זה סיפור חם על אהבה רומנטית ואהבה עצמית, על גבורה, כוח רצון והגשמה (אה ואכזבה גם). לצד האהבה, קיבלנו סיפור מהסוג המעוגן היטב בתרבות האמריקאית למודת מסעות ההרג בסגנון 'ההוא שארגן מחדש את נשף סיום התיכון, בתוספת אפקטים בנשק חם'.
כי "מי שמסוגל לשמוח בעולם כזה דפוק, הוא עיוור וטיפש מכדי לחיות."
כי זה סיפור על חיי ניצולים, ואם תחליפו את הרקע בכל פיגוע מזדמן, תוכלו בקלות להזדהות אתו גם אצלנו. אבל אל תתנו לי להרתיע אתכם. הוא לא אכזרי ומדמם, אלא נעים לעין (ולשאר איברים גם).
כהבהרה מחייבת לכל אלו שציפוי לעוד ארוטיקה מבית מדרשה של 'רוני לורן', אציין שהוא גם לא אירוטי נוטף זימה.
מדובר פשוט בסיפור רומנטי ומתוק, מהסוג החם והנעים, שכיף להתכרבל לו בין הדפים.
"הם ניצלו. הם היו אלה שהצליחו להימלט, אבל המשיכו להיות רדופים שנים אחר כך. על ידי הזכרונות. הכעס. הפחד. על ידי התוית שהרוצחים הצמידו להם."
אלא שאחרי הכל, ותוך כדי אהבה, הסיפור הזה הוא גם סיפור מסע. מסע התבגרות, של חבורת בני שלושים ששרדו את התופת הבית ספרית (מכל זוית שתבחרו). כשמפגש יוצא דופן מחזיר אותם אל החיים שלפני, הם מתגלים מבוגרים, מפוכחים ומותשים מבעבר.
"הן היו צעירות, רק בנות שלושים, וכבר הספיקו להתפשר. ניתנה להן הזדמנות שנייה שאחרים לא זכו לה, והן התפשרו על מספיק טוב, על לשרוד, על לא להתבלט ולא לעורר מהומות."
פנטזיות נעורים הן חומר חזק
תאור יחסים המתפתחים במהירות שמעבר לכל הגיון, לרוב מעורר בי שילוב של בחילה וכעס בלתי נשלט שמקורם בחוסר אמינות, אבל לא כאן.
כי הסבר הגיוני בעניין יחסים שהתחילו לפני שנים ועכשיו חזרו והתעוררו, השאיר אותי מדשדשת רגועה בים של אמינות מתוקה.
מה שמתחיל כ"נשיקת נעורים מגושמת בין מדפי הסיפרייה", עלול בהחלט להפוך להתנסות בוגרת עם פרורי עבר וריח של בית ואין כמו חברים מפעם כדי לאשר לנו שהיינו, שצמחנו, שאנחנו "בסדר".
שימו את האהבה בצד מדברים על חברות
נראה כי יש משהו במשפטים הנדושים שמדברים על חברות לפני אהבה גדולה, והיא מסתבר הדבק שמחזיק את יחסינו, חיינו ועצבינו המעורערים. אליה חוזרים כשקשה, כשלא ברור או כשהכל נגמר, פשוט כי זה טבעי ונעים (ממש כמו קריאת הספר המדובר).להתבלבל זה אנושי
כששם הגיבור נכתב ונקרא בעברית ככינוי לאיברו הגברי, מודה, אני מעט בבעיה.במקרה אחד לפחות, ניתן לקרוא ולפרש את הטקסט בשני המובנים ובשאר, כבר השתוללה לי האסוציאציה בראש ובין הדפים.
אגב העובדה שאחד מהשמות ניכתב בפ' רפה (שם הבחור) והשני בדגושה (כינוי לאיברו המפואר), התגלתה כמובן כלא רלוונטית בעולמנו הדיגיטלי. בכל מקרה, היה מצחיק.
תורגם בקלילות
למעט מספר ביטויים נמוכים בסגנון "הלך עלי", "זרק לרצפה" ו"הבוקר היה מהמם" (הייתי מעדיפה את 'אבוד לי', 'זרק אל או על הרצפה' ו'היה בוקר מקסים', בהתאמה ולדוגמה), התרגום עושה כאן עבודה טובה בהעברת הקלילות המציאותית שבין הדמויות.
כי דיאלוגים ארציים, נעימים, שחיבקתי בכיף, יש כאן לרוב.
וכשהדמויות ארציות (ארציות אמריקאיות), לא מתוקות מדי, לא מוקצנות ואפילו נוטות לשנינות יהירה, אני קוראת בשמחה.
ככלל, זה ספר שנקרא בקלילות, במהירות, (כמעט) בלי לשים לב למעבר הדפים.
קצת כמו חבילת גרעינים מול הטלויזיה, מינוס ההשפעות ההרסניות על ההיקפים כמובן.
מה שהופך אותו עדיף לכל הדעות.
לקראת סיום, אני חייבת לציין בחיבה, את עבודת ה"פוסט דוקטורט" של הדמויות המרכזיות (משפט ששמור לקוראי הספר הנ"ל).
כאן אציין כי מדובר באנשים כלבבי, ומהיום בחינתי, כך יקרא האקט המסוים.
תקראו ותבינו.
היה לי טוב,
מקווה שגם לכם יהיה...
