"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

11 ספטמבר, 2020

איך לנצח מגפה / נפתלי בנט

 

ממש כמו במקרים אחרים, גם את 'איך לנצח מגפה', ספרו העכשיוי של נפתלי בנט, התחלתי לקרוא מתוך סקרנות.

כבר ברגעי הקריאה הראשונים הרמתי גבה כשניתן היה לצפות באֶרֶס 'פוליטי-מאשים', מטפטף מבין השורות. 
ולמרות שהמסר צפוי, העמודים מעטים (כ-78 בתצורה דיגיטלית, כ-140 מודפסים) וראוי היה שהטקסט יתפרסם כמאמר מערכת מתנשא בעיתון פוליטי כל שהוא (במקום כספר), יש שם משהו ששווה קריאה.

בעיקר, כי נראה שתחת השורות המתנשאות, עומד אדם (שדעותיו הפוליטיות שונות משלי כמרחק הגיהנום הבלתי מתפשר שבינינו), הרואה את הקיר מתקרב ומחפש דרך לצעוק, תוך ניסיון להתריע על האסון שבפתח (או סתם לכתוב 'אמרתי לכם'). 
אם נחדל לרגע מתמימותינו הלא זהירה, נסכים כי אותו אדם ינסה בוודאי גם להפיק לעצמו הון פוליטי ו/או היסטורי, בדברי הימים של מדינת ישראל (לכאורה כמובן).
אחרי כל אלה, לאור אורכו המינימלי, אותה סקרנות מסוכנת עליה הצהרתי בפתיח ולמרות שמו השטחי עד מתנשא, החלטתי לטבול רגליים בין עמודי 'איך לנצח מגפה'.

מציצנות רישמית

מדובר בטקסט מהיר שמשקף היטב את תחושת הבהילות המאפיינת את עידן הקורונה. אבל מלבד הבהילות, הוא גם נוטה לכתיבה אישית, כמעט מציצנית, תוך פנייה לקורא ובחירת מילים ארציות במהותן.
תוסיפו לזה את העובדה שלא ניכרת בו עבודת עריכה (או הגהה) טובה במיוחד והרי לכם סיפרון כיס מפי נביא הזעם שבשער (וזה כמובן לא מבטיח שהוא טועה).

מתי לעזאזל?
(או, תהיות על לוחות זמנים)

ספר שנושאו בא לעולם אי שם בנובמבר 2019, יצא לאור באוגוסט 2020 ומתאר אירועים שהתרחשו בחודש יציאתו לאור, הוא תופעת פנומנלית בעולם הספרות (ובכלל), או שהוא וכותבו מתחו יחד את גבולות המציאות וההיסטוריה, כך שהמידע שנכתב היה בזמנו בגדר הערכה בלבד.
בכל מקרה, כל הכבוד על התוצאה המדויקת ואל דאגה, לא ניתן לעובדה שהספר מתאר מסקנות שהוסקו בתקופת הוצאתו לאור, לבלבל אותנו (ושוב לכאורה, רק לכאורה והכל לכאורה, כמובן).

באתי לכאן לעשות בלאגן
(או, איך נקלענו למלחמת האגו הזו?)

בשלב הזה, הציטוטים ידברו.
  1. "ברדק שאין כדוגמתו."

  2. "השיא הגיע כשהבירוקרטים ממשרד הבריאות שמו רגליים למהלך אסטרטגי..."
    "הם לא האמינו בבדיקות ובחשיבותם" (זוכרים את עניין העריכה הקלוקלת? זה נכון, אבל זה לא המסר העיקרי כאן ועדיף להתמקד בחיסול החשבונות שעל השולחן).

  3. "מהיום הראשון הם היו נעולים על הסגר. מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן-טוב, וראש שירותי בריאות הציבור פרופ' סיגל סדצקי, לא היו מוכנים לשמוע על שום חלופה אחרת."  הי, אם כבר מבצע חיסול הבכירים, לפחוץ השמות מאויתים נכון.

  4. "צינור המידע השני היה ראש הממשלה, אך הוא היה שיקוף של אנשי משרד הבריאות. גם הוא כמובן קיים מעת -לעת "מסיבות עיתונאים" בשמונה בערב. בדרך כלל המופעים הללו כללו הרבה טפיחות עצמיות על השכם: כמה המשבר מנוהל טוב, איך המצב בישראל מוצלח יותר מאשר במקומות אחרים ואילו מנהיגים התקשרו כדי להתייעץ איתו וללמוד ממנו."

  5. "חלק משרי הממשלה לא הרגישו את הלחץ הבהול שהרגישו בעלי העסקים. האמת היא שזאת לא אשמתם. רובם המכריע מעולם לא הקים עסק, אף פעם לא שכר עובדים ומעולם לא הוציא חשבונית. אם תשאלו אותם על מושגים בסיסיים במימון או פיננסים, תגלו שהם לא יודעים מה ההבדל בין הכנסות לתזרים מזומנים: הם מעולם לא ניתחו תלוש משכורת או היו צריכים להעריך סיכונים בהפקת מוצר חדש או לקראת רכישה מאתגרת."

  6. "טפחנו לעצמנו על השכם. "תעשו חיים", אמר לציבור ראש הממשלה."

  7. והאהוב עלי מכולם (שאולי במקום סעיף 7, נקרא לו בשמו הטבעי 'בום!').
    "אם הקרונה הייתה מכה בעיר חלם, כנראה שאחרי ארבעה חודשים היה לחלמאים בדל מידע על מה שקורה אצלם. אבל בישראל - לא."
    (לא התאפקתי...'בום!!').

מי נתן את ההוראה?

המדהים בסיפור הוא לא עד כמה מדינת ישראל פישלה בכל הקשור לטיפול בקורונה (או כמו שנהוג לקרוא לה אצלנו, "קורונה 1"), כי ברור שפישלה ובגדול.
המדהים הוא שבנט, נ-פ-ת-ל-י ב-נ-ט בשבילכם! הוא שכתב מסקנות אלה וגם פירסם ברבים (בדיו בלתי מחיקה על דפים נראים, ניתנים למישוש).

בהתאם, אם יפורסמו טענותיו של ראש הממשלה ביחס לניהול המשבר ותחושו גם משב רוח מהביל עד אימה, אני ממליצה בחום לרוץ לכיוון הנגדי והעיקר, להתרחק מהקלשון.
Hell Break Loose זה כאן.

לשמחתי/לצערי

אני אפדימיולוג קטן מאוד ולמרות זאת, 'איך לנצח מגיפה', לא תרם לי מידע שלא אספתי עוד קודם 'מפרסומים זרים'.
מה שכן התווסף לתודעה, הם הקוריוזים ה'צהובים', על ממשלמת ישראל וסביבתה ואיתם ההכרה המצערת, שאין כאן באמת על מי לסמוך.
אם - זו הייתה מטרת כתיבת הספר, אין ספק שהיא הושגה במלואה.
אם - הסיפור נובע מהרצון שהאשמה תדבק בנוגעים בדבר בין דפי ההיסטוריה, לכל הדעות מדובר כאן בעבודה טובה (ואני יכולה להבין את הצורך בכתיבה). 
אם - המטרה הייתה חיסול חשבונות פוליטי (או שמה התאבדות פוליטית), נפתלי היקר, הגעת ליעד.
אם - הכוונה בכתיבת 'איך לנצח מגיפה', הייתה לעורר אותנו לפעולה, בסגנון הילד שצעק המלך עירום, ספק אם נדע מה לעשות עם המשבר שאופף אותנו והולך ומתגבר.

"אנחנו יכולים לעשות את זה", "גם על המשבר הזה נתגבר." טוב נו, זה כבר לא בטוח.

מה שכן בטוח, נפתלי בנט, הוא שהמשבר הזה נוהל ומנוהל באופן ביזיוני ואתה צודק.
אבל כמו שאמרו רבים לפני, אין באמת מי שיצדיק אותך.

בריאות לכולם.

05 ספטמבר, 2020

אם טובה דיה / בב תומס

מדובר ביצירה המספקת כפית גדושה של מציאות לא מתנחמדת, באמצעות פסיכולוגיה אלגנטית וסיפור חיים לא פשוט.

ריחרוח ספרותי ראשון, הזכיר יצירה אחרת ('תגידי שאת שלי' לאליזבת נורבק), שסקירתי עליה לא נכתבה תוך התלהבות יתרה. 
אבל מלבד משהו דומה בנקודת הזינוק, זה לא אותו סיפור לשמו התכנסנו.
זה שלשמו פצחנו כאן בקריאה, מתנהל כמו טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, תוך עליות, מורדות וטלטלות בדרך.

זה מקצועי בינינו

"אדם נעדר הוא אבידה חמקמקה."

גיבורת ׳אֵם טובה דיה׳ היא פסיכולוגית מוערכת שגוררת מגוון תהיות, אכזבות ובעיקר כישלון אישי צורב בתחום מקצועה, המכתיב ומתכתב בעצם, כמעט עם כל דבר בדרך.

יש כאן עיסוק במצב נפשי, אמהות וכל המשתמע ממנה, עזרה מקצועית והרמת ידיים שמקורה באזלת ידה של המערכת או פשוט בזו של החיים.
בהתאם, 'אֵם טובה דיה׳, יעניין עד יפיק התרגשות, מהעוסקים בפסיכולוגיה או מהנהנים מחפירה בנבכי נשמתם (אני איתכם חברים!).

"כעס יכול לנבוע ממקום בריא בנפש." מסכימה, ברור, גם שלי כזה... לרוב.

השקענו!

החקר הספרותי שקדם לכתיבה, שואג מבין הדפים ובונה את ׳אֵם טובה דיה׳ כספר חזק ואינטליגנטי, הכולל איזכורים מקצועיים מרובים, ועושה נעים בתאים פסיכולוגיים אפרפרים שכבר שכחו תיאוריה או שתיים (סביר שיותר).
ויניקוט מוזכר כאן לרוב, על תיאוריית 'אם טובה דיה' שלו, שמלבד שחרור הורים מהמירוץ האכזרי אל הצטיינות הורית, הוא גם מספק הסבר מקיף ומבהיר שהמרחק בין אמא מצטיינת, 'עושת-כל' ובין 'אם טובה דיה', הוא מרחב התפתחותו של הילד ועל מנת לאפשר התפתוח זו, עדיף שנעשה פחות.

"הכוונה היא שלמגבלות האימהיות יש תפקיד מהותי בתהליך ההיפרדות ובהתפתחות הילד." ופתאום הקביעה 'אמא עצלה לילד עצמאי' נשמעת כמו בחירת נתיב לא רעה.


גם פרויד ואחרים, משובצים כאן במקומם הראוי, מצוטטים ומשולבים בסיפור, בצורה ראויה לציון, לא פחות.

מרגישים ש...


התחושה הכללית היא של שיעור כפול בפסיכולוגיה התנהגותית, שגלש אל סיפור חיים פתלתל, קצת מתיש ומאוד מעניין. מהזן שנוטה להישאר אתך אחרי הפרידה.

כמו מרבית גיבוריו, 'אם טובה דיה', אינו יציב ספרותית. לפעמים הפיהוק עולה על הריגוש ומחייב דילוגי קריאה בסגנון אנטילופה קלילה.
אבל האנטילופה ננסית והקריאה ברובה שוטפת ומעניינת (וגם 'קורעת לב' יתאים כאן ברוב המקרים).

מתרגמים ונהנים

נראה שאותה תחושה איכותית דבקה גם בתרגום שאינו נופל מהגדרת המעולה. מדובר בתרגום שנשאר נאמן למחוזות שפתיים נעימים לאוזן ולדמויות אותנטיות-מרתקות.

ספר איכותי ומעניין, שכשל לטעמי, בעיקר בסיום הפושר המחייב להשלים עם עובדות חיים עלובות (ואולי גם בזה יש אמירה נוקבת).

25 אוגוסט, 2020

מה המספר שלך / סופי קינסלה


קורונה, חופש גדול (שהתחיל אי-שם בחודש מרץ) וילדות קטנות (גם גדולות) שמטפסות יחד ולחוד על הקירות. 
זו נקודת המוצא שהביאה אותי אל 'מה המספר שלך?'.

מתוך אותה מצוקה ממש, פניתי לחברה שהסכימה לקרוא יחד, לטובת הנאה ובעיקר, לצורכי תמיכה מתבקשת (תודה על זה ושאי ברכה).

אז מה היה לנו?

"כעבור חצי שעה כבר איבדתי כל תחושה במוח." נשבעת שלא יכולתי לתמצת במדויק יותר את החוויה.

זה אינו ספרה הראשון של קינסלה היוצא בעברית ובין אותה חברה וביני, נדגמו כבר שניים מהקודמים, תוך הנאה בסיסית, קלילות מחשבה וחוויה חיובית בעיקרה.
הפעם לצערי, הסיפור מעט שונה.

למה ככה?

"זה קרה ביער. איש לא ראה את זה. אז האם זה באמת קרה?"

מדובר בסיפור בסגנון קומדיה של טעויות, שמתחיל נמוך ומתדרדר אל תהומות לא יאומנו של טראש על גבול המביש. בהתאם, דמויות שנטו להתפתח בתחילתו, מתגלות עם סיומו כניצולות מסחרור מקרי, שקשר בינו ובין הגיון או עלילה נטולת חורים, מקרי בהחלט. 
הדמות הראשית מתוארת כפיזיוטרפיסטית נטולת הערכה עצמית שמצויידת בארוס מסתורי ובאיש עסקים קצר רוח, שמסובב את העלילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה רעה?
אכן כך.


מנגנון התקדמות העלילה של 'מה המספר שלך' פועל כמו סרט אמריקאי 'קלולס סטייל', מהזן שיביא אותנו להתבייש בעצמנו על אבדן שעתיים מהחיים, כמו גם על ניתוק המוח וביטול כל בקרה עצמית, במהלך כחלק מחוויית הקריאה. 

"אני יותר מדי היפרית." ואני נוטה לעלפון על רקע חוסר עניין מוחי.

איך זה קרה לנו?

פניה לקוראים, ציטוטים מיותרים מהזן שלא מקדם את העלילה, דיאלוגים שטוחים נטולי סימני פיסוק וחזרתיות משמימה-מעיקה, הם רק חלק מהממתקים שמוגשים כאן לרוב.


הכל, כי קינסלה מגישה כאן, לצערי, ספר פופוליסטי-מתנחמד, שלמרות שהסיפור עליו הוא מושתת קליל עד חמוד לעתים, הוא מתהדר בעיקר במגוון דרכים ירודות עד מעייפות, מהזן הקשה לבליעה.

וזה לא שהיו לי דרישות גדולות. כפי שכבר ציינתי, לפתיחת הספר הזה קדם רצון למצוא יצירה קלילה, רומנטית ו'חמודה' ביסודה. כזו שתספק חמימות לב קלילה, ללא כאב הלב שבלהיפרד מתאי המוח בהם לא נעשה שימוש הולם בעת הקריאה.
אבל כמו שכבר כתבתי, לא כך קרה ונראה שניסיונה השלישי של קינסלה העלה עובש לעוס ומיותר.


"הוא שלח לי לב של אהבה." אני פחות.

בקיצור, עם סיום הקריאה ארזתי את תאי המוח הנותרים בתקווה למצוא ספרות מועילה יותר (או פשוט ספרות).


"בחיים לא הרגשתי כל כך טיפשה." היו עוד כמה פעמים, אבל בגדול, זה נכון גם לגבי.

17 אוגוסט, 2020

לכתוב כמו אלוהים / אשר קרביץ

רק היום, רק היום! 

במחיר ספר אחד זכינו כאן לשניים, אולי אפילו שלושה סיפורים קלילים, שזורים זה בזה.
הראשון הוא סיפור מסגרת המתאר סופר מתוסכל שנופל קורבן ללחץ מקצועי. 
שני האחרים, הם סיפורים מתגלגלים בסגנון מתח למתחילים.
בקיצור או שלא, מדובר בהכול מהכול ומכאן כבר ברור ש'לכתוב כמו אלוהים', מתנהל כמו יצירה מפותלת, שמשתמשת בין היתר בעקרונות הסיפור הבלשי.

מי אתה אדיר יודקביץ'?

או שמא נשאל 'מי אתה אשר קרביץ'?
כי תחושת ההזדהות מרחפת באויר.

"כיצד חש סופר כאשר הוא מוצא עצמו מככב בעלילה?"

מדובר בדמות ראשית חריפה וחדה, שמספקת ציניות איכותית בליטרים, אך משלבת אותה בפשטות לא הגיונית עד מתישה מעט. האלמנטים הבלשיים שמשמשים לחיבור בין הסיפורים, סובלים מהגשה שיטחית וגרמו לי לגלגול עיניים קל ובעיקר לרצון להמשיך ו'לגמור עם זה כבר'.

האקדמיה לבלבולי לשון עברית

"עליו להקטין לאלתר את האנטרופיה ולצמצם את האנדרלמוסיה העובדתית הבחושה במוחו" (פה הזדהיתי עם הסיפור).

הכל משום ש'לכתוב כמו אלוהים', לוקה בריבוי פטפטת עברית במהותה, שחלקה משעשע וחלקה מיותר למשעי.

זה לא שמדובר במילים שלא נתקלנו בהן בעבר, אבל עירוב מישלב גבוה במיוחד, עם כזה יום-יומי עד אימה, מוביל לקרעים בשטף הקריאה ושוב חוזרת אותה הרמת גבה.

חוויית הקריאה כאן נעימה בכללותה ונוטה למעניינת לרוב. 
אבל את אותם ארועי טרחנות קלים שניצפו בשטח (חלקם נובע משימוש בשפה יומרנית שרבים גם טובים, ראו בה סמל לכתיבה איכותית), ניתן היה בהחלט לשחרר הרחק מאיתנו.

את קו הסיום של התעלומה ובמיוחד את המשפט האחרון, ניתן ורצוי היה לשכתב אל סוף פחות סטנדרטי, פחות מעייף ובעיקר, אם יורשה לי, פחות סטיגמטי ומאכזב.
אחרי הכל, מדובר בארוע ספרותי חביב עד נעים, שספק אם יחרט לי לעומק הזכרון (מצד שני, לא סבלתי וזה כנראה לא מעט).

21 יולי, 2020

תגידי מה את רוצה / רביטל וטלזון יעקבס

התלבטתי אם לקנות אותו בכלל.
אח"כ עלתה השאלה האם דיגיטלי הוא צעד הגיוני במקרה זה, או שמדובר באחד מאותם ספרים שמחייבים את רישרוש הדפים?
כמו תמיד החלטתי שלא להחליט.

אז, הגיעה אחותי-יודעת-הכול, איתו ועם אחיו הכחול.
מפה לשם, קראתי (כי מה כבר נשאר לעשות?).

באיחור, התברר ש'תגידי מה את רוצה', הוא יצירה שמאגדת בתוכה מגוון טורי עבר של ויטלזון (שעקרונית, אין לי נגדה דבר וחצי דבר).
אלא שלמרות שאהבתי את המופע (עד מאוד) והתחברתי לתלונותיה הנשיות על המין הגברים (לרוב), ספר שלם כזה הוא בבחינת 'קצת יותר מדי מאותו דבר', 
לא משנה עד כמה הוא מוצלח.

מה היה לנו?

הפרקים לא אחידים ברמת מצְחִיקוּתם (כן, זו לא  מילה) וההומור בגדול, אותו הומור, התלונות אותן תלונות והסגנון, ניחשתם נכון, לחלוטין אותו סגנון, בתוספת מלל מעט שונה לטובת חידוש רגעי בלבד.

אין לי ציטוטים מרחיקי לכת ורוב מה שאכתוב מעכשיו יכול להסתכם בהנחות היסוד ש'גברים נוטים לדבִּילִיוּת מתקדמת', 'ילדים נולדו ונועדו למתוח את גבולות הסבלנות' ו'נשים נמצאות אי שם על הסקאלה שבין מלכות עולם, לטיפשות גמורות שהכניסו עצמן לכל סיטואציה אווילית שנקרתה בדרכן' (למען ההגינוּת והסדר הטוב, אכתוב שהיה גם הגיג קל על השבת וקדושת הפְּלַטה שהיא מביאה איתה. מודה ששיחררתי את האירוע הרחק, הרחק ממני, כי בנושא זה, אין לי מה לתרום לשיחה).

בזאת סיכמנו, גם הסכמנו כי ויטלזון שתמיד תשמח אותנו בהווייתה, מספקת כאן ספר חביב עד מעלה גיחוּח, שאפשר לקרוא, אם ממש רוצים, בפרקים נפרדים, לפעמים.

בלקסיקון שלי, הוא בעיקר יכול לשמש מתנה חמודה עד מתחשבת, לחברה טובה.
ושיהיה למין האנושי בהצלחה.

18 יולי, 2020

על סוף הבדידות / בנדיקט ולס

"מה מביא לכך שחיים נהיים למה שהם נהיים?"

זה סיפור התבגרות בעל קווים חדים וקצוות מחוספסים, עמוס מציאות לא מתנחמדת, מהסוג שלא מסתיר פגמים.
הוא מוגש בגוף ראשון, בציון ארועי חיים שמתרחשים כבדרך אגב ומספקים תוך כדי, תובנות עמוקות שעוד ישארו איתנו.

שלום, שלום.

"האם באמת היה עדיף אם העולם הזה לא היה קיים בכלל? במקום זה אנחנו חיים, אנחנו יוצרים אמנות, אוהבים, מתבוננים, סובלים, שמחים וצוחקים. כולנו מתקיימים במיליון דרכים שונות כדי שלא יהיה שום אַין, והמחיר הוא בסך הכל המוות."

"אני מכיר את המוות כבר מזמן, אבל עכשיו גם המוות מכיר אותי."

את הגיבור נפגוש לראשונה לאחר שניצל ממוות.
אותו מוות שסבב סביבו כל חייו, עיצב והשאיר אותו אדיש לאפשרות מותו שלו. לכן, האחרון מתואר באדישות חסרת גוף כמעט, מה שמיד מעביר אותנו לעיסוק נרחב בעבר, בשנות ההתבגרות ובמצב נפשי לא פשוט.


'על סוף הבדידות' הוא רומן התבגרות שמתחיל ומספק הצצה אל הגיל הזה שבין לבין, כולל תובנות על תפקיד ההורים בילדות, בבגרות ובכלל.
הוא ממשיך משם ומתאר איך טראומת ילדות נשארת חקוקה עמוד גם כשכאילו כבר לא רואים.
זו ביוגרפיה הרסנית שמתוארת בגוף ראשון, כשכל סדק טרגי מגיע ממש לפני סיפור התגברות מופתי.
אלא שההתגברות בונה והורסת. כי ככה זה בחיים, מכים אותנו ואנחנו קמים חבולים.

"התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן."

מדובר בסיפור נוטה למרירות קשה, שמסתפק במעט מתיקות מקרית, כדי שנחזיק מעמד בתוך עוגמת הנפש של החיים. לכן, משולבים כאן מנה גדושה של אהבה, קושי בלתי מתקבל על הדעת והבנה שהחיים הם מה שהם. אנחנו כאן, רק כדי לספר את הסיפור.

אסונות ושמחות מתוארים באותה רמת עניין ו'גובה' רגשי, כאילו כולנו, הסופר והקוראים, מתבוננים בנעשה מתוך בועה שקופה נטולת רגשות שמספקת דיווח ענייני בלבד.

המסר המרכזי כאן הוא העובדה המצערת שאין באמת דרך להימלט מהבדידות. כולנו בודדים, ביחד ולחוד ובאופן פרדוקסלי, שהייה במחיצת אנשים, לא תמיד תתרום להפגת בדידותו הכרונית של המין האנושי.
לבד נולדנו, לבד נמות.
עכשיו רק נשאר לקוות, שלא נבקש להקדים את מותנו, מרוב עצבות.


כי ״רק יחד נוכל לבדידות שבתוכנו

כל המשפחות המאושרות / אן פאצ'ט


כשהילדים שלי והילדים שלך, יסיימו לריב עם הילדים שלנו, סביר שנוכל (אם ישאר זמן פנוי, כמובן), לשבת ולכתוב ספר שכזה.

כי 'כל המשפחות המאושרות', מאפשר הצצה צינית ומדוייקת אל עולמם של נציגיי זוגיות סבב ב'. כזו שמתחילה מלאת תשוקה, עמוסה ניצוצות קטנים של אושר ומסתיימת, אחרת ככל הנראה.
בין לבין נחווה יחד ילדים, מלחמות קטנות ושנאה גדולה-יוקדתהכל כמיטב מסורת אמריקאית להחריד.

"בעל מיותר, אישה מיותרת. צעיר הילדים הוא בלתי נסבל. אולי זאת הבעיה האמיתית. הוא מסמל את המכשולים הבלתי עבירים, הנאהבים, על חיי הנישואים שלהם, והבתים והעבודה, מנצלים כל תחבולה כדי למצוא רגע אחד יחד הרחק מהכול, אבל למעשה הם מנסים להתרחק מהילדים ובעיקר מהבן הצעיר." 

"האם לא זה מה שכולם רוצים, להשתחרר לרגע מהעול
?"

מה היה לנו?
הוא כתוב כמו תסריט, כשסיפורים שהתחילו כפלש-בק, מחליקים יפה אל המשך הסיפור המתבקש ואנשים אוהבים/טועים/מכים על חטא וחוזר חלילה, מגלגלים קדימה את העלילה.

"לפעמים כל הפעולות הנכונות חסרות תועלת בדיוק כמו לא לעשות דבר".
 

לא מדובר בספר דגול, אבל הוא בהחלט משאיר טעם משפחתי נעים עד ממותק מדי, כולל ניחוח קליל של מיץ תפוזים (כיאה לכריכה), המשלב מרירות הכרחית של היסטוריה משפחתית.

"הדברים שאנחנו צריכים אף פעם לא נמצאים איתנו כשאנחנו צריכים אותם."
" 'אי אפשר להגן על אף אחד... אנחנו רק מספרים לעצמנו שאנחנו יכולים להגן על אנשים מסכנה.' "

עוד ספר בסגנון סרט שישי משפחתי, שהעביר לי זמן נעים ולא יחרט לעומק הזכרון.
מסוג הספרים שכשסיימתי לכתוב עליו, גיליתי שאין עומק מהותי לעסוק בו.
אולי שטוח זה הנוצץ החדש ולפעמים, גם זה משהו

28 יוני, 2020

אל מול הלילה / דלפין דה ויגאן

בכתיבה מבולבלת, מעט ילדותית ומשפטים ארוכים מדי, מגישה דלפין דה ויגאן סיפור משפחתי, צורם כמו ציפורניים על לוח. 
מן אסון של מישהו אחר, המגיע עם כאב לב מתבקש וקושי לְהַתִּיק ממנו מבט.

כי אותה מראה משפחתית, עקומה ומעוותת ככל שתהיה, השאירה אותי ערנית ומעוניינת לאורך רוב הסיפור. 


מסוג הארועים בהם לא ברור למה אני עושה את זה לעצמי, אבל אני עושה ובסיכומו של עניין, זה נכון וטוב.


"הזמן לימד את שתינו לדעת לכעוס זו על זו ואז לעבור הלאה."


יש כאן הכל מהכל. כאב, אובדן קשה מנשוא, הכרה ברע (גם בטוב) והבנה שאיו חזקה מהיסטוריה (והיסטריה) משפחתית. חלקה יופיע על פני השטח וחלקה האחר, ימשיך וילווה אותנו גם כשחשבנו שהצלחנו להתנער.



פחות אבל עוד כואב

"היא היתה ילדה מסתורית, תעלומה גמורה."

בתחילת הסיפור מצאתי עצמי נהנית, נמשכת ללא דרך חזרה, אל התוכן כמו גם אל כתיבה עדינה ורגישה שמוגשת בגובה העיניים. היה בזה חידוש מרענן שהשתלב עם רצון לחבק את הסיפור, הסופרת, את כולם.
לעומת זאת, לקראת אמצעו, הרגיש 'אל מול הלילה' כמו חוויה שאיבדה ברק ולקראת סופו, אף חוויתי תחושה אמביוולנטית ביחס לרצון להמשיך ולצעוד איתו.

זה לא אומר שהוא רע (במקרה זה, זה אפילו אומר שהוא רחוק מהגדרת הרע), אבל זה מבהיר את קיומו של סיפור גלי ומכביד לעתים, שהתנועה הגלית שהוא מספק, תואמת ומדגישה את קיומה של מחלת הנפש שבסיפור. הכל נמדד על פי אמות המידה שמספקת אותה מחלה, שבין היתר מסמנת קווים ובונה את יחסי הכוחות כולם.

אמי ואני

יש כאן יחסי אמהות ובנות, שבתיבול אותה מחלה (ואחרות), מוקצנים ומגיעים אל קדמת הבמה ותופסים מקום נרחב בתודעה הסיפורית. ככלל, הסיפור כאן הוא סוג של אנדרטה לאמהות ובנות ובעיקר לאלו הספציפיות המככבות בין דפי הטקסט הזה.

הזוי עד מיוחד(בסדר הזה).

"האופן שבו אני כותבת את המשפטים האלה, עורכת ומסדרת אותם, האופן שבו אני מציבה אותם זה לצד זה, חושף צוהר לאמת שלי. היא שייכת אך ורק לי."

מתוך העובדה שמדובר בביוגרפיה משפחתית/סוג של אוטוביוגפיה, עוסקת דה ויגאן, לא רק בסיפור העלילה המשפחתית, אלא גם בסיבות לכתיבת הספר ובתלאות כתיבתו. כך יוצא שאחת לכמה פרקים בסיפור, יופיע פרק לא קשור כביכול, שיעביר אותנו לתקופת כתיבת הספר (שאינה תקופת התרחשותו). בפרק כזה תערבב אותנו ויגאן, עם לבטי הסופרת, כולל הקושי שבכתיבת סיפור הקרוב לליבה, החשש מגילויים חושפניים והחשש הגדול עוד יותר מתגובת בני המשפחה, בעקבות חשיפתם.


"אני יודעת באופן עמום שגלעין הכתיבה טמון שם, בשעות שבהן התפרקו חיינו, בימים שקדמו להן ובתקופת הבידוד שלאחריהן."


מדובר באלמנט שלמרות החוויה היחודית שהוא מגיש, הקשה עלי את החיבור לסיפור בנקודות המדוברות.

הסיפור המשפחתי לעומת סיפור תלאות הסופרת, משך אותי כמעט לכל אורכו והיה מעניין וקורע לב. מסוג המקרים בהם רוצים/לא רוצים, להפסיק בקריאה (כבר ציינתי).

"הדמעות יכולות לחכות."

09 יוני, 2020

המלצות שבוע הספר 2020

פעם בשנה, כשמגיע שבוע-חודש-חג הספר, אני עושה לי רשימה.
מן הסתכלות אחורה אל הספרים הטובים (חלקם גם נעימים) שעברו עלי השנה (על איזכור הטובים פחות, נוותר הפעם).


ומה הוא ספר 'טוב' בעיני?
כזה שיש לו מה להגיד, שיציאתנו לדרך משותפת ברורה לי כמו שהיא ברורה לָכותב. זה חייב להיות ארוע מושקע, נטול טעויות, זיופֵיי עריכה ושפה ובעיקר, זה חייב להיות סיפור מהסוג שנשאר. כזה שיעברו עוד ימים, בהם יקפוץ לי ממנו זיכרון, הערה, הארה, משהו.

אלה הטובים שיצאו לדרך השנה ואיתם גם כמה ותיקים, אליהם נחשפתי לא מזמן. כולם ספרים שמספקים את החוויות שאני מאחלת לכולכם
(בשם הספר מתחבא גם לינק לסקירה ללא ספויילרים).


כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון
ילון מפתיע בסיפור בגוון היסטורי, לא ארוך אך מתובל להפליא, שמרגיש כאילו נכתב בידי היסטוריון או אחד מחבריו הקרובים של כורש עצמו.
הוא משרטט תמונות במילים וממלא את הסיפור בתאורים סימליים הכוללים צבע, ריח ותחושות אותנטיות בין הדפים.
ברמת הסיפור, הוא קליל, רחוק מהכובד שניתן היה לחשוש מפניו.
ספר נעים וטוב.


האי של נשות הים / ליסה סי
זה סיפור אכזרי ומרתק על עולם רחוק מכאן, בקוריאה שלחופי הים. בתיבול ריח מלוח, דגים, רשתות, אהבה, שנאה, פחד והמון כבוד למין הנשי, מתוארת כאן דרך חיים לא מוכרת, קשה לעתים ומציאותית לחלוטין.

בוערים /גל חרמון
טרי מהרי הצפון,
הסיפור הכי ארצישראלי, מאובק וצפוני, שפגשתי השנה. 'בוערים' משלב אלמנטים צבאיים (שלא לומר 'צה"ליים), עם האזרחות החצי צבאית של כולנו. כולל טרגדיות משפחתיות, ענייני כבוד עדתי ומתח כמתבקש.
מדובר בעלילה חזקה וצינית, מצחיקה לפעמים, כתובה היטב כל הזמן, אנושית וסוחפת משלנו.


העדויות / מרגרט אטווד 
מי שקרא את 'סיפורה של שפחה', יוכל לקבל כאן הצצה להסברים על ההשתלשלות שהביאה לקיומה המבעית של 'גלעד', כמדינה שמזכירה משטרים טוטאליטריים חשוכים ומפחידים.
אף אחד לא אשם, כולם שורדים, כולם אנושיים.


סיפורה של ילדה יפה /רייצל סיימון
לא חדש, אבל אלמותי.
סיפור מכאיב לב, על אנשים שקופים, שונים ומיוחדים, שיש בהם כל כך הרבה, גם כשנראה שאין בהם דבר, בארצות הברית של המאה הקודמת, האטומה כל כך לצרכים מיוחדים וקָשַה להתפאר.


חיים קטנים/ הניה ינגיהארה
סיפור ותיק ומדהים, על חיים מפותלים של צעיר חסר מזל, בעל עמידות יוצאת דופן ונפש מפוארת.

ספר שמגיש אהבה גדולה, שנאה, קשיים במשקל כבד, יחסים בין מינים, חברות אין-סוף, רוך אדיר וכמה ויתורים על הדרך.

מחר ניסע ללונה פארק/ אילנה ברנשטיין

זוכה פרס ספיר לשנת 2019 ולמרות שלצערי, זכיות שכאלה הן לא תמיד ערובה לספרות איכותית, במקרה זה צדק מי שבחר (וצדקה מי שכתבה כמובן).
זה סיפור מכאיב על אימהות, על קושי ועל חיים שלא פשוט לצאת מהם ואולי גם בלתי אפשרי. אבל יחד עם הקושי, הסיפור הזה מסמל חוזק ופותח הרבה, אפילו המון חומר למחשבה.


מעשה בטבעת / אילן שיינפלד

מופת של סיפור היסטורי, (בספר לא חדש) והרבה חקר ספרותי, המתארים יחד עולם הזוי שהתקיים כחלק מההיסטוריה היהודית של אז, מחוץ לגבולות ארץ הקודש.
לקרוא, לכסוס ציפורניים ובעיקר לא להאמין.


אהבה בצל עץ העוזרד / איי מי
סיפור אהבה סיני, לא חדש, שמביא את סין הכפרית אל בין הדפים, בסגנון מאובק, מציאותי ויום יומי, כולל ענווה גדולה, הסתפקות המועט וסמרטוטים על הרגליים, כי הכפכפים קרועים.

תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל
חוויה שלידה וירוס 'קורונה' בימיו הקשים, מרגיש כמו עיטוש קליל וחד פעמי ללא תופעות לוואי.
זה ספר לא צעיר על מגפה עולמית שמפילה חללים ומשאירה חללים בנפש השורדים.
מסוג הספרים המבעיתי, מבהילים ומחזקים במיוחד.

תקראו!
אולי תהנו בטעות.





16 מאי, 2020

זמן שאול / עמליה רוזנבלום

את שאול פגשתי בעמוד הראשון, מתוך כתיבה מתנחמדת, בסגנון פופוליסטי עכשיוי, שכמו מבקש 'תאהבו אותי' (לא משהו שמומלץ לנסות בבית אם כבודך העצמי יקר לך).

ברמת הסיפור, ההתחלה התלושה עד יללנית מנעה ממני להתחבר אל אותו שאול, שבמשחק מילים מעורר תהיות, זמנו שאול כמובן.

בשלב מאוחר יותר, אותו משחק מילים, יתגלה כאלמנט הספרותי העיקרי שראוי להתפאר בו כאן.

למה ככה?

כי 'זמן שאול' מביא אל הבמה סופר קפוץ ישבן, מַשְמִים ומתנשא (והשתיים האחרונות הן רק קצה רשימת המילים בהן יכולתי לתאר אותו לו נדרשתי. כולן משום מה, מתחילות באות מ').
דמות עלובה למחצה, שצופה איך הערכת ההגמוניה הספרותית כלפיה, הולכת ומתפוגגת ככל שעובר הזמן.
בדרך לא דרך, תוך מצוקה אישית/נפשית/מיותרת, פוגש אותו סופר בצעירה חצי-משכילה, שבאמצעותה הוא מנסה לחזור אל קדמת הבמה. מתוך היחסים המשונים שנרקמים ביניהם, הוא מחדד את נבכי נפשו הספרותית המתנשאת ומנסה להחזיר לעצמו את אותה הערכה שאבדה, דרך סמים, סיבוכי נפש ורעיונות מקוריים של אחרים.
סבתא שלי, בשלב הזה, בוודאי היתה אומרת "נו שויין".

מי שאול? מה שאול?

כחלק מאותה תחושת 'תאהבו אותי' מאוסה שכבר עסקתי בה, 'זמן שאול' עמוס בביטויים מיותרים, מתנשאים וכאלה שלא תואמים את תקופתנו, בה מתרחש הסיפור.
אבל הבעיתיים במיוחד, לטעמי, הם הביטויים העוסקים בשפה 'מלוכלכת' לצורכי זעזוע בלבד.
כי כשהשפה מקדמת את הסיפור, אני יותר ממוכנה לקבל אותה גסה, מכוערת ונוטפת זימה. אבל במקומות בהם השימוש בביטויי גוף ירודים מגיע רק על מנת לעורר אותי מקריאה מונוטונית/סתמית, אני מוותרת על החוויה בשמחה.
בהתאם, הייתי נמנעת כאן ממשפטים כמו

"ג'רמי לקחת אותו לאכול בתוך כּוּס",

"אתה שופך את הזרע שלך בתוך הנרתיק שלי...",

"אדפוק את הסינית המפגרת שלך בתחת... והיא תבקש עוד",

כמו גם משימוש במילים מסעירות שלא לצורך, כ"זין", "זיון" וכו' (את שאר הטיות השורש המכובד, אשאיר אתכם להשלים לבד).

העובדה שהדמות הראשית היא סופר נפוח, לא מחזיקה מים כשמשתמשים במילות זימה, גם אם נשתמש לצדן מילים שלא נוקה מהן האבק מאז ימי בן-יהודה.

כי אם נשים לרגע בצד את התקפי הזימה, ממש כמו קווי אופייה של הדמות הראשית, כך, גם הכתיבה כאן לוקה באיכויות קפוצות משהו ומשתמשת במילים כ"כִּילַי", "צַיְקָנִים" (שתיהן במקרה בעלות אותה משמעות, באבחנה בין יחיד לרבים בהתאמה), "כִימֶרָה", "בִּיכֵּר", "פַּכִים" ועוד.

"מעולם לא הבין את האמריקנים הצַיְקָנִים",

"בִּיכֵּר להיות זהיר",

"גם ארבעת אלפים חמש-מאות הן יותר מדי בשביל המכשיר הכִּילַי".

אז צַיְקָן הוא קמצן וכך גם "כִּילַי".
"כִימֶרָה" הוא יצור בן כלאיים מיתולוגי.

כשמשתשמים ב"בִּיכֵּר", מתכוונים ל'הֶעְֶדיף'
והמילה "פַּכִים" מתיחסת לכלי קיבול קטנים לנוזלים (לרוב לשמן, אם נרצה לדייק).

בסופו של דבר, מביך אך מדויק לכתוב ש'זמן שאול' מספק שילוב סגנונות לא החלטי עד בלתי מתקבל על הדעת, שיוצרים יחד את אבני החצץ הטקסטואליות שצורמות לקריאה ומקשות על הנאה מהדרך.

מגיע לי? לא מגיע לי?

ככלל, מעבר לבחירה הלא ברורה בכמה סגנונות במקביל, 'זמן שאול' השאיר אותי תוהה בנוגע לכמה משפטים מיותרים שהגיעו על מנת לטפח אווירה יאפית עד הזויה, שלא לצורך ספרותי.

"כן הסיפורים החדשים שכתב היו גלגל ההצלה שלו, ואם אתרע מזלך לשוב לספינה טובעת, שווה לוודא שהגלגל שלך מנופח כמו שצריך."

אם נשים בצד את המטאפורה הלא מדויקת, נגלה שחמורים בהרבה כאן, הם השימוש בגוף שלישי יחיד בתחילת משפט והגלישה הקלילה אל גוף שני, בהמשכו, בנסיון לייצר תחושת חוקיות כל שהיא.
אגב, המילה 'חשב', לו הייתה נכתבת בסוף אותו משפט אומלל, הייתה משפרת ואפילו מטפלת בנושא כָּלִיל.

על זה נישאל כהרגלנו 'הכתובת הייתה על הקיר והעורך איפה?'.

היו גם משפטים בסגנון "אולי הסיפורים החדשים הם חרא. זבל. מזון תינוקות שלא ראוי למאכל אדם.", שמטרתו לזעזע את הקורא מושגת בקלות ו -"למה הכל דביק בדירה הזו? כאילו חייזר התגורר שם לפניו והחזיק את הקומקום עם הלשון", שהנו משפט מוזר עד הזוי שמטרתו לא ברורה לי גם ברגע זה.

אחד המשפטים האהובים עלי כאן , עליו אני מתאמצת שלא להגיב הוא,

"החלון, כמו אחיו הגדול בסלון, היה ענייני ועירום כגבר בבדיקת רופא."

באופן עקרוני, כבר בעמודים הראשונים חוויית 'זמן שאול' גרמה לי להתגעגע לדמותו של עורך לשון וספרות. כזה שידייק את המסרים וימנע צרימות שלא מאפשרות את החיבור המיוחל לדמויות בהן עסקינן.

דברים פשוטים אני מבקשת. כזו אני, גברת שמסתפקת במועט.

אור אחד, לא גדול

אם אפשר למצוא נקודת אור ב'זמן שאול', זו כנראה הביקורת שהוא מציג על העולם הספרותי המסואב שנשלט בידי דעת סופרים מצקצקים, מתנשאים רודפי כבוד והוצאות הספרים שבוחנות יצירה בעיניים כלכליות גרידא.
וכשדמות הסופר המוכר-המכובד, נעה בין הרצאות מלומדות רבות כבוד, התנשאות כלפי הקוראים ואיסוף שקל לשקל כראשון העניים, הבקורת שמגישה כאן רוזנבלום נשמעת חזק וברור.

"לזה אנחנו קוראים ספרות: הרבה אנשים (טוב, אולי לא כל כך הרבה), שגונבים במשך דורות זה מזה, כותבים שוב ושוב אותו קומץ סיפורים ומשתמשים במספר צנוע של פעולות ודימויים."

בסופו של יום ניסיתי לבחון האם זמני (השאול מטבעו) אינו יקר מדי, מלהתבזבז על החוויה שמספק 'זמן שאול'.
את העומק הגדול שציפיתי למצוא כאן, לא מצאתי ובמקומו גיליתי טקסט שטוח, נפוח, מתנשא ומעייף לטעמי.
נפרדנו.
ידידות לא נכחה במקום.

06 מאי, 2020

העוזבים / ליסה קו

מזמן לא התקשתי כל כך לכתוב סקירה.
מזמן גם לא התקשתי כל כך להביע את דעתי
וחמור מכך, מזמן לא התקשתי כל כך למצוא את הקול שלי.

אולי זה קשור בעובדה שמדובר בספר שעוסק/כמעט מקדש, תלישות או סוג של חוסר שייכות מובנה ואולי זה משום שהוא סתם מן סיפור שטוח בחלקו, נוגע ללב ברובו.

"לכל אחד היו הסיפורים שסיפר לעצמו כדי לשרוד."

הוא מתחיל מוזר, מסתבך והופך למוזר עוד יותר ובין לבין, מפתח נטייה לעייפות טקסטואלית. 
באופן כללי ניתן לומר ש'העוזבים', שונה רעיונית ממגוון ספרים שכבר קראתי.
חלקו הראשון מתיש לקריאה והעלילה בו מתנהלת באיטיות שמספקת גלי פיהוק לרוב. אבל אז, משהו אי שם לפני תום החלק הראשון, בואכה תחילת השני, מתעורר לחיים ומשחרר לאויר העולם תובנות קשות עד מרגשות. 


"אפשר להשתדל לעשות את כל הדברים הנכונים, ובכל זאת להרגיש רע."

ילד, מי זו אמא שלך?

"גרגיר של פחד היה נובט בלבי: כי מה יהיה אם תמיד אדרש להציע את עצמי, להיות מוכנה ומזומנה, להיות נגישה בכל רגע נתון? מה עשיתי לעצמי?"

יש פה עיסוק באמהות, שבניגוד לנורמות אופייניות במחוזותינו, לא תמיד עומדת בראש סדר העדיפויות.
החיים הם עניין לא פשוט ושייכות מתגלה שבירה ולא הכרחית לקיום. אולי אפילו סוג של מטבע עובר לסוחר, לא תמיד הכרחי, לא תמיד בנמצא וגם עם חסרונו נסתדר.

חיים על הקו המקווקו

"...כניעה לתשוקות שלך, היא סימן לחולשה."

המטרה, היא חיפוש ציני אחר חיים טובים יותר.
הדרך, היא הגירה לא מתוכננת מסין אל גבולות ארצות הברית של אמריקה.
הגירה שהיא הרפתקה חסרת אופק מוגדר, שמשאירה את הדמויות במצב נוזלי משהו, תוך ציפה וציפייה תמידית. 



לסיפור ההגירה מצטרף בדרך לא דרך, ילד שנקלע בעל כורחו לקיומו התלוש והוא שהופך מהר מהמצופה, לדמות מרכזית בסיפור.
הוא מתגלה כמדרגה בין מולדת לארץ חדשה, בין תרבות לתלישות ובין סין לארצות הברית.


הביטוי 'קומדיה של טעויות' היה מתקבל כאן בהחלט, לו רק סיפק 'העוזבים' אלמנט קומי כל שהוא.
במקום זאת, יכול להיות שטרגדיה של טעויות תתאים כאן יותר.

מעבר לזה, הייתה לי חוויה שטוחה. משהו נשאר בי מהסיפור, אבל סםק עם נמשיך יחד עוד זמן רב.
אחרי הכל, "אין שום דבר חינם בעולם הזה" ואין את זה במדויק יותר.

תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל

...It's The End Of The World As We Know It

אולי זמן קורונה הוא לא מועד טריוויאלי לקריאת ספרים על מגיפות, אבל זה בדיוק מה שנמשכתי לעשות.
סוג של לחטט בפצעים, או לבחון עד כמה חולה הדשא של השכן (והוא חולה, לשמחתי, יותר משלנו).

"שפעת גיאורגיה היתה יעילה עד כדי כך שכמעט אף אחד לא נשאר."
המגפה שתוקפת סביב גיבורי 'תחנה אחת-עשרה' קטלנית ומהירה במיוחד. 
באופן לא מוסבר, הנדבקים כולם מקפחים את חייהם, מעטים בלבד צולחים את תקופת המגפה ללא הידבקות והכדור המוכר לנו, כבר לא מוכר. 
"מגפת השפעת התפוצצה כמו פצצת נייטרון על פני כגדור הארץ, בעקבותיה בא הלם הקריסה, ואחר כך הגיעו השנים הראשונות, המחרידות, כשכולם נדדו, עד שהבינו שאין שום מקום שיוכלו ללכת אליו, שום מקום שהחיים נמשכים בו כמו קודם, ואז התמקמו בכל מקום...".
אל תקופת המגפה, נחזור במהלך עשרים שנות שרדנות אולטימטיבית, במהלכן יצופו זכרונות "מהעולם שלפני-הקריסה", תוך כדי וגם אחרי המגפה המדוברת.
קהילות חדשות מנסות לפצות עצמן 'אחרי המגיפה הגדולה', בחיים שרדניים ומסוכנים, חיי פליטים מכורח או רצון. 
"באותו רגע לא עלה על דעתו שאולי לא תהיה התאוששות."
השורדים מנהלים חיים אפלים, כשכל מה שחשוב באמת הוא להמשיך ולהתקיים בהווה שרוט וחלקי, כשמאחור נשרכים זכרונות עבר טכנולוגי, נהנתן ומפואר, שכמעט ואין לו זכר בהווה היום -יומי, שאחרי המגפה.
"עידן החשמל בא וחלף", איתו התפוגגו גם המים הזורמים, תחבורה, שרותי בריאות ואחרים, כל מוסדות הממשל ואלמנטים קהילתיים/תרבותיים של ציויליזציה בת זמננו שנמחקו אל תוך מחלה קטלנית והעולם כמו מתחיל מההתחלה (ואולי לא כמו).


מכאן, אפשר לקפוץ לתובנות על 'העולם שלפני המגפה', הלא הוא עולמנו הנאור, כשהמותרות שסובבים אותנו כיום, מתגלים בעתיד כמיותרים לחלוטין לקיומו של המין האנושי ומעוררים, תוך כדי, שאלות מהותיות על צרכים, רצונות ובכלל.

"זה ההבדל העיקרי בין גיל עשרים וגיל חמישים ואחת - כמות החרטות."

משמעויות לרוב

אם למדתי משהו מ'תחנה אחת - עשרה', זה עד כמה פשוט וחשוב להחזיק קרוב את התקווה לשרוד, כך הופכת ההשרדות לדרך חיים. באותה נשימה, בעיצומו של הסיפור נרחיק לכת גם אל הביטוי "הישרדות לא תספיק" (שנעשה בו שימוש עוד ב'מסע בין כוכבים' המיתולוגי), כי אחרי הכל, צריך להיות בחיים האלה, גם משהו מעבר.
"כמה קשה לשמור על שפיות", כן, זה נכון.

22 מרץ, 2020

הנוסעת האחרונה / טל ניצן

זה סיפור על גבול מעשייה 'תלאביבית', כשבחורה טועה, תועה, תוהה ברחבי העיר הגדולה.
המסע, דמוי תאור חייו של חתול רחוב, מוכה גורל. כזה שנרטב וטרם ייבש פרוותו המדובללת. 
בדיוק בשלב הלא מחמיא, כשהשערות עומדות והעולם נראה אומלל דרך עיניו הרטובות, הוא תואם להפליא לגיבורת 'הנוסעת האחרונה'.

נינה מה?

מדובר בדמות תלושה שמטפחת עולם מבולבל ומתגלגלת איתו ממקום למקום. קצת מבחירה, הרבה מצורך ומעט בנסיון לעצור.המהות ההזוייה, שקופצת לעתים אל ילדות לא יציבה ונעורים רבי נסיון כימיקלי, מוכיחה דמות שמתקשה לקיים סוג של יציבות בחייה ונסחפת אחרי עצמה ואחרים.
מכאן, ש'הנוסעת האחרונה', מספק מגוון תחושות בהן רצון להתרחק, לשפוט, כמעט לחבב, דמות עלובה לתפארת.

לא פיתחתי כלפיה הזדהות ותחושת חוסר הסבלנות נוכח 'התמסכנות' מכוונת, מילאה לי את חוויית הקריאה.

"מה שלא יקרה לי, הפעם זה מעשה ידיי. מסתבר שלא איבדתי את הכשרון להסתבך."

מה על העלילה?


"איבדתי אבדה גדולה וקרתה לי אהבה, שזה תמיד מוזר ואצלי במיוחד."

הסיפור כסיפור, הוא נובלה בלשית-מקומית, בסגנון שטוח מעט. אבל הרבדים העמוקים של הרעיון, מחייבים ניתוח מעמיק וכמה תובנות אופציונאליות/מעניינות.

לצורך מה?

מה שבטוח, מדובר בסיפור מוזר, יצירה שמרגישה כמו נוצרה פחות בשביל לספר סיפור, יותר על מנת לאפשר ליוצר לשחרר תובנות עצמיות/מכאיבות בסגנון "מי שלא יְקַרה לאמא שלה, אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים. היא יכולה לגשש, אבל כמו עטלף ששולח גל קול ושום הד לא חוזר אליו, אין מי שישמח איתה כשתעשה צעד נכון, שיציע לה מעקה כשכמעט תמעד. אין מי שיחרד איתה מנפילה."
קחו ממנה מה שתקחו, מדובר ביצירה חביבה, בלתי מזיקה, לא ארוכה (כבר ציינתי), שספק אם תישאר איתי לאורך זמן.
סיבות לסופרלטיבים שהיא הצליחה להוציא ממספר קוראים, טרם מצאתי, אבל פה ושם היה נחמד, כולל ניחוח קל של תרגיל בכתיבה (אבל תרגיל לא רע בכלל).

"מה שהתאמצתי לשכוח, לא תמיד הצליח לשכוח אותי." לצערי, לא בטוחה שתהיה לי ביה באגף השיכחה.


נו, שיהיה.

29 פברואר, 2020

ברית הנישואים / מישל ריצ'מונד

יש לי הרבה מה להגיד על מוסד הנישואים (אחרי הכל מדובר במוסד) וזו כנראה גם הסיבה שבּגִינה נמשכתי אל הספר המדובר.
אלא שאז גיליתי ספר מתח קריא, מעניין עד סוחף לעתים, שהמהותו לא באמת עוסקת בנישואים (או לא רק).

"זה לא בסדר שנעים לי להיות עד להקרבה המדהימה הזאת שהיא עושה בשבילי, בשביל הנישואים שלנו?"

כי הנישואים ב'ברית הנישואים', משמשים בעיקר, כתפאורה. מן 'שקדי-מרק' אם תרצו, שמספקים את הצורך בסיפור מתח על חוויה דְמוּיַת כת (ואולי לא דמוית). 



Fake It Till You Make It


"היתה ב"ברית" אותה משיכה מסתורית לדברים שדחו ופיתו באותו זמן."

מדובר בזוג טרי, המוזמן להצטרף לקבוצת "חברים" שחרתה על דגלה את שימורם של נישואים איכותיים. עד כאן הגיוני ואולי אפילו טוב. אלא שכמו בכל מותחן שיודע את העבודה, זהו רק קצה הקרחון.
כשהסיפור מקבל מגוון תפניות, ממש כמו בחיים, הוא משלב שחור עם לבן, אהבה, שינאה ושלל יצרים אנושיים וככלל, מאפשר הרבה מקום ל'אפור' ולשאלות יום-יומיות. המסרים, כתוצאה מכך, צפים מעוררי מחשבה ופה ושם נמצאו נקודות שנועדו להרתיע ובמקום רתיעה מתבקשת, גיליתי עצמי מחבקת רעיון.

אותן שיטות הרתעה/לא הרתעה, מתגלות כאפקטיביות בשמירת התא הזוגי ומועילות לו בטווח הארוך. מצד שני, כחלק מקידוש הנישואים, מתפתח כאן מרוץ שיפוטי עד מסוכן ובין כל אלה כמובן, מרחפת השאלה 'מה הגיוני לעשות?' ובעיקר, 'מה מוסרי?'.


"יש תמיד צל שמרחף בין האדם שאנחנו רוצים להיות לבין האדם שאנחנו."

איך מתרגמים גרושין?

אם דיברנו על חיבוק רעיון, הרי שהתרגום הבינוני גרם לי לעתים להרהר באפשרות להתגרש מהספר הזה. זאת למרות שהיצירה ברמת העניין, החזיקה את עפעפיי מורמים לרוב.
כי 'ברית הנישואים' סיפק מגוון ביטויים כמו "אני שמח שהיה לי את הברית", "משהו שבדרך כלל היה מפחיד אותי אש", "אני בודק שוב ושוב כדי לוודא שהווליום דלוק", "מנג'סת", "מבורדקת", "מתנהגת בצורה שיגעונית", "...היא אומרת ושמה את הזרועות שלה סביבי", "השפיץ בקול שלה הסתלק", "השרשראות סביב הקרסוליים שלי חופרים לי בעור" והיו עוד. כולם מיותרים ועדיף היה אם היינו נמנעים מהם.

ככלל, 'ברית הנישואים', נע בין אותו תחושת עניין שכבר עסקתי בה ובין תחושה תמוהה שמקורה בדיסטופיה שמזנקת אל מאורת הארנב הקלאסית. החיים הם כאוס אולטימטיבי, כולם שולטים, נשלטים, בורחים (או לפחות מנסים) וטבע האדם יוצא לדרך במיטבו. 

"תשתלב. תהיה פחות מעניין. תהיה פחות וכחן. אל תיתן להם סיבה לחשוב עליך, תן להם אפילו פחות סיבות לדבר עליך. אל תכתוב שום דבר שאתה יכול להגיד, אל תגיד שום דבר שאתה יכול ללחוש, אל תלחש שום דבר שאתה יכול להנהן."

"נישואים הם פשרה - ככה אומר סעיף שניים ב'מדריך' ".

הישמרו מנישואים, ממי שקורא לכם "חבר" ותקראו מותחן פסיכולוגי חביב.

24 פברואר, 2020

סודה של מספרת הסיפורים / סג'אל בדאני

זה סיפור מסע, אל עבר משפחתי חוצה יבשות, שפה ותרבות.

יש בו מתיקות שדומה למגוון ספרים שכבר קראנו, טיפות דרמה בהתהוות מתמדת (לרוב מיותרת) וככלל, הוא מריח קצת כמו ספרים רגשניים מבית היוצר של אליסון ריצ'מן, קריסטין הרמל ושלל ספרי 'אשתו של...', למיניהם. אחרי הכל "סודה של..." זה לא רחוק ובהחלט לא רב מעוף.

מה היה לנו?

כחלק מעיסוק בעבר, הסיפור מוגש בשתי תקופות. אחת של ימינו והשנייה של תחילת המאה הקודמת. הדמויות לא מאוזנות ובין חלקי הסיפור היו כאלה שהעדפתי לקרוא וכאלה שהשתדלתי ככל יכולתי לדלג מעליהן, כמו מתעמלת קרקע מוכשרת במיוחד.
אותה תחושה לא מאוזנת, גרמה לי לאהוב/לא לאהוב את הספר הזה ולתייג אותו לרוב בגזרת ה'ספר-בסדר' ולא מעבר.

באגף הקשקשת המצויה, נמצא מגוון משפטים שתואמים ספרי עזרה עצמית, מהזן היורד. כאלה שמציינים את כל מה שכבר ידענו.

"... לא תמיד החיים נסובים סביב מה שרוצים להיות, לעתים הם נסובים סביב מה שיכולים להיות."

"החיים הן פאזל העשוי חלקים שנדמה שתמיד מעצבים את עצמם מחדש כדי לשנות את התמונה."

"העיוולת מעמעת את הדעת. אולם לאלה שחשכת נפשם נרדפת על ידי האור, נגלית האמת כשהיא זוהרת וטהורת ברק. כאילו שמש של חוכמה עולה כדי להפיץ את קרני השחר".

ועוד רבים וטובים שמשולבים בהרבה מידע תרבותי-הודי, שלפעמים קשה להפריד בינו ובין אותה 'קשקשת סיפורית-תאורית', בה מתמחה 'סודה של מספרת הסיפורים'.

בתוספת האכלת-יד, שמתבטאת בצורך להסביר דברים שכבר ידענו, הספר הזה מגרד מבחינתי את מדפי ה'לא הכרחי'.

פה גדוווול

ככלל, הספר הזה מספק תחושה כאילו מישהו החליט להעלות על נס את התרבות ההינדית ואז ישב לחשוב איך יוכל להכניס כמה שיותר ממנv (הרבה מאוד ממנה), תחת כותרת סיפורית מושכת למחצה. כך זכינו בהסברים תרבותיים שרובם לא שייכים ולא תורמים לסיפור שלפנינו.
לדוגמה, כשמישהו ממהר בעיצומה של דרמה משפחתית, משפט בסגנון "ראווי התקלח במקלחות הציבוריות שהוא ומשפחתו חלקו עם משפחות אחרות. הוא השתמש באותו סבון כדי לרחוץ אץ גופו ואת שערו מזוהמת העבודה", מספק, כמובן, מידע שיכולתי לחיות בלעדיו וכך גם הסיפור שעל הפרק.


ושלא תבינו לא נכון, אין לי דבר נגד התרבות ההינדית או כלפי כל תרבות אחרת. אבל כשהסיפור מרגיש לעיתים כמו פיטום אווזים נוסח הגנגס (או כל פינה/פנינה גאוגרפית/תרבותית אחרת שתרצו), אני מתקשה לפתוח את הפה ולבלוע גם.

מדד שטויות נמוך

מדד השטויות כאן נמוך ומסתכם, ככל הנראה, במספר נפילות תרגומיות.

"אני שומעת אותה דומעת", משפט שלוקה בבעיה לוגית קלה.


" 'איך הוא מת?' אני שואלת לבסוף. אני לא מתאבלת על איש שמעולם לא הכרתי, אך בגלל שורת האובדנים הארוכה שחוויתי, אני מרגישה שזה לא הוגן שאחווה עוד אחד." שוב, לוגיקה בעייתית.

"אני אוחזת בענבל בגודל אגרוף התלוי מהחבל ומכה בו בצדו של הפעמון." יש כאן בעיה בתיאור הפעולה, אבל אולי בעיה חמורה יותר בעצם העובדה שמישהו כתב/תרגם את תיאור הפעולה כפי שמופיע כאן. 'הרמתי את ידי וצילצלתי בפעמון', היה מספיק בהחלט ותואם באותה מידה.

'סודה של מספרת הסיפורים', סיפק עוד מספר שכאלה, אבל הם לא רבים ורובם לא פוגם בשטף הקריאה. סבתא שלי בטח הייתה אומרת על זה "נו, שויין!".

אוי למתיקות הסוף

גם הסוף לוקה כאן בחוסר התאמה סיפורי, כשהוא רווי סוכר כאילו מזגו לתוכו ספל סירופ דביק במיוחד.
הכל מסתדר, כולם מוצאים את ברכתם והדורות הבאים יוצאים מהאגדה המשפחתית ללא פגע, או עם פגיעות קלות בכנף בלבד. בבחינת 'נגבו קלות את העיניים וצאו לדרך חדשה'.


היאוש, מבחינתי, גבר כשכבר באמצע הסיפור ניתן היה להבין מהו סודה של 'מספרת הסיפורים' ולאן הוא יוביל אותה ואת בני ביתה.
קריאה רק לשם בדיקה האם צדקתי, היא ממקרי הקריאה הפחות מועדפים עלי.
הפעם זה קרה.

16 פברואר, 2020

מר ורטיגו / פול אוסטר

יהודי הונגרי, כושי, אינדיאנית וילד אמריקאי כבן תשע נפגשים.
אם זה מזכיר לכם בדיחה, אתם צודקים, 
אבל אלו גם קווי העלילה, שתפגשו ב'מר ורטיגו' של אוסטר. סוג של ספר 'קאלט' שפורסם לראשונה בשנת 1996 ומאז נדפס בלא פחות מעשרים ושמונה מהדורות.
עכשיו רק נשאר לבדוק אם הבדיחה על חשבונכם (או על חשבוני במקרה זה).

מה היה לנו?
זה מתחיל כמו ספר הרפתקאות מוזר, המתאר ילד-רחוב, שזוכה להצעה מפתיעה. הוא כולל שפה תואמת והגיגים ילדותיים-שרדניים וממשיך במשהו שאם הייתי רוצה לרכך את חווייתי, הייתי קוראת לו פנטזיה. בפועל, 'הזייה', היא מילה מתאימה יותר.

למה ככה?
הסגנון נע בין 'בהמי בווליום גבוה שלא לצורך', כשמשפטים עמוסי להג רחוב ממלאים את הדפים ובין נסיון לחבר את הארצי כל כך, אל אלמנטים רוחניים, שיותר מאחת גרמו לי לתהות האם מדובר בנסיון סיפורי או במטאפורה כל שהיא.

לדוגמה, כחלק מנסיון לצייר לקורא את סביבת חייו, מתאר אותו גיבור/ילד, את החווה בה התחנך כ"חצ'קון מפוהק על עכוז לבן שומם." (עמ' 39) ומתוך צורך צעקני משהו, מתאר אותו ילד את עצמו כ"זאטוט שתום-זין..." (עמ' 106).

ביטויים גסים לא מייצרים כאן זעזעוע כל שהוא, אבל הם מופיעים מחוספסים עד בהמיים שלא לצורך לרוב.

במקביל, נמצא כאן קטעי טקסט רוחניים/מגלומניים, סטייל ספרות עזרה עצמית מפי מהטמה כל שהוא.

"... ובימים האחרונים של חודש מאי 1927 הלכתי על המים במיומנות שלא נפלה מזו של ישו."
היו עוד משפטים רבים משני הסוגים, כמובן, אבל עיקר הדברים נוגע לדיסאונאנס שבין עלילה הזויה (שנותר לי רק לנסות ולהבין) וניחוח מטאפורי (אני מקווה), המציע התעלות לגבהים רוחניים שמסמלים משהואותו 'משהו', הוציא אותי הפעם מדעתי.
אחרי הכל, רבים נהנו מהספר הזה ואני, לצערי, לא מצאתי בו את המופלא.

כדי להבטיח שלא אשרוד, (או סתם על מנת להנציח את היותו ספר למיטיבי אות), באדיבות ארץ הקודש הוסיפו ל'מר ורטיגו' את עבודת התרגום.


תרגום/עריכת תרגום/מישהו הלך לשתות קפה 
ריבוי הגיגים צורמים מצאתי כאן, לצערי. כי מעבר לרצון שלא להרגיש כאילו עזרתי נחוצה בכל הקשור לתרגום ועריכה, התופעה המוכרת כטעויות חוזרות ונשנות בספרות, גורעת (בעיני) מההנאה שבקריאה.
מצרפת כמה דוגמאות בלבד.

"גושים של שלג נשרו ממני והתחילו להִינַמֵס לרגלי." (עמ' 37).

"אצבעות פצועות ובהונות מחוצים" (עמוד 42).

"במקום להשתרך מאחור ולרטון על כאבים וּמחוֹשים..." (עמ' 54) הניקוד במקור (מיד דמינתי חילזון).
מעבר לגיחוך שבעניין, כשרמת הטעויות היא כזו הנראית לעין הדיוט כשלי, אני חושבת שעדיף לחשוב שוב על מקצועיות התרגום ואולי להעסיק מגיה שיודע את העבודה. מה שבטוח, ללא ניקוד, לא הייתה מתגלה כאן הבעיה (ואולי כך עדיף).

תמצית העניין, מבחינתי, מסתכמת במשפט "...ואין לי ספק שהייתי מצליח לכבוש את לב הקהל לולא איזה מוח-אפרוח שהחליט להשליך בקבוק לעברי. בתשעה מעשרה מקרים, היה טיל כזה חולף על-פני בלי לגרום נזקאבל זה היה יום של הסיכויים הקלושים והפוקסים, והבקבוק המחורבן פגע לי ישר בקלווסה." (עמ' 120).

אני עינת, וה"קלווסה" שברה אותי.
אם פיספסתי כאן משהו גדול מהחיים, אתכם הסליחה.'מר ורטיגו' ואני, נפרדנו לשלום.

רוצים עוד?