתוך כך) כנשק מתוחכם, או סתם כסותם חורים רגעי בכל נקודה בה התקסט על תוכנו נופלים אל אחת מנקודות העייפות שמלוות את היצירה כולה.

"התאהבתי בה בגלל העיניים האלה, שבזמנו הכתום ניגר מהם כמו שרף מעץ פצוע, והכחול הזמין אותי לקפוץ ראש לבריכה פרטית מחוממת. בדרך הטבע, המים התאדו והשרף נקרש. והמבט שלה התכסה קור קטרארקטי חסר מיקוד."

"העיניים, שניצוצות בוז בצבע קוקר ספניאל ניתזו מהכחול העז שלהן, התרככו לרגע."

מסוג הארועים שחברה שנונה אחת הגדירה כ"כל משפט עינוי". 

"הדיון עלי הוא בדלתיים סגורות. אין כניסה לאף אחד. אני השופט, הקטגור, הסנגור, הקלדנית, הקהל על מטלטליו, המנקים קשי היום של אולם בית המשפט וכמובן - הנאשם. וכל הנוגעים בדבר לוקחים שוחד. זה מזה.

כן, טוב, נגיד שאת המשפט הזה קיבלתי בהבנה.

סודותיה של רומינה לוקאס / ארקולה ליסרדי

א-ו-ב-ס-ס-י-ה, היא המילה הראשונה גם העיקרית, שחזרה וצפה מולי לאורך קריאת הטקסט הזה.
קחו את אותה אובססיה מדוברת, ערבבו היטב עם סקרנות מינית מישתאה וריבוי תיאורים מיניים (לצורך וגם שלא) והנה קיבלתם סדרת ספרות אירוטית שיש לה מה להגיד, אבל רק בחלקה.
זוהי הטרילוגיה על אי-נאמנות, של ליסרדי.

למה אי-נאמנות?

כי הספר הראשון בטרילוגיה, אכן בוחן את שאלת אי הנאמנות של המין האנושי (או מצד שני, אולי הייתה זו נאמנות יתר).
לגבי הספר השני, אני כבר לא כל כך בטוחה.

 ולמה 'בחלקה'?

כי 'שעה חופשית', אותו ראשון בטרילוגיה של ליסרדי, עשה יופי של עבודה לטעמי, בחקר נפש האדם ותשוקותיו. הוא פיתה אותי אל בין שורותיו, שם התאהבתי בשני גיבורים 'רגילים' למראה ועניין, לא מושכים במהותם, עמוסי קמטים וכרס משתפלת, שהפליאו לעורר אחד את השני (וגם אותי) ולהנות משעה גנובה פה ושם (מכאן שם הספר כמובן).

לעומתו, 'סודותיה של רומינה לוקאס', נושא סקירה זו, ידייק יותר אם יצא לאור תחת הכותרת 'המדריך לעוקב האובססיבי המתחיל', בדגש על מעקב מיני. (וזאת רק משום ש'סטוקר' המתבקשת כאן יותר, היא מילה לועזית שלא מצאתי לה חלופה הולמת בשפת הקודש).

"זונות הן מעוררות בדיוק משום שאין דבר אישי בסיפור שיסיח את הדעת מהעונג."

מה קרה כאן?

'סודותיה של רומינה לוקאס', כולל תחושת חיבור מיסטי שמתאים לסובלים ממחשבות שווא, פרטי מעקב מיותרים, חקירות הזויות, התנסויות הזויות עוד יותר ותאורים מיניים מרחיקי לכת (גם אם לעתים, נעימים ספרותית).
כידוע, אין לי בעיה עם האחרונים ולא הייתה לי מעולם. אלא שבמקרה זה, ניכר שהטקסט עצמו מתנהל כמו מנסה להקיא אותם מתוכו. עד כדי כך הם מרגישים נטע זר בעלילה. 

לתחושתי, ליסרדי שידוע בכתיבתו הבוטה על גבול הטאבו, הרגיש חובה להמשיך ולעמוד בציפיות שיצר ב'שעה חופשית' והן שגרמו לו לשרבב כאן מין בשאינו מינו (תרתי משמע לחלוטין).

כחלק מאותו עניין מיני, עסוקות דמויותיו בהשתאות יוצאת דופן ביחס להעדפה מינית כזו או אחרת. רק חבל שאותן העדפות לא מפתיעות (שלא ממציאות את הגלגל המיני, לצערי), גורמות להשתאות המדוברת, להרגיש קצת כמו סערה על שום דבר ועניין.

"כבני אדם אנחנו משתוקקים לחופש, וכנאהבים אנחנו משתוקקים לבלעדיות." הנה הצלחתי לקחת מכאן משהו לדרך.  

קראתי עד הסוף בגבורה, אבל להגיד שהתרגשתי זו תהיה הגזמה.

"לעתים קרובות זה קורה: אנחנו מדמיינים משהו כקשה ביותר והוא מתגלה כקל מאוד." לא הפעם.

שירת סרטני הנהר / דליה אוונס

שימו בצד את ההבטחה לספר מתח, 
התנקו מהציפייה לתעלומה מרחיקת לכת והכנסו אל אזור שבשליטת טבע פראי. 
אחרי הכל, מלבד התפאורה, גם הסיפור מרגיש כאן כאילו איבד כיוון אל מחוזות פראיים והמתח שאחראי כאן בעיקר לשיווק, יתגלה (או לא), כלא קשור במיוחד לעליה.

מלבד טבע עיקש והישרדות מפוארת עד תמוהה, יעסוק הטקסט הזה גם באהבה קטנה/גדולה שכמו שאר הסיפור, ניתן וראוי להטיל ספק באמינותה.

אז את מי מעניין עכשיו מי רצח את מי, אם בכלל?

אחת ויחידה

'שירת סרטני הנהר', מספק גיבורה שונה עד משונה. מן White Trash אמריקאית (כי 'זבל לבן' נשמע כמו ביטוי רע עד לא מובן), שחיה בבוץ וקבורה בו עד צוואר תרתי משמע (אולי יותר). ילדת פרא, שהפכה בְּיַד הגזמה מכוונת, למשהו שונה בתכלית ונזרקה תוך כדי, אל מחוץ לגבולות האמינות המתבקשת שבבסיס ספרות ראויה לציון.

בהתאם, ביטויים על גבול האנ-אלפאבית, מתחלפים כאן פתאום בשפה יפה וילדה שבגרה ונחשפה כל חייה רק לבוץ לסוגיו, הופכת במרוצת השנים ל'שֵם-דבר מקצועי', רק אלוהים יבין במה.

ייתכן ומדובר בדמות ראויה להערכה, בעיקר מתוך הרחמים שהיא יוצקת בקורא הלא מוכן. אבל ללא יד מכוונת, היא גם נוטה להתפתחות לא אמינה, עד מופרכת מיסודה.

עובדות שמובדות

מדובר באגדה מודרנית, שגם אם היא חסרה את מעט האמינות המתבקשת ונצבעת פה ושם, בצבעי נשיונל ג'יוגרפיק חזקים ובוהקים מדי, סיפור החיים שהיא מספקת, מושך ונעים לעתים.
משהו דמוי 'הנסיכה הקסומה' של ביצת חוף אמריקאית. 
כל עוד נזכור, שאגדות אמורות להישאר אגדות, סביר שנצליח להנות גם מחלקי הסיפור הגובלים כאן בבלהות.

תרגום 'למה ככה?'

"היא נחנקה בגרונה".

"לחדש לך את הבירה?

"עינה עוד היתה נפוחה סביב חרך דק, והחבורה הזליגה את צבעיה המבחילים על מחצית פניה..." (ההדגשה אינה במקור).

באופן עקרוני' 'שירת סרטני הנהר' מספק מגוון ביטויים שהועברו באופן צורם עד לא הגיוני, מהמרחב השפתי הפאסיבי, לאקטיבי ומאנגלית לשפת הקודש. כולם, מציפים שאלות בנושאי התרגום, העריכה, עריכת התרגום והגהה, שמהותן העצובה מסתכמת ב'מי עשה?', או חמור מזה, 'מי לא?'.

בִּיצַה לקהל הרחב

כתסריט שמותאם לאולפנים הגדולים, המרגיש כאילו רק במקרה התגלגל לידי הוצאת ספרים, נראה שהסיפור מוכן להתחיל בצילומים. לקראת סיום הוא אפילו מתהדק אל תוך קפסולה פותרת תשובות, בתצורה קלה לבליעת ההמונים.

בקיצור, אם מתחשק לכם לצלול אל אגדה עמוסת חורים, זה ככל הנראה הספר בשבילכם. במקרה שכזה, אני ממליצה שלא תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם עם עובדות החיים.

ואם ספרות איכותית אתם מבקשים, קחו משוט ושוטו במורד הזרם, הרחק, הרחק מהספר הזה.

טוי בוי / גל ברקן

נורות אזהרה בדמות גבר/לא גבר אנדרואידי, שמֵתַחְזֵק יחסים זוגיים עם בחורה חביבה עד 'מוצלחת', הבהבו מולי למרחקים. הרי אפילו גברים מציאותיים סביבנו, מִתְקַשִים בחלקם בביצוע אותה משימה ממש. אבל החתול הסקרן יצא לדרך למרות הכל (או אולי הייתה זו קיפודה).

מה היה לנו?

מדובר בפנטזיה שלא עונַה על סממנֵי הזן הכולל חרבות אור וכשפים לרוב, אלא דומַה יותר לזו שנפגוש בחלום, רצוי אחרי ערב סוער רווי אלכוהול.

ואם זה כך, למה שלא נשתעשע ב'כאילו'?

בהתאם, לכל אורכו, מפזר 'טוי בוי' עננים 'קלולס-סטייל', שאפשר לתאר אותם רק כצמר גפן מתוק למחשבה, בתוספת טיפת צִינִיוּת לאיזון. לאור כך, בהמשך נתקשה להבין האם ברקן האמינה להזייתה הכתובה, או צחקה צחוק גדול כל הדרך אל העמוד האחרון (איתנו או בלעדינו).

"זאת הלא הגדרת הטירוף, לא? למצוא הגיון במה שלא הגיוני..." (את המשפט הזה, כמשפטים רבים אחרים, הייתי הופכת. אבל ייתכן וזו רק אני).

"אני כבר ילד אמיתי"
או Sexy Pinocchio

למסע ה'טוי בוי', נצא עם אשה 'מוצלחת' מהממוצע, שיש לה הכל מלבד בן זוג, אהבה, איבר זכרי לעת הצורך וצאצאים.
לצורך מילוי מרבית החסרים, היא מצויידת ברובוט משוכלל שיודע לבצע הכל כמעט ואת מה שחסר, הוא כבר ילמד תוך כדי תנועה. ממש כמו פינוקיו שרצה להיות ילד אמיתי (ועפ"י האגדה גם הצליח).

אבל פינוקיו שלנו, ניחן במגוון כישורים הכוללים את היותו 'שף -קונדיטור' ו'טכנאי מחשבים', כשבנוסף הוא גם מומחה ברזי המיטה ומגיע בגרסת גוף אלוהי להתפאר. הכל, במקביל להיותו יצור סבתאי, שעסוק בהאבסה בלתי פוסקת של גוף האישה שלידו, כאילו היה כריסטיאן (שמוכר גם כ'פיפטי'), הפוקד על בת זוגו, "תאכלי!". 

Too Much Of A Good...

ברקן, שמפליאה לעסוק בסקס על שלל צורותיו, מתנהלת כאן ספרותית, כמו הייתה כלב שעצם עסיסית מחכה לו מרחק ריחרוח והוא עסוק תמידית בחיפושה. 
'טוי בוי', בהתאם, הוא סיפור הזוי, נוטף סקס מצד אחד, אך חַסֵר עניין ספרותי, או אמינות בסיסית מצדו האחֵר. הוא עמוס, לטעמי, בתיאורים ופירושי סקס עד אימה ועם כל הרצון הטוב, האג'נדה ה'הו כה משתגלת' הזו, עייפה אותי ממש כבסיום אותו אקט מתואר.

בעקבות אותם תאורים נוטפי זיעה ושאר נוזלים, הטקסט הזה מצטרף לצערי, אל רשימה לא ארוכה של טקסטים, בהם דילגתי על תאורים שכאלה, כאחרונת האיילות. כי למרות שלא ניחנתי בבטן רכה לתיאורים מסוג זה או בכלל, אפילו בעיני, היה כאן יותר מדי מדבר טוב.

אחרי הכל, יש כאן סקס לרוב, אבל שאלת הסקסיות של האירוע כולו, עוד לא הוכרעה כדין.

למה ככה?

"התחרפנת? אני חולה לו על התחת."

"אין לי שום כוונה להניח להם לשים עליו את הטלפיים המטונפות שלהם. הם כבר פישלו מספיק."

"בכאפה מנטלית". לפעמים כך זה מרגיש.

"קניתי בדיקת הריון ועשינו אותה בבוקר. יצא שלילי."

"כולם הורידו בקבוקי בירה...". 'הורידו' ולא מהמדף, כמובן.

"אני מתבאסת..." גם אני (אבל בעברית).

וכמובן "בנזונה". כי יש מקרים בהם אין יותר נכון מזה. אבל אם כבר לקלל, אז לפחות בעברית פשוטה ורהוטה כמו 'בן -זונה', או 'בן של זונה' אם תרצו.

לצערי, גם באזורים ספרותיים נטולי מגע מיני, 'טוי בוי' מרגיש מעט כאילו נכתב מיד לאחר אקט סוער. בדיוק בשלב בו המוח משתמש במינימום היכולת המתחייבת, לצורכי קיום בסיסי.

שלא תבינו לא נכון, העברית היא ברובה עברית תקנית וברקן מכירה אותה על בּוּרְיה. אבל בחירת הביטויים הנמוכים, בשילוב טקסט שלא אומר הרבה, מורידים את הספרות כאן ישירות אל אגף ההלבשה התחתונה.

מילה קלה על עריכה

מילים בעברית, המסתיימות באות י' ומציינות פעולות שביצעתי בעצמי, לא מחייבות ויותר מזה, לא אמורות להגיע בשילוב המילה 'אני' (למעט במקרי הדגשה מכוונת ובמקרים יוצאי דופן נוספים, כנהוג בעברית שלנו שאוהבת לסבך את הכללים).
כי לרוב (וגם כאן), שימוש כזה יתפרש כאילו השתמשתי בִּכְּפִילוּת במילה 'אני', לפני שהוספתי לה את הפועל הנבחר.
מכאן שביטויים כמו "שאני קראתי", "ואני הסתכלתי", "שאני בלעתי" (משמח ככל שזה יהיה), לא אמורים לעבור בהצלחה את עיניה הבוחנות של עריכה איכותית.

מתוקף היותי אני, יש לי גם מה לכתוב על שימוש מַַתְמִיד בפסיק, לפני וו' החיבור. אבל אחסוך זאת מכל הנוגעים בדבר.

לסיכום, לצערי, את האירוע הספרותי המכונה 'טוי בוי' לא גמרתי. 
בעצם, לא סיימתי.

אם נרצה לדייק, ניתן לומר שלא זה ולא זה.

אמנות השמחה / גוליארדה ספיינצה

הוא נוטף סקס אבל לא מיני,
פתוח עד פרוץ, אך לא צפוי ונושא ניחוחות בסגנון 'האפיפיורית יוהנה', למרות הבדלי תקופות ניכרים.


גיבורת העלילה היא ילדה, נערה ואח"כ אישה שלזכותה אציין כי היא ממשיכה לגדול (ריגשית לכל הפחות), עד יומנו המשותף, האחרון.
אבל הצמיחה הזו, מקורה לרוב בשרדנות מרשימה, הרבה מזל, מעט ניסים אם תרצו ופחות חוכמת חיים עשירה.
בהתאם, כשהיא ממשיכה ומתפתחת, היא עושה זו בפליאה על הקסם שמאפשר לה להמשיך לעמוד על רגליה ולשלוט תוך כדי, בסביבתה הקרובה.

למה ככה?

'אמנות השמחה' נקרא מבולבל, כפי שכנראה גם נכתב.
עמוס מלל שטוח ודיאלוגים חסרי עומק, נטול סימני פיסוק הכרחיים והיגיון גם.
בנוסף, באותו פרק נמצא תיאור בגוף שלישי ובפסקה הבאה, תיאור בגוף ראשון חם ומלבב, שלא ברור למה הוכנס כאן בפתאומיות לא מקצועית שכזו (לעתים נזכה להיפוך שכזה, גם ללא חלוקה לפסקאות).

מדובר בארוע לא ספרותי, לא נעים וכזה שהרחיק אותי מקריאה נינוחה ורציפה.

מה היה לנו?

תחילתו של הסיפור ביומה הראשון של שנת 1900 כשקורות החיים של גיבורתו, מתארים אותה כבעלת פתיחות מינית ולשונית גדולות ורחבות מהמקובל בתקופתה.
אם זה מה שגרם לאוכלוסיית הקוראים שנטו חסד לספר הזה, להתאהב בו עד כלות, אני לא איתם וקטונתי כמובן.


מבחינתי, פסגת הסיפור היא העובדה המשעשעת שיכולתי לומר ש'אומנות השמחה', חסך ממני את שמחת החיים.
אולי גם זה משהו.

ההסכמה / ונסה ספרינגורה

אחד-עשר משפטים קלילים ונעימים, חלקם קצרים עד שתי מילים בלבד.
זה כל מה שאיפשרה לנו ונסה ספרינגורה, לפני שפרשה (או במקרה זה פרסה) בפנינו, את תופת חייה.
וגם בין אותם אחד-עשר (ספרתי, נשבעת), היו כאלה שפיזרו פירורי זוועה מתקרבת, מעלים תוך כדי את מדד הרגל המקפצת.

למה ככה?

הכל, כמו תמיד, מתחיל פסטורלי ויפה לכאורה וכמו משל הצפרדע המתבשלת, קשה ברגעים הראשונים להבחין במגמת עליית הטמפרטורה.
אבל הצפרדע מבחינה בסוף באסונה ונראה שגם אני לא אברח מסיפור חיים קשה, צורם וצורב, שכל שנשאר למלמל נוכח פרטיו , זה 'שלא נדע' סבתאי במיוחד.

אומרים שהיה פה שמח...

אז אומרים.

"זה היה בהסכמה, אין כל ספק."

מיד לאחר פסקת הפתיחה, תמונות בצבעים רכים מפנות מקומן לטובת צבעים עזים עד מפחידים וסיפור האגדה מתגלה יותר כאחד עמוס בלהה לרוב. וכן, גם על אגדות יש לספרינגורה מה להגיד.

"אני קוראת בטרם עת רומנים שאינני מבינה כלל, מלבד העובדה שהאהבה מכאיבה. מה מניע אותנו להיטרף בגיל מוקדם כל כך?"

מי עשה למי ובאיזה הקשר?

אני מודה, הספר הזה חמק לי תחת הרדאר עד שחברה שאלה אם קראתי, הבטיחה ש'אוהב' ובעיקר, חיפשה (ובצדק), מישהו מולו תוכל לגלגל תובנות שנשארו מאחור.
אני, לבושתי, נקראתי לדגל ורצתי יחפה אל התופת.

"איך אפשר לעמוד בפני החיוך הטורף, העיניים הצוחקות, כפות הידיים הארוכות והעדינות של אריסטוקרט?"

מההתחלה היה ברור שאת הביוגרפיה הזו אקרא גם אקרא, ולמרות שאהבה גדולה אולי לא תתפתח בינינו, יחסי עם הטקסט הזה ימשכו עד תום, גם אם תוך כדי אאלץ לחרוץ בציפורניי על קיר.

"יש אנשים שלעולם לא יבינו כלום באהבה."

הספר הזה הוא הצצה לחיי פדופיל ונערה, שבהיעדר הגדרה קולעת יותר, ניתן לומר שנפשה נאנסה באהבה.
מפיה ושנים אחרי הארועים שצרבו בנשמתה, נגלה את השתלשלותם ונחווה איתה רגעי כעס ואכזבה סובבי כל.

אלא שבמקום לחוות סוג של עונג פרוורטי, כיאה להצצה חפוזה לחיי הזולת, נחווה כאן יחסים אמביוולנטיים, מוגשים באמצעות דמויות מפתח בחיי נערה, שחטאו קשות לתפקידם זה. 
ובין דפי הספר שנכתב שנים אחרי, עדיין ניתן למצוא נערה שכבר בגרה מאוד, ממשיכה וממלאת את תפקיד הקורבן, כשהאצבע המאשימה שהיא מפנה, אמורה הייתה לפנות לכיוון אחר לחלוטין.
הכל, כנראה, קשור בעובדה שאף אחד לא באמת אמר לה, 'את לא אשמה'.

דקה ביקורתית

כאן אני עוצרת ומנסה שלא להיסחף אחרי גל ה'אוי-יוי-יוי' הכללי.
כי למרות שהנושא טעון והטאבו מתפזר חופשי ברחובות, לאורך הקריאה חילחלה בי גם תחושת 'אז מה כבר קרה?' קלה.

כן, מדובר בנערה בת שלוש-עשרה.
כן, מדובר בחשיפה/פגישה/רומן/חיים עם ומול טורף מיני נטול שובע (שאין לי עניין לבקר אותו ונטיותיו לא מוציאות ממני זעזוע מתבקש).
כי בין כל אלה ובין תחושת הקורבן מרחיקת הלכת, שגרמה לספרינגורה לפרסם ספר עמוס רכילות ונוטף רחמים עצמיים, יש מרחק לא פשוט.

ממקומי כאמא ועוד יותר כאמא לשלוש בנות, בהן אחת המתקרבת בצעדי ריקוד אל יום הולדתה השלוש-עשרה, אני מנסה לבחון את הסיטואציה מנקודת מבט אותנטית ככל האפשר.
מנקודה זו, אם היו מבקשים ממני להצביע על האשמים, הייתי מכוונת אצבע מדוייקת, דווקא אל הורים חסרי אחריות ומשפחה לא מעורבת במהותה ופחות אל גבר בעל נטיות קצה, שחי על פי אמונתו הקיצונית משהו.


"אני לומדת על בשרי שספרים עשויים להיות מלכודת שבה הסופר לוכד את מי שהתיימר לאהוב..."

ניצֵל, ניצְלה, ניצְלוּ...

אלא שבזאת לא מסתיימת כנראה שרשרת הניצול.
כי לרגעים ובעיקר לקראת סופה של 'ההסכמה', הרגשתי אני עצמי, שבוייה בתהליך הטיפולי/נקמני של אותה נערה שבגרה.
כאילו הספר הזה בא להנציח את העוול (כולל שלב ההוכחות), להוציא את החוויה ולנקות אותה אל מול אור השמש המטהר, אולי גם לנקום מעט בדמות התוקף המודע. כמו במקרה בו זוג אקסצנטרי נהנה לנהל מלחמותיו מול קהל, נקלעתי אל תופת לא לי (ועל טמפרטורת ההגשה של נקמה אפקטיבית, דיברו רבות כבר לפני).

"הוא עשה ממני ספק משוגעת. אני משתדלת להיצמד לדמות."

בכל זאת...

בתחילת הסיפור חשבתי שמדובר במסמך מרתק, שהוא בבחינת קריאת חובה לכל אישה או בר-דעת, שמנסים להבין בגלגול הזה, למה ואיך זה יכול לקרות (לעזאזל).
אבל עם סיומו ומתוך מחשבות מאוחרות, אני כבר לא בטוחה.

"האם הספרות מצדיקה הכל?"
שאלה טובה.

איך ללטף קפוד / מור אסאל

"בתור קיבוצניקית היא ידעה לזהות את הניואנסים בעל פה, קוראת בנימות קול כמו שמכשפות קוראות בקלפים."

זה סיפור חיים שמגלגל תובנות סטייל יום כיפור פרטי, מפי דמות שעוצבה בין ידיה הגסות (בעיקר מעבודה), של החברה הקיבוצית.
מתוך כך, התכנים הראשוניים עוסקים כאן בילדות, יחסי הורים-ילדים וצמיחה אישית תוך צפיפות חברתית וחוקים מגבילים.

"איך אפשר להסביר קיפודים שגדלים יחד, שמנסים להתקרב זה לזה כדי לשאוב נחמה, ואז מתרחקים כי דוקר להם?".

עד כאן, הגיוני ומצופה. אלא שעם התפתחות הדמות (שלא אהבתי בתחילה), נחשפים מפגשים וארועים שמציפים את הישראליות שבכולנו, לא רק זו הקיבוצית להתפאר.

ע-ו-ד ל-א ע-ב-ד-ה ת-ק-ו-ו-ת-נ-ו

'איך ללטף קיפוד', הוא ספר ישראלי גרידא. כזה שאת בסיס הווייתו לא ניתן להעביר למחוזות אחרים. מתוקף היותו הסיפור של כולנו, ספק אם הוא מוכיח יכולות סיפוריות מרחיקות לכת, כי אין באמת חדש, תחת השמש הישראלית שזורחת מבין דפיו.
במקום חידוש, הוא  מבטיח יכולות תיעוד חיי פרט בחברה הישראלית, כמוהו חיים בינינו המונים. 
זכרונות צבאיים, תרבות ה'סמוך' ויחסי מרות בסגנון ה'מידל'ה', ממלאים כאן את הדפים ומוכיחים שגם אם כולנו עדיין עומדים, אותם אלמנטים ישראליים מחוספסים, מפילים בדרכם חללים (או סתם משאירים חללים, במן משחק מילים בסיסי שכזה).
 
מעבר להיבט הישראלי כל כך, נמצא כאן מעט מתלאות העולם המודרני/גלובלי, כולל זוגיות, שחיקה אישית וזוגית, יחסי עבר, חרטה וילדים בשלבי התפתחות שונים.
נראה שיותר מכל, קבלנו כאן ספר שמתמקד ביותר מדי נושאים (ולא מעמיק בדבר).

"תגידי תודה.
זה מה שהיא מזכירה לעצמה, משננת לעצמה...
באור הפלורסנטי, הבהיר מדי, היא נראית לעצמה מבוגרת. עייפה. 'תגידי תודה', היא משכיארה לעצמה, מתנתקת מהמראה ומכבה את האור. אבל התודה מחמיצה בתוכה ותוססת
."

צער בעלי...

"עכשיו היא כבר מבינה: לכל עונג חטוף וגנוב יש מחיר והיא תשלם אותו עד הסוף, גם אם לא שיערה בדעתה עד כמה כבד הוא יהיה."

הקיפוד שמתגנב אל הסיפור הוא קיפוד קטן, קוצני, כולל אף לח ובשרני והוא הכי פחות קיפוד שנמצא כאן.
כי 'איך ללטף קיפוד' (ללא סימן השאלה המתבקש), הוא ספר צורב לב, שמשתמש במגוון דמויות קוצניות כשהדומה ביותר לקיפוד מביניהן, קוצנית ורכה כמתבקש, היא הדמות הראשית כמובן.
לאור התפתחותה ולמרות צרימה בתחילת יחסינו המשותפים, אהבתי אותה בסופו של דבר.
לצערי, בעיקר ולמרות הראי הנשי הלא מושלם שהיא משקפת, אולי גם מצאתי בה חלקים מעצמי.

"אפשר לקחת ממך הכל, חוץ ממה שכבר רקדת." זה היה משפט אחרון לדרך.
כמעשה קיפודים, נפרדנו כידידים.

המורשת הנסתרת 1 - אש לוהטת, המורשת הנסתרת 2 - אש קרה / אילונה אנדרוז

התגעגתי, 
כל כך התגעגעתי.

לא, לספר הספציפי, אלא לתחושה הזו המדגדגת, שבלהרדם לפנות בוקר תוך תשישות מטרידה, להתעורר למחשבות ארגון סדר היום, בין מקטעי קריאה גנובים ובעיקר, לחוויה המעקצצת שברגעי ההפסקה. משהו שדומה לכאבי גמילה.

זה סיפור הרפתקאות מתגלגל שכולל קסמים, מתח מיני (ואחר) ותאורה על-טבעית, במקביל לסיפור הישרדות משפחתי, עשיר

באידיאולוגיה. בין לבין, נעסוק גם בפוליטיקה של חברה מעמדית, בְּיקוּם מקביל לשלנו.
הכל מהכל וקסום.

זה לא כמו שזה...  

אל תיתנו לכריכות להטעות אתכם. למרות שעל פניו בדיוק כך זה נראה, לא מדובר בעוד סדרת פנטזיה מן המנין.
כי 'אש לוהטת', ו'אש קרה', הראשונים בסדרת 'המורשת הנסתרת',  מלאים דיאלוגים אינטליגנטים גם אלגנטים (לא תמיד), הומור שחור (ואחרים) ותוכן מתוחכם וקיצבי, שעושה כאן את העניין כולו (ולפעמים הקסם הוא רק תרוץ).

זו לא אני

שלא תבינו לא נכון, קסם בקצות האצבעות ו'מעגלי הגברה', כוחות על טבעיים ודמויות מיתולגויות משנות צורה, לא ריגשו אותי מעולם ועיניים בוהקות, פלוס שריון קשקשים בגוונים פסיכדאליים, לא יגרמו לי לרוץ (או לקרוא) בהתלהבות. 
ככלל, אפשר להודות שמעולם לא הייתי מאוהדי הסוגה הפנטסטית וסביר שפיתחתי כלפיה רתיעה עם השנים. 

אבל בדיוק כמו 'קסם בשולי הדרך' מבית אותו יוצר, אם נשים את הקסם הלא מוסבר בצד לרגע אחד, נמצא כאן  דמויות חכמות וחזקות מהסוג שקל ורצוי להזדהות איתן.
אחרי הכל, מדובר בספר הרפתקאות מקסים
 ונוטף כל טוּב. אז מה אם רעש הרקע ההכרחי, נופל לממלכת הפירוטכניקה העל-טבעית, כולל פיצוצים, ושלל מאורות?

כמה? כמה?

בעקבות קריאת שני ספרים ראשונים בסדרה, במהלך 48 שעות ולמרות הצורך, תוך כדי, בהתייחסות (חלקית) לדורות הבאים, תפעול בית, התמחות בטכנאות ZOOM (ואחרים), הגשת ארוחות (כל היום), "אמא תעשי לי", "אמא תעזרי לי", "זה לא מתחבר לי", לא נכנס לי", סתם "לא הבנתי" בסיסי, "היא עשתה לי", היא אמרה לי", "היא..." (ביטויים שהשתיקה יפה להם), סיימתי לקרוא עם חיוך גדול וציפייה גדולה עוד יותר.
זהו, מודה שאהבתי ומהקסם הזה, לא נשארה לי דרך אלגנטית להתחבא.

מחכה להמשך הסדרה ומקווה שהוא מחכה ממש מעבר לפינה (עד אז, תמיד קיים הסיכוי שיצוצו בי יכולות קסם הרסני משלי).

"הנפש האנושית היא שדה הקרב הנצחי שבין הרגש וההיגיון. 
לצערו של המין האנושי, הרגש ינצח תמיד
."

רק אומרת... אל תתנו לי לחכות.

ברוכה הבאה לחיים שלך / נטע חוטר

"החברות איתה היתה קרב מתיש של אזורי נוחות שלא הותיר לה ברירה אלא לחתוך."

נסו להזכר בחברה הזו ששמרתם איתה על יחסים,  למרות שכבר גדלתם אל מעבר לגבולות הקשר והחברות איבדה טעם.
הכל, כי מדובר בחברה ותיקה ועל המסך החברות שביניכם, לא הבהבה התראה על עדכונים חדשים. 
 
כך קורה לדמיות שממלאות את 'ברוכה הבאה לחיים שלך' וכך קרה גם לי במהלך הקריאה.
כי ככה זה, לפעמים פשוט נגררים.

מה היה לנו?

הסיפור מתחיל נחמד, כשהוא מאגד חברים שלא נפגשו שנים, במטרה משותפת לעזור לחבר ילדות (ואולי גם לפצח איזה סוד מאובק).
מכאן, הם יצאו להרפתקאה שתזיז אותם אוטומטית מאזור הנוחות ותעבירם אל נוף ילדות, שרחוק עד אימה מהחיים שבחרו לעצמם כבוגרים דעתנים לרוב.

"הנעורים הם מעבר הדירה של הנפש."

מתוך הכרותי עם כתיבתה של חוטר, הפגישה עם 'ברוכה הבאה לחיים שלך', כללה תסיסה מתבקשת, בציפייה לספר נעים ואינטליגנטי שיגלוש איתי אל מעבר לחג והוא ענה על הציפיות ברובן.
אבל מתברר שמלבד מענה על ציפיות, הוא גם נוטה ל'התנחמדות קלה', מנסה להיות אהוב בכל מחיר ויורד אל סגנון שכונתי, בואכה בית הקפה שמתחת לבית (רצוי בפלורנטין של ימינו). מלא במן 'סחבקיות' ישראלית/תל אביבית, כי באמת אי אפשר אחרת.

"כולם צריכים להשלים גם עם הרגעים שבהם הם היו עלובים, אנוכיים, טיפשים ומביכים ולשזור אותם בסיפור חייהם באופן מידתי ואותנטי."

בלש גש...

כמו 'תזכירי לי מי את?', ספרה הקודם של חוטר, גם כאן מתערבבת הישראליות עם סיפור בלשי הגיוני חלקית, מהזן שהוא אי שם בין מושך ובין מצוץ מאיזו אצבע מזדמנת. זה לא הופך את 'ברוכה הבאה לחיים שלך' לבחירה גרועה לקריאה, רק לספר בסיסי, חביב, Nothing to tell home about.

מי חבר שלך?

מושג החברות מטופל כאן עד תום, כולל דיאלוגים ציניים משלנו, שלא ניתן לתאר אותם אלא כממתק של היפור. איתם נמצא כאן גם אבק זכרונות/לא זכרונות מעורפלים ותיאוריה פסיכולוגית חלקית, על ארועים שלא התרחשו, אבל 'נצרבו' בנו כזכרונות לכל דבר.
ביסודו, הסיפור כאן כולל גילוי ידוע מראש,  באשר לחבריי ילדות שהם סוג של אחים (מינוס קישור ביולוגי הכרחי) שתמיד ישארו חרוטים אצלנו אי-שם ולו בשם הנוסטלגיה.

"כל אחד צריך ספק מנקר לקום איתו בבוקר וללכת לישון איתו בלילה.

מסוג הספרים שנקראים בקלילות כמו שיחה עם חברה קרובה שלא מחייבת מחשבה עמוקה במיוחד.
היה, עבר, נגמר. גם בזה יש משהו.

"אין דבר שהופך אדם למרגיז יותר מהידיעה הברורה שהחיים באים לו בקלות." וגם בזה יש...

איך לנצח מגפה / נפתלי בנט

 

ממש כמו במקרים אחרים, גם את 'איך לנצח מגפה', ספרו העכשיוי של נפתלי בנט, התחלתי לקרוא מתוך סקרנות.

כבר ברגעי הקריאה הראשונים הרמתי גבה כשניתן היה לצפות באֶרֶס 'פוליטי-מאשים', מטפטף מבין השורות. 
ולמרות שהמסר צפוי, העמודים מעטים (כ-78 בתצורה דיגיטלית, כ-140 מודפסים) וראוי היה שהטקסט יתפרסם כמאמר מערכת מתנשא בעיתון פוליטי כל שהוא (במקום כספר), יש שם משהו ששווה קריאה.

בעיקר, כי נראה שתחת השורות המתנשאות, עומד אדם (שדעותיו הפוליטיות שונות משלי כמרחק הגיהנום הבלתי מתפשר שבינינו), הרואה את הקיר מתקרב ומחפש דרך לצעוק, תוך ניסיון להתריע על האסון שבפתח (או סתם לכתוב 'אמרתי לכם'). 
אם נחדל לרגע מתמימותינו הלא זהירה, נסכים כי אותו אדם ינסה בוודאי גם להפיק לעצמו הון פוליטי ו/או היסטורי, בדברי הימים של מדינת ישראל (לכאורה כמובן).
אחרי כל אלה, לאור אורכו המינימלי, אותה סקרנות מסוכנת עליה הצהרתי בפתיח ולמרות שמו השטחי עד מתנשא, החלטתי לטבול רגליים בין עמודי 'איך לנצח מגפה'.

מציצנות רישמית

מדובר בטקסט מהיר שמשקף היטב את תחושת הבהילות המאפיינת את עידן הקורונה. אבל מלבד הבהילות, הוא גם נוטה לכתיבה אישית, כמעט מציצנית, תוך פנייה לקורא ובחירת מילים ארציות במהותן.
תוסיפו לזה את העובדה שלא ניכרת בו עבודת עריכה (או הגהה) טובה במיוחד והרי לכם סיפרון כיס מפי נביא הזעם שבשער (וזה כמובן לא מבטיח שהוא טועה).

מתי לעזאזל?
(או, תהיות על לוחות זמנים)

ספר שנושאו בא לעולם אי שם בנובמבר 2019, יצא לאור באוגוסט 2020 ומתאר אירועים שהתרחשו בחודש יציאתו לאור, הוא תופעת פנומנלית בעולם הספרות (ובכלל), או שהוא וכותבו מתחו יחד את גבולות המציאות וההיסטוריה, כך שהמידע שנכתב היה בזמנו בגדר הערכה בלבד.
בכל מקרה, כל הכבוד על התוצאה המדויקת ואל דאגה, לא ניתן לעובדה שהספר מתאר מסקנות שהוסקו בתקופת הוצאתו לאור, לבלבל אותנו (ושוב לכאורה, רק לכאורה והכל לכאורה, כמובן).

באתי לכאן לעשות בלאגן
(או, איך נקלענו למלחמת האגו הזו?)

בשלב הזה, הציטוטים ידברו.
  1. "ברדק שאין כדוגמתו."

  2. "השיא הגיע כשהבירוקרטים ממשרד הבריאות שמו רגליים למהלך אסטרטגי..."
    "הם לא האמינו בבדיקות ובחשיבותם" (זוכרים את עניין העריכה הקלוקלת? זה נכון, אבל זה לא המסר העיקרי כאן ועדיף להתמקד בחיסול החשבונות שעל השולחן).

  3. "מהיום הראשון הם היו נעולים על הסגר. מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן-טוב, וראש שירותי בריאות הציבור פרופ' סיגל סדצקי, לא היו מוכנים לשמוע על שום חלופה אחרת."  הי, אם כבר מבצע חיסול הבכירים, לפחוץ השמות מאויתים נכון.

  4. "צינור המידע השני היה ראש הממשלה, אך הוא היה שיקוף של אנשי משרד הבריאות. גם הוא כמובן קיים מעת -לעת "מסיבות עיתונאים" בשמונה בערב. בדרך כלל המופעים הללו כללו הרבה טפיחות עצמיות על השכם: כמה המשבר מנוהל טוב, איך המצב בישראל מוצלח יותר מאשר במקומות אחרים ואילו מנהיגים התקשרו כדי להתייעץ איתו וללמוד ממנו."

  5. "חלק משרי הממשלה לא הרגישו את הלחץ הבהול שהרגישו בעלי העסקים. האמת היא שזאת לא אשמתם. רובם המכריע מעולם לא הקים עסק, אף פעם לא שכר עובדים ומעולם לא הוציא חשבונית. אם תשאלו אותם על מושגים בסיסיים במימון או פיננסים, תגלו שהם לא יודעים מה ההבדל בין הכנסות לתזרים מזומנים: הם מעולם לא ניתחו תלוש משכורת או היו צריכים להעריך סיכונים בהפקת מוצר חדש או לקראת רכישה מאתגרת."

  6. "טפחנו לעצמנו על השכם. "תעשו חיים", אמר לציבור ראש הממשלה."

  7. והאהוב עלי מכולם (שאולי במקום סעיף 7, נקרא לו בשמו הטבעי 'בום!').
    "אם הקרונה הייתה מכה בעיר חלם, כנראה שאחרי ארבעה חודשים היה לחלמאים בדל מידע על מה שקורה אצלם. אבל בישראל - לא."
    (לא התאפקתי...'בום!!').

מי נתן את ההוראה?

המדהים בסיפור הוא לא עד כמה מדינת ישראל פישלה בכל הקשור לטיפול בקורונה (או כמו שנהוג לקרוא לה אצלנו, "קורונה 1"), כי ברור שפישלה ובגדול.
המדהים הוא שבנט, נ-פ-ת-ל-י ב-נ-ט בשבילכם! הוא שכתב מסקנות אלה וגם פירסם ברבים (בדיו בלתי מחיקה על דפים נראים, ניתנים למישוש).

בהתאם, אם יפורסמו טענותיו של ראש הממשלה ביחס לניהול המשבר ותחושו גם משב רוח מהביל עד אימה, אני ממליצה בחום לרוץ לכיוון הנגדי והעיקר, להתרחק מהקלשון.
Hell Break Loose זה כאן.

לשמחתי/לצערי

אני אפדימיולוג קטן מאוד ולמרות זאת, 'איך לנצח מגיפה', לא תרם לי מידע שלא אספתי עוד קודם 'מפרסומים זרים'.
מה שכן התווסף לתודעה, הם הקוריוזים ה'צהובים', על ממשלמת ישראל וסביבתה ואיתם ההכרה המצערת, שאין כאן באמת על מי לסמוך.
אם - זו הייתה מטרת כתיבת הספר, אין ספק שהיא הושגה במלואה.
אם - הסיפור נובע מהרצון שהאשמה תדבק בנוגעים בדבר בין דפי ההיסטוריה, לכל הדעות מדובר כאן בעבודה טובה (ואני יכולה להבין את הצורך בכתיבה). 
אם - המטרה הייתה חיסול חשבונות פוליטי (או שמה התאבדות פוליטית), נפתלי היקר, הגעת ליעד.
אם - הכוונה בכתיבת 'איך לנצח מגיפה', הייתה לעורר אותנו לפעולה, בסגנון הילד שצעק המלך עירום, ספק אם נדע מה לעשות עם המשבר שאופף אותנו והולך ומתגבר.

"אנחנו יכולים לעשות את זה", "גם על המשבר הזה נתגבר." טוב נו, זה כבר לא בטוח.

מה שכן בטוח, נפתלי בנט, הוא שהמשבר הזה נוהל ומנוהל באופן ביזיוני ואתה צודק.
אבל כמו שאמרו רבים לפני, אין באמת מי שיצדיק אותך.

בריאות לכולם.

אם טובה דיה / בב תומס

מדובר ביצירה המספקת כפית גדושה של מציאות לא מתנחמדת, באמצעות פסיכולוגיה אלגנטית וסיפור חיים לא פשוט.

ריחרוח ספרותי ראשון, הזכיר יצירה אחרת ('תגידי שאת שלי' לאליזבת נורבק), שסקירתי עליה לא נכתבה תוך התלהבות יתרה. 
אבל מלבד משהו דומה בנקודת הזינוק, זה לא אותו סיפור לשמו התכנסנו.
זה שלשמו פצחנו כאן בקריאה, מתנהל כמו טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, תוך עליות, מורדות וטלטלות בדרך.

זה מקצועי בינינו

"אדם נעדר הוא אבידה חמקמקה."

גיבורת ׳אֵם טובה דיה׳ היא פסיכולוגית מוערכת שגוררת מגוון תהיות, אכזבות ובעיקר כישלון אישי צורב בתחום מקצועה, המכתיב ומתכתב בעצם, כמעט עם כל דבר בדרך.

יש כאן עיסוק במצב נפשי, אמהות וכל המשתמע ממנה, עזרה מקצועית והרמת ידיים שמקורה באזלת ידה של המערכת או פשוט בזו של החיים.
בהתאם, 'אֵם טובה דיה׳, יעניין עד יפיק התרגשות, מהעוסקים בפסיכולוגיה או מהנהנים מחפירה בנבכי נשמתם (אני איתכם חברים!).

"כעס יכול לנבוע ממקום בריא בנפש." מסכימה, ברור, גם שלי כזה... לרוב.

השקענו!

החקר הספרותי שקדם לכתיבה, שואג מבין הדפים ובונה את ׳אֵם טובה דיה׳ כספר חזק ואינטליגנטי, הכולל איזכורים מקצועיים מרובים, ועושה נעים בתאים פסיכולוגיים אפרפרים שכבר שכחו תיאוריה או שתיים (סביר שיותר).
ויניקוט מוזכר כאן לרוב, על תיאוריית 'אם טובה דיה' שלו, שמלבד שחרור הורים מהמירוץ האכזרי אל הצטיינות הורית, הוא גם מספק הסבר מקיף ומבהיר שהמרחק בין אמא מצטיינת, 'עושת-כל' ובין 'אם טובה דיה', הוא מרחב התפתחותו של הילד ועל מנת לאפשר התפתוח זו, עדיף שנעשה פחות.

"הכוונה היא שלמגבלות האימהיות יש תפקיד מהותי בתהליך ההיפרדות ובהתפתחות הילד." ופתאום הקביעה 'אמא עצלה לילד עצמאי' נשמעת כמו בחירת נתיב לא רעה.


גם פרויד ואחרים, משובצים כאן במקומם הראוי, מצוטטים ומשולבים בסיפור, בצורה ראויה לציון, לא פחות.

מרגישים ש...


התחושה הכללית היא של שיעור כפול בפסיכולוגיה התנהגותית, שגלש אל סיפור חיים פתלתל, קצת מתיש ומאוד מעניין. מהזן שנוטה להישאר אתך אחרי הפרידה.

כמו מרבית גיבוריו, 'אם טובה דיה', אינו יציב ספרותית. לפעמים הפיהוק עולה על הריגוש ומחייב דילוגי קריאה בסגנון אנטילופה קלילה.
אבל האנטילופה ננסית והקריאה ברובה שוטפת ומעניינת (וגם 'קורעת לב' יתאים כאן ברוב המקרים).

מתרגמים ונהנים

נראה שאותה תחושה איכותית דבקה גם בתרגום שאינו נופל מהגדרת המעולה. מדובר בתרגום שנשאר נאמן למחוזות שפתיים נעימים לאוזן ולדמויות אותנטיות-מרתקות.

ספר איכותי ומעניין, שכשל לטעמי, בעיקר בסיום הפושר המחייב להשלים עם עובדות חיים עלובות (ואולי גם בזה יש אמירה נוקבת).

מה המספר שלך / סופי קינסלה

קורונה, חופש גדול (שהתחיל אי-שם בחודש מרץ) וילדות קטנות (גם גדולות) שמטפסות יחד ולחוד על הקירות. 
זו נקודת המוצא שהביאה אותי אל 'מה המספר שלך?'.

מתוך אותה מצוקה ממש, פניתי לחברה שהסכימה לקרוא יחד, לטובת הנאה ובעיקר, לצורכי תמיכה מתבקשת (תודה על זה ושאי ברכה).

אז מה היה לנו?

"כעבור חצי שעה כבר איבדתי כל תחושה במוח." נשבעת שלא יכולתי לתמצת את החוויה במדויק יותר.

זה אינו ספרה הראשון של קינסלה היוצא בעברית ובין אותה חברה וביני, נדגמו כבר שניים קודמים, תוך הנאה בסיסית, קלילות מחשבה וחוויה חיובית בעיקרה. הפעם לצערי, הסיפור מעט שונה.

למה ככה?

"זה קרה ביער. איש לא ראה את זה. אז האם זה באמת קרה?"

מדובר בסיפור בסגנון קומדיה של טעויות, שמתחיל נמוך ומתדרדר אל תהומות לא יאומנו של טראש על גבול המביש. בהתאם, דמויות שנטו להתפתח בתחילתו, מתגלות עם סיומו כניצולות מסחרור מקרי, שקשר בינו ובין הגיון או עלילה נטולת חורים, מקרי בהחלט. 
הדמות הראשית מתוארת כפיזיוטרפיסטית נטולת הערכה עצמית, שמצויידת מצד אחד בארוס מסתורי ומצידה השני, באיש עסקים קצר רוח שמסובב את העלילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה רעה?
אכן כך.


מנגנון התקדמות העלילה של 'מה המספר שלך', פועל כמו סרט אמריקאי 'קלולס סטייל', מהזן שיביא אותנו להצטער על אבדן שעתיים מהחיים, כמו גם 
להתבייש על ניתוק המוח וביטול כל בקרה עצמית, כחלק מחוויית הקריאה. 

"אני יותר מדי היפרית" ואני נוטה לעלפון על רקע חוסר עניין מוחי.

איך זה קרה לנו?

פניה לקוראים, ציטוטים מיותרים מהזן שלא מקדם את העלילה, דיאלוגים שטוחים נטולי סימני פיסוק וחזרתיות משמימה-מעיקה, הם רק חלק מהממתקים שמוגשים כאן לרוב.

הכל, כי קינסלה מגישה כאן, לצערי, ספר פופוליסטי-מתנחמד, שלמרות שהסיפור עליו הוא מושתת קליל עד חמוד לעתים, הוא מתהדר בעיקר במגוון דרכים ספרותיות ירודות עד מעייפות, מהזן הקשה לבליעה.
וזה לא שהיו לי דרישות גדולות. כפי שכבר ציינתי, לפתיחת הספר הזה קדם רצון למצוא יצירה קלילה, רומנטית ו'חמודה' מיסודה. כזו שתספק חמימות לב קלילה, ללא כאב הלב שבלהיפרד מתאי המוח בהם לא נעשה שימוש הולם בעת הקריאה.
אבל כמו שכבר כתבתי, לא כך קרה ונראה שניסיונה השלישי של קינסלה העלה עובש לעוס ומיותר.


"הוא שלח לי לב של אהבה." חבל שלא שלח גם לי. אולי הייתי מסמפטת את הספר הזה מעט יותר.

בקיצור, עם סיום הקריאה, ארזתי את תאי המוח הנותרים בתקווה למצוא ספרות מועילה יותר (או פשוט ספרות).


"בחיים לא הרגשתי כל כך טיפשה." בנושא זה, היו עוד כמה פעמים, אבל בגדול, במקרה זה, זה נכון גם לגבי.

לכתוב כמו אלוהים / אשר קרביץ

רק היום, רק היום! 

במחיר ספר אחד זכינו כאן לשניים, אולי אפילו שלושה סיפורים קלילים, שזורים זה בזה.
הראשון הוא סיפור מסגרת המתאר סופר מתוסכל שנופל קורבן ללחץ מקצועי. 
שני האחרים, הם סיפורים מתגלגלים בסגנון מתח למתחילים.
בקיצור או שלא, מדובר בהכול מהכול ומכאן כבר ברור ש'לכתוב כמו אלוהים', מתנהל כמו יצירה מפותלת, שמשתמשת בין היתר בעקרונות הסיפור הבלשי.

מי אתה אדיר יודקביץ'?

או שמא נשאל 'מי אתה אשר קרביץ'?
כי תחושת ההזדהות מרחפת באויר.

"כיצד חש סופר כאשר הוא מוצא עצמו מככב בעלילה?"

מדובר בדמות ראשית חריפה וחדה, שמספקת ציניות איכותית בליטרים, אך משלבת אותה בפשטות לא הגיונית עד מתישה מעט. האלמנטים הבלשיים שמשמשים לחיבור בין הסיפורים, סובלים מהגשה שיטחית וגרמו לי לגלגול עיניים קל ובעיקר לרצון להמשיך ו'לגמור עם זה כבר'.

האקדמיה לבלבולי לשון עברית

"עליו להקטין לאלתר את האנטרופיה ולצמצם את האנדרלמוסיה העובדתית הבחושה במוחו" (פה הזדהיתי עם הסיפור).

הכל משום ש'לכתוב כמו אלוהים', לוקה בריבוי פטפטת עברית במהותה, שחלקה משעשע וחלקה מיותר למשעי.

זה לא שמדובר במילים שלא נתקלנו בהן בעבר, אבל עירוב מישלב גבוה במיוחד, עם כזה יום-יומי עד אימה, מוביל לקרעים בשטף הקריאה ושוב חוזרת אותה הרמת גבה.

חוויית הקריאה כאן נעימה בכללותה ונוטה למעניינת לרוב. 
אבל את אותם ארועי טרחנות קלים שניצפו בשטח (חלקם נובע משימוש בשפה יומרנית שרבים גם טובים, ראו בה סמל לכתיבה איכותית), ניתן היה בהחלט לשחרר הרחק מאיתנו.

את קו הסיום של התעלומה ובמיוחד את המשפט האחרון, ניתן ורצוי היה לשכתב אל סוף פחות סטנדרטי, פחות מעייף ובעיקר, אם יורשה לי, פחות סטיגמטי ומאכזב.
אחרי הכל, מדובר בארוע ספרותי חביב עד נעים, שספק אם יחרט לי לעומק הזכרון (מצד שני, לא סבלתי וזה כנראה לא מעט).

תגידי מה את רוצה / רביטל וטלזון יעקבס

התלבטתי אם לקנות אותו בכלל.
אח"כ עלתה השאלה האם דיגיטלי הוא צעד הגיוני במקרה זה, או שמדובר באחד מאותם ספרים שמחייבים את רישרוש הדפים?
כמו תמיד החלטתי שלא להחליט.

אז, הגיעה אחותי-יודעת-הכול, איתו ועם אחיו הכחול.
מפה לשם, קראתי (כי מה כבר נשאר לעשות?).

באיחור, התברר ש'תגידי מה את רוצה', הוא יצירה שמאגדת בתוכה מגוון טורי עבר של ויטלזון (שעקרונית, אין לי נגדה דבר וחצי דבר).
אלא שלמרות שאהבתי את המופע (עד מאוד) והתחברתי לתלונותיה הנשיות על המין הגברים (לרוב), ספר שלם כזה הוא בבחינת 'קצת יותר מדי מאותו דבר', 
לא משנה עד כמה הוא מוצלח.

מה היה לנו?

הפרקים לא אחידים ברמת מצְחִיקוּתם (כן, זו לא  מילה) וההומור בגדול, אותו הומור, התלונות אותן תלונות והסגנון, ניחשתם נכון, לחלוטין אותו סגנון, בתוספת מלל מעט שונה לטובת חידוש רגעי בלבד.

אין לי ציטוטים מרחיקי לכת ורוב מה שאכתוב מעכשיו יכול להסתכם בהנחות היסוד ש'גברים נוטים לדבִּילִיוּת מתקדמת', 'ילדים נולדו ונועדו למתוח את גבולות הסבלנות' ו'נשים נמצאות אי שם על הסקאלה שבין מלכות עולם, לטיפשות גמורות שהכניסו עצמן לכל סיטואציה אווילית שנקרתה בדרכן' (למען ההגינוּת והסדר הטוב, אכתוב שהיה גם הגיג קל על השבת וקדושת הפְּלַטה שהיא מביאה איתה. מודה ששיחררתי את האירוע הרחק, הרחק ממני, כי בנושא זה, אין לי מה לתרום לשיחה).

בזאת סיכמנו, גם הסכמנו כי ויטלזון שתמיד תשמח אותנו בהווייתה, מספקת כאן ספר חביב עד מעלה גיחוּח, שאפשר לקרוא, אם ממש רוצים, בפרקים נפרדים, לפעמים.

בלקסיקון שלי, הוא בעיקר יכול לשמש מתנה חמודה עד מתחשבת, לחברה טובה.
ושיהיה למין האנושי בהצלחה.

על סוף הבדידות / בנדיקט ולס

"מה מביא לכך שחיים נהיים למה שהם נהיים?"

זה סיפור התבגרות בעל קווים חדים וקצוות מחוספסים, עמוס מציאות לא מתנחמדת, מהסוג שלא מסתיר פגמים.
הוא מוגש בגוף ראשון, בציון ארועי חיים שמתרחשים כבדרך אגב ומספקים תוך כדי, תובנות עמוקות שעוד ישארו איתנו.

שלום, שלום.

"האם באמת היה עדיף אם העולם הזה לא היה קיים בכלל? במקום זה אנחנו חיים, אנחנו יוצרים אמנות, אוהבים, מתבוננים, סובלים, שמחים וצוחקים. כולנו מתקיימים במיליון דרכים שונות כדי שלא יהיה שום אַין, והמחיר הוא בסך הכל המוות."

"אני מכיר את המוות כבר מזמן, אבל עכשיו גם המוות מכיר אותי."

את הגיבור נפגוש לראשונה לאחר שניצל ממוות.
אותו מוות שסבב סביבו כל חייו, עיצב והשאיר אותו אדיש לאפשרות מותו שלו. לכן, האחרון מתואר באדישות חסרת גוף כמעט, מה שמיד מעביר אותנו לעיסוק נרחב בעבר, בשנות ההתבגרות ובמצב נפשי לא פשוט.


'על סוף הבדידות' הוא רומן התבגרות שמתחיל ומספק הצצה אל הגיל הזה שבין לבין, כולל תובנות על תפקיד ההורים בילדות, בבגרות ובכלל.
הוא ממשיך משם ומתאר איך טראומת ילדות נשארת חקוקה עמוד גם כשכאילו כבר לא רואים.
זו ביוגרפיה הרסנית שמתוארת בגוף ראשון, כשכל סדק טרגי מגיע ממש לפני סיפור התגברות מופתי.
אלא שההתגברות בונה והורסת. כי ככה זה בחיים, מכים אותנו ואנחנו קמים חבולים.

"התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן."

מדובר בסיפור נוטה למרירות קשה, שמסתפק במעט מתיקות מקרית, כדי שנחזיק מעמד בתוך עוגמת הנפש של החיים. לכן, משולבים כאן מנה גדושה של אהבה, קושי בלתי מתקבל על הדעת והבנה שהחיים הם מה שהם. אנחנו כאן, רק כדי לספר את הסיפור.

אסונות ושמחות מתוארים באותה רמת עניין ו'גובה' רגשי, כאילו כולנו, הסופר והקוראים, מתבוננים בנעשה מתוך בועה שקופה נטולת רגשות שמספקת דיווח ענייני בלבד.

המסר המרכזי כאן הוא העובדה המצערת שאין באמת דרך להימלט מהבדידות. כולנו בודדים, ביחד ולחוד ובאופן פרדוקסלי, שהייה במחיצת אנשים, לא תמיד תתרום להפגת בדידותו הכרונית של המין האנושי.
לבד נולדנו, לבד נמות.
עכשיו רק נשאר לקוות, שלא נבקש להקדים את מותנו, מרוב עצבות.


כי ״רק יחד נוכל לבדידות שבתוכנו