זה סיפור התבגרות בעל קווים חדים וקצוות מחוספסים, עמוס מציאות לא מתנחמדת, מהסוג שלא מסתיר פגמים.
הוא מוגש בגוף ראשון, בציון ארועי חיים שמתרחשים כבדרך אגב ומספקים תוך כדי, תובנות עמוקות שעוד ישארו איתנו.
שלום, שלום.
"האם באמת היה עדיף אם העולם הזה לא היה קיים בכלל? במקום זה אנחנו חיים, אנחנו יוצרים אמנות, אוהבים, מתבוננים, סובלים, שמחים וצוחקים. כולנו מתקיימים במיליון דרכים שונות כדי שלא יהיה שום אַין, והמחיר הוא בסך הכל המוות.""אני מכיר את המוות כבר מזמן, אבל עכשיו גם המוות מכיר אותי."
את הגיבור נפגוש לראשונה לאחר שניצל ממוות.
אותו מוות שסבב סביבו כל חייו, עיצב והשאיר אותו אדיש לאפשרות מותו שלו. לכן, האחרון מתואר באדישות חסרת גוף כמעט, מה שמיד מעביר אותנו לעיסוק נרחב בעבר, בשנות ההתבגרות ובמצב נפשי לא פשוט.
'על סוף הבדידות' הוא רומן התבגרות שמתחיל ומספק הצצה אל הגיל הזה שבין לבין, כולל תובנות על תפקיד ההורים בילדות, בבגרות ובכלל.
הוא ממשיך משם ומתאר איך טראומת ילדות נשארת חקוקה עמוד גם כשכאילו כבר לא רואים.
זו ביוגרפיה הרסנית שמתוארת בגוף ראשון, כשכל סדק טרגי מגיע ממש לפני סיפור התגברות מופתי.
אלא שההתגברות בונה והורסת. כי ככה זה בחיים, מכים אותנו ואנחנו קמים חבולים.
"התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן."
מדובר בסיפור נוטה למרירות קשה, שמסתפק במעט מתיקות מקרית, כדי שנחזיק מעמד בתוך עוגמת הנפש של החיים. לכן, משולבים כאן מנה גדושה של אהבה, קושי בלתי מתקבל על הדעת והבנה שהחיים הם מה שהם. אנחנו כאן, רק כדי לספר את הסיפור.
אסונות ושמחות מתוארים באותה רמת עניין ו'גובה' רגשי, כאילו כולנו, הסופר והקוראים, מתבוננים בנעשה מתוך בועה שקופה נטולת רגשות שמספקת דיווח ענייני בלבד.
המסר המרכזי כאן הוא העובדה המצערת שאין באמת דרך להימלט מהבדידות. כולנו בודדים, ביחד ולחוד ובאופן פרדוקסלי, שהייה במחיצת אנשים, לא תמיד תתרום להפגת בדידותו הכרונית של המין האנושי.
לבד נולדנו, לבד נמות.
עכשיו רק נשאר לקוות, שלא נבקש להקדים את מותנו, מרוב עצבות.
כי ״רק יחד נוכל לבדידות שבתוכנו.״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה