"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

28 יוני, 2018

עוד סיכוי לאהבה / רוני לורן

זה סיפור חם על אהבה רומנטית ואהבה עצמית, על גבורה, כוח רצון והגשמה (אה ואכזבה גם). 

לצד האהבה, קיבלנו סיפור מהסוג המעוגן היטב בתרבות האמריקאית למודת מסעות ההרג בסגנון 'ההוא שארגן מחדש את נשף סיום התיכון, בתוספת אפקטים בנשק חם'.
כי "מי שמסוגל לשמוח בעולם כזה דפוק, הוא עיוור וטיפש מכדי לחיות."


כי זה סיפור על חיי ניצולים, ואם תחליפו את הרקע בכל פיגוע מזדמן, תוכלו בקלות להזדהות אתו גם אצלנו. אבל אל תתנו לי להרתיע אתכם. הוא לא אכזרי ומדמם, אלא נעים לעין (ולשאר איברים גם).
כהבהרה מחייבת לכל אלו שציפוי לעוד ארוטיקה מבית מדרשה של 'רוני לורן', אציין ש
הוא גם לא אירוטי נוטף זימה
מדובר פשוט בסיפור רומנטי ומתוק, מהסוג החם והנעים, שכיף להתכרבל לו בין הדפים.

"הם ניצלו. הם היו אלה שהצליחו להימלט, אבל המשיכו להיות רדופים שנים אחר כך. על ידי הזכרונות. הכעס. הפחד. על ידי התוית שהרוצחים הצמידו להם."

אלא שאחרי הכל, ותוך כדי אהבה, הסיפור הזה הוא גם סיפור מסע. מסע התבגרות, של חבורת בני שלושים ששרדו את התופת הבית ספרית (מכל זוית שתבחרו). 
כשמפגש יוצא דופן מחזיר אותם אל החיים שלפני, הם מתגלים מבוגרים, מפוכחים ומותשים מבעבר.

"הן היו צעירות, רק בנות שלושים, וכבר הספיקו להתפשר. ניתנה להן הזדמנות שנייה שאחרים לא זכו לה, והן התפשרו על מספיק טוב, על לשרוד, על לא להתבלט ולא לעורר מהומות."

פנטזיות נעורים הן חומר חזק

תאור יחסים המתפתחים במהירות שמעבר לכל הגיון, לרוב מעורר בי שילוב של בחילה וכעס בלתי נשלט שמקורם בחוסר אמינות, אבל לא כאן.
כי הסבר הגיוני בעניין יחסים שהתחילו לפני שנים ועכשיו חזרו והתעוררו, השאיר אותי מדשדשת רגועה בים של אמינות מתוקה.

מה שמתחיל כ"נשיקת נעורים מגושמת בין מדפי הסיפרייה", עלול בהחלט להפוך להתנסות בוגרת עם פרורי עבר וריח של בית ואין כמו חברים מפעם כדי לאשר לנו שהיינו, שצמחנו, שאנחנו "בסדר".

שימו את האהבה בצד מדברים על חברות 

נראה כי יש משהו במשפטים הנדושים שמדברים על חברות לפני אהבה גדולה, והיא מסתבר הדבק שמחזיק את יחסינו, חיינו ועצבינו המעורערים. אליה חוזרים כשקשה, כשלא ברור או כשהכל נגמר, פשוט כי זה טבעי ונעים (ממש כמו קריאת הספר המדובר).


להתבלבל זה אנושי

כששם הגיבור נכתב ונקרא בעברית ככינוי לאיברו הגברי, מודה, אני מעט בבעיה.
במקרה אחד לפחות, ניתן לקרוא ולפרש את הטקסט בשני המובנים ובשאר, כבר השתוללה לי האסוציאציה בראש ובין הדפים.
אגב העובדה שאחד מהשמות ניכתב בפ' רפה (שם הבחור) והשני בדגושה (כינוי לאיברו המפואר), התגלתה כמובן כלא רלוונטית בעולמנו הדיגיטלי. בכל מקרה, היה מצחיק.

תורגם בקלילות

למעט מספר ביטויים נמוכים בסגנון "הלך עלי", "זרק לרצפה" ו"הבוקר היה מהמם" (הייתי מעדיפה את 'אבוד לי', 'זרק אל או על הרצפה' ו'היה בוקר מקסים', בהתאמה ולדוגמה), התרגום עושה כאן עבודה טובה בהעברת הקלילות המציאותית שבין הדמויות.

כי דיאלוגים ארציים, נעימים, שחיבקתי בכיף, יש כאן לרוב. 
וכשהדמויות ארציות (ארציות אמריקאיות), לא מתוקות מדי, לא מוקצנות ואפילו נוטות לשנינות יהירה, אני קוראת בשמחה.

ככלל, זה ספר שנקרא בקלילות, במהירות, (כמעט) בלי לשים לב למעבר הדפים.
קצת כמו חבילת גרעינים מול הטלויזיה, מינוס ההשפעות ההרסניות על ההיקפים כמובן.
מה שהופך אותו עדיף לכל הדעות.


לקראת סיום, אני חייבת לציין בחיבה, את עבודת ה"פוסט דוקטורט" של הדמויות המרכזיות (משפט ששמור לקוראי הספר הנ"ל).
כאן אציין כי מדובר באנשים כלבבי, ומהיום בחינתי, כך יקרא האקט המסוים.
תקראו ותבינו.


היה לי טוב,
מקווה שגם לכם יהיה...



24 יוני, 2018

אל הפינה האפלה ביותר / אליזבת היינס


טראומהאובססיה, ספרתי עד שש, עד שש, עד שש ושוב.
כמספר החלונות, כמספר סיבובי הידית, לחלק למספר לבני הזכוכית והוילונות
.
זה לא עזר לי להרגע.
בואו נתחיל שוב.

היא אובססיבית, סוחבת טראומות עבר ולאט אבל בטוח תכניס אותנו אל עולמה המוזר. כן, גם היא יודעת ש"זה לא נורמלי", אבל זה לא משנה דבר.

בהתאם למצבה הנפשי, צורת הכתיבה קופצנית עד מטרידה, מתייחסת לשתי תקופות זמן ומתקדמת במקביל ביניהן (כי הימים עוברים, החיים ממשיכים וידה, ידה...).
מודה בפניכם שמבנה הסיפור עורר בי חוסר סבלנות קיצוני, עקצוץ פה ושם וקושי נשימה על סף חרדה קיומית, ממש כמו אצל הגיבורה (היתה גם סכנת זליגה אל התקף פסיכוטי קל, אבל נשאיר את הדיון בזה לפעם אחרת).

הספר הזה הביא אתו בעיקר מועקה, לא מהסוג שמתלווה לספרי מתח טובים, אלא מהזן ששייך למקרי קצה אנושיים ולכתבות על נשים מוכות או מוכות גורל, שמפתחות תלות באנשים הלא נכונים.
בקיצור, לטעמי מדובר ביצירה פחות מומלצת לאלו מביניכם שנולדו לוקים בחוסר סבלנות בסיסי.


כמו בלון שלא מתפוצץ
או המסע אל עבר הטוויסט האבוד

כיאה לספר מתח, חיפשתי את הפיק, הטוויסט, העלייה אל גובה ממנו נרגיש כאילו זרקו אותנו ואת הספר יחד, אל בהלה בלתי אפשרית.
זה לא קרה. 

כי כאן, הסיפור מתחיל נחמד והולך ומתדרדר אל נבכי הקלישאה.
כל פרט בעלילה המופרכת היה ברור עד צפוי ולמעט עשרים העמודים האחרונים, הטוויסט היחיד שנצפה בשטח, היה זה שיצרו רגליי חסרות המנוחה
ובואו נסכים שעשרים עמודים הם לא סיבה טובה מספיק, לקרוא את מאתיים ושמונים העמודים שקדמו להם.


נו באמת אישה
!
ב2003, היא היתה קלילה ונשית, חסרת גבולות ועכבות שפלרטטה בשמחה עם גברברי הסביבה. בכיף שיהיה לה, אני מקבלת אהבה באהבה.

אלא שקיים כאן נסיון ספרותי להציג אותה כדמות נורמטיבית ש'קרה לה משהו'. אותו 'משהו' שהשאיר אותה ב2007 מסוגרת, מבוהלת ואובססיבית יתר על המידה.

וכאן אני רוצה לעצור! (למען נשות העולם ובעיקר למען בנותי מבית).
אם פצחת במערכת יחסים מהירה מדי (מ-0 ל-100 בשתי פגישות ולא, אין לי טענות אל סקס ראשוני וסוער, אלא אל יחסים לא זהירים ושכפול מפתחות פזיז), עם גבר שלא מספר על "העבודה האחרת, המסתורית" משום ש"יותר טוב שלא תדעי", קחי בחשבון את האפשרות שלא מדובר באביר חלומות, אלא ביצור נאלח שיש לתפוס ממנו מרחק (נראה שהתבלבלת מותק!).

וחבל שפעמוני האזהרה שצלצלו לכל קוראת אינטליגנטית למחצה ומעלה, לא צלצלו לדמות הראשית (או לסופרת במקרה זה).
חבל, באמת חבל, על הפנים שלך ועל תחושת חוסר האמינות שזכיתי לה בסיפור הזה


האמינות שהלכה לאיבוד
כשהיא צריכה להרגע, כשאין איום ממשי ותוקפי העבר כלואים היטב, היא עסוקה בספירה מחודשת של מנעולים ודלתות, בונה לחץ מאסיבי ומטפחת אובססיות מגוונות (ככה שיהיה מעניין).

אבל כשסימנים מרשיעים מחייבים לפחד, שלא לדבר על לפנות לגורמי החוק והבטחון, היא עסוקה בהרגעה כללית תוך עבודה עצמית על שליטה וניטרול הפחד.

במקום פחד, גיבורתנו האומללה שעד לפני רגע התנהגה כאישה מוכה בפוטנציה, מגדלת לה אישיות מחמד ופוצחת במסע הגנה על אישיותה החדשה. כחלק מהעניין היא הופכת מפחדנית מקצועית לאשת קומנדו שמטפסת, עורבת ונכנסת מרצונה למלכודות שאדם שרמת בינתו סבירה מינוס, לא היה מוצא עצמו בתוכן.

כי ככה זה אצלנו, אמינות, אמינות עד הסוף.


מדד בלאכס גבוה
משפטים הזויים עד מגעילים נמצאו כאן לרוב.
"נחת בחול הרטוב והמקציף", "אישה רצוצה ומקורצפת לגזרים..." (שקרצפה את גופה במקלחת כמובן), "שיער רופס" ו"עקעקה קטנה לחשה לי", הם רק חלק מהרפרטואר המפואר.

ונשאלת השאלה, למה יש צורך לנסות ולהגעיל את דרכי בין הדפים?
לא עדיף להשקיע בעלילה ולכתוב ספר שיעניין אותי לקרוא? (הנה רעיון!)


אובססיה לתרגום רע
כמו שהצורך לנעול ולבדוק שוב ושוב, שולט בגיבורה, נראה כי ישויות התרגום הלקוי שלטו באחראים על תרגום הספר הזה לשפת הקודש.
"
עשה משמרת",
"
סטיוארט הסתכל עלי בשוויון נפש, חוץ מאשר העיניים שלו...",
"
יש עליו",
"
מבנה גוף נינוח",
"
בנויה מאבנים מוצקות",
"...הוא אמר ונשף על כולי ויסקי ובירה וקארי תאילנדי ממנת עוף ירוק", "היה אמצע הבוקר",
"
היתה לו רעמת שיער בלונדיני-אדמוני, על גבול האפרו, וזקן שנראה גדול מספיק כדי להכיל ארוחה למשפחה של ארבע נפשות",
"
אנשהו",
"
נעלים הגיוניות" ורבים (לא טובים) אחרים תקפו אותי תוך כדי קריאה.

ואם ההסבר שלי להמצאותם כאן לא משביע רצון, תאלצו למצוא אחר שיבהיר למה ביטויים ירודים שכאלה נחתו מקציפים בין שורות הספר הזה והצטרפו אלי לקריאה פחות חיננית

בואו נוסיף (כי זה מתבקש), את "נו, נשבר הזין" ונגלה יחד שהנה אני מצליחה לראשונה, להזדהות עם אלמנט כלשהו בספר המדובר.

עם התקדמות הקריאה הופיעו גם מחסור חמור בסימני פיסוק (זה יקר היום?), משפטים שכתובים הפוך מהנהוג בעברית (כיאה לנהוג האנגלית) וכאלה שנעדר מהם הפועל, זה שמסביר מה עשה מי שעשה.

ועוד דבר קטן. נסו לבצע את המתואר במשפט הבא.
"
הנחתי את הספל שלו על התחתית שעל שולחן המטבח, וסובבתי את הזווית בתשעים מעלות בדיוק לקצה השולחן, מה שלא היה קל כי השולחן היה עגול."
יתכן ותזכו גם אתם באובססיה קלה.

בפועל, קבלנו ספר שצפו לו גדולות ולא עמד בציפיות.
שיהיה בהצלחה.



18 יוני, 2018

אי סבירות האהבה / האנה רוטשילד

התאהבתי בתמונה.
לא, לא מדובר במשפט מהסוג המחייב לבחון את יציבותי הנפשית. אבל באמת התאהבתי, בתמונה.
תמונה מיוחדת, מצחיקה, מתישה ומרגיזה שהמין האנושי ייחס לה מגוון תכונות (אנושיות משום מה) "שזורה בסקס ובאהבה ותאווה ואפילו בגופה או שתיים", כזו שהגדירה מחדש את מהות האהבה וסובבה את ראש (ולב) האנושות קרוב לחצי מאה.

בפועל, זו אהבה מהזן האיטי. זה לא נורא, גם לא טוב במיוחד, זה פשוט ככה, כזה מן... רומן על מי מנוחות.

מדובר בסיפור שמתאר גלגולה של אותה תמונה, ציור שצוייר בצבעי שמן בידי אמן צרפתי ידוע עד הזוי. מסעותיה וריבוי הבעלים שצברה עם השנים, מתווים כאן דרך אל סיפור עבר שמגיע עד ימינו העליזים כשעולם האומנות ששכח מקיומה של תמונה מוכרת, מתעורר לברר מה עלה בגורלה עד כה.

את הגיבורה הראשית (האנושית), אהבתי כבר בהתחלה, כי דמויות בודדות לרוב עושות לי נעים.
"אם היא תגלה יצירת מופת, היא תיהפך לאדם בעל טעם ויכולת שיפוט."
אבל היא נעלמה לזמן ארוך מהמצופה ובמקומה הופיעו דמויות אחרות (ורבות) שפחות מצאתי עצמי בתוכן (או בסביבה).
כי בסגנון דלתות מסתובבות, מתקיימות כאן כמה דמויות במקביל, כשהקישור העדין עד לא קיים ביניהן, הולך ומתרחב ככל שמעמיקים אל תוך היצירה אבל לאט, כל כך לאט. פתאום האוליגרך הגולה ממולדתו (שלא ברור מה מקומו כאן), משתלב עם ההוא שמכיר וחושש ממעסיקתה החדשה של שפית בהתהוות (חסרת כל מלבד יצירה אחת, יצירתיות גדולה ותקוות שטרם מומשו).

נשמע מעורבב, אני יודעת, כי זה מה שזה, מעורבב כמו צבעים על מכחולו של צייר מופתי (והאנלוגיה מתאימה כאן מכל כיוון בו תסתכלו על הסיפור).

זה מגיע מלמעלה


name dropping מהזן האכזרי תקף אותי כאן, כשחלק מהדמויות לא מפסיקות לשחרר לחלל האויר שמות על גבי שמות מיותרים. ככלל, זה מתאים לסיפור, אבל זה עושה לי פחות נעים (בעיקר בעור).

אח"כ הגיע מגוון איזכורי ציירים ותמונות (שאת רובם אני מכירה) בעומס יתר ששלח אותי נקודתית אל אגף הנימנום. אי שם סביב עמוד מאתיים התעוררתי (אבל תסכימו איתי שמדובר ביקיצה מאוחרת ממש).

באופן עקרוני ולאורך כל הספר הזה, תהיתי תכופות לגבי כמות המידע שקיבלתי והרלוונטיות שלו לסיפור.
האם יש הגיון בשילוב מידע רב עד מיותר בכל רגע נתון, ללא קשר או תמיכה בהתקדמות הסיפור? (אם שאלתם, לרוב, התשובה שלילית וגם כאן מדובר בתשובה מדויקת עד מאוד).

בגסיסה אטית

הסיפור כאן ארוך, מעייף ואפילו משמים מעט לעתים.
כפי שכבר כתבתי, זה מסוג הסיפורים שניתן היה לכווץ את עומס הפרטים שבתוכם. אבל בדיעבד, אחרי שחציתי את התופת, אני יכולה להבין (גם אם לא לקבל באהבה), את מה שתרמו אותם פרטים לשדה הקרב הסיפורי (כי מה שרואים מכאן...). זה לא עושה את הסיפור קריא או מומלץ יותר, פשוט מסביר את עומסיו בהסתכלות לאחור.



תובנות של בת שלוש מאות או שבע מאות שנים
(ולמה אני מזדהה?)

"אין דבר שמשגע בן אדם יותר מהבלתי-ניתן להשגה." רק אם הוא לא  מצליח להשיג אותו כמובן.

"בתקופה מנוונת, אובססיבית לכסף, כשאפילו אל ההון מאכזב, הפכה האומנות למעין דת, והיופי מעניק צורה נדירה של התעלות." כן, עם זה אני מסכימה.

"עכשיו מתחולל קרב אגרופים בין רוסיה, צרפת וגרמניה על למי שייך מה. היופי משרה מלחמה מאז הלנה מטרויה." גם זה הגיוני להפליא.


"זאת עבודה קשה לשמור על גחלת היופי והמצוינות." כן, אני יודעת (מגלגלת עיניים במומחיות יתרה).

"אני נכנעתי לתחבולות הרבה יותר גרועות בשם האהבה." טוב, נו...

06 יוני, 2018

המלצות שבוע הספר 2018

שבוע הספר הוא חג הקוראים.
זה הזמן לחגוג את התחביב שלרוב הוא כבר מזמן בהגדרת דרך חיים. 


קבלו המלצות על שניים עשר ספרים (אחד לכל חודש), שיארגנו לכם את רשימת הקריאה לשנה הקרובה ויסמלו את חגיגת הספרים האיכותיים, שכולנו כל כך אוהבים.

+ ביוני תשירו בשדות עם "החיים הלא כל כך מושלמים שלי" / סופי קינסלה, שמזכיר לשמוח, כי החיים הלא מושלמים של כולנו, הם הכי טובים שיש.
זה ספר קליל שמשאיר חיוך גדול וממש מתבקש להפוך אותו לסרט הוליוודי.






יולי תתחממו עם "נקודה רגישה" / רוני לורן, שלמרות שיש בו אלמנטים ארוטיים, הוא מצליח להיות נעים ואיכותי בשפה, בסגנון וגם בתוכן.
באופן מפתיע הספר הזה נכלל אומנם בז'אנר האירוטי, אבל לא יכנס ככל הנראה לרשימת הספרים הסוטים של משטרת ישראל, או בכלל.








+ באוגוסט, תחוו עם גיבורת "אף מילה על אהבה" / חנה גולדברג,  את החום של תאילנד, בסיפור התפקחות נשית שסביב גיל ארבעים. עם גיבורות אינטליגנטיות שמבינות (פתאום) מה הן רוצות ועושות הכול על מנת לממש את התובנות.







+ בספטמבר תשבו עם "די כבר עם השקרים שלך" / פיליפ בסון ולקראת השנה העברית החדשה, תציצו אל מעבר לגבולות הארון, אל אלה שחוששים לפרוץ גבולות ומשלמים מחיר, בספר מיוחד, מעניין, שובה ואפילו שובר לב (אולי אפילו תכו על חטא קל תוך כדי).





+ באוקטובר, תכאבו לרגע עם גיבורי "נדנדת חבלי הכביסה" / אחמד דני רמדאן, שסיפורם יוצא הדופן על מלחמת האזרחים בסוריה, על סובלנות בחברה המוסלמית ועל פליטים מרצון (וגם לא), מסופר מפי בן האומה המפולגת ומקבל תפנית שמשנה חיים בדיוק בחודש זה.





+ בנובמבר לקראת החורף המתקרב, תוכלו לפתוח את "סיפורה של שפחה" / מרגרט אטווד, שמתאר חורף מחשבתי בעולם של מציאות אחרת. זה ספר מפחיד ומיוחד עם שפה עשירה ותיאורים יוצאי דופן, שתוך כדי קריאה תמצאו עצמכם מתפללים שלא תתקלו בכאלה מקרוב.





+ בדצמבר, תפתחו באצבעות קרירות את "הנשף" / אנה הופ, כי הוא מתחיל בתקופה זו של השנה והוא יזכיר לכם כמה טוב שאתם חופשיים ופגיש אתכם עם רוח הפרצים שמאחורי הדלתות הכבדות של בית החולים לחולי הנפש, אם אתם אמורים להגיע לשם וגם אם לא.






+ בינואר תתכרבלו עם "מאחורי עיניה" / שרה פינבורו, כי אין ספק שתצטרכו שמיכה להתחבא תחתיה כשתיכנסו אל המותחן הפסיכולוגי הזה, שלא תתפסו אותי כותבת עליו יותר מדי. מהספרים המדוברים של השנה, עד כה, שגרר הסכמת קוראים מקיר לקיר ביחס לאיכותו ולחוויית הקריאה שהוא מספק. תקראו, הוא יהפוך אתכם בדרכים שעוד לא שמעתם עליהן.




+ בפברואר, כשקר בחוץ, תשבו בבית עם "בייבי דול" / הולי אוברטון, שמתחיל כמותחן וממשיך פסיכולוגי יותר מכל דבר אחר. ספר מעניין ומיוחד שחוץ מלמצוא לעצמו פינה חמה אצלכם בלב, ילמד אתכם מה נשאר אחרי טראומה, בשלב בו כולם חוזרים הביתה והחיים חוזרים לשגרה. מסוג הספרים שהם דרך נהדרת להעריך בית ומשפחה.





+ במרץ תתנערו מהחורף עם "ימי אהבה" / דריה מעוז , שיעמיד אתכם בפני משולש יצרים לא שגרתי בין אישה, אישה וגבר שתלטן אחד. זה ספר חכם וחזק, שמוכיח שוב, עד כמה כולנו צמאים לאהבה.
בין היתר הוא יזכיר לכם לאהוב את הקלפים שחילקו לכם, כי של אחרים רק נראים יותר טובים.




+ באפריל תלבלבו עם "קסם בשולי הדרך"/אילונה אנדרוז, שהוא פנטזיה קלילה שתעלה חיוך של אושר גם אצל אלו שפנטזיה היא לא כוס התה שלהם. כי יש שם דמויות מקסימות, חמות וחכמות, הרבה הומור (גם עצמי) ומעט חוקי עולם לא מוכר שדווקא מוסברים היטב.






+ במאי, קראו את "מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים"/מרי אן שייפר ואנני בארוז. כי רומן המכתבים יוצא הדופן הזה, המלא באהבת ספרים, סופרים וספרות,יעשה לכם נעים, נעים בין הדפים ויביא אתכם בדיוק במצב הרוח המתאים אל שבוע הספר של השנה הבאה.

ניפגש בשבוע הספר הבא, אם לא לפני...
לכו לקרוא.


03 יוני, 2018

ללא מוצא / טיילור אדמס


לכתוב שהרגשתי ללא מוצא בספר שזה שמו, זה לקחת את הבנאליות לפסגה חדשה. ובכל זאת, הנה אני כאן, אומרת בדיוק את זה, בנאלי או לא.
כי הספר הזה מתחיל איטי, אבל ממשיך איטי מאוד, שזה כמובן שינוי (ובמקרה זה, לא כל שינוי יתקבל בברכה).

וכך זה הולך...

עמוד 45 - אני מרגישה לכודה. הנסיון לפתח מתח לא עבד עלי וסוג המתח היחיד שמתפתח אצלי כרגע, דומה יותר לחוסר סבלנות ונובע משעמום עמוק, שזה כמובן לא טוב.

עמוד 48אל דאגההתארגנתי על שרטוט אדריכלי של החלל. אני יודעת כבר איך נראים במדויק הלובי, האולם המרכזי, פינת הקפה, שני חדרי השרותים, הסורגים, חלונות שני חדרי השרותים, הכניסה, השלג (הכבד, קל כמו פודרה, עמוק, בשכבות, כזה שנשארות בו עקבות הנעליים, טובעני, עד המתניים, לא טובעני-רק עד הקרסול, כולל הגרביים הרטובים והנעליים שעושות 'פאטצ'-פאטצ' ' כשדורכים בהן) ועוד כמה תאורים שחסכתי מכם, תאמינו או לא.

חוץ מזה, יש לנו חשדות שמאומתים במהרה. אבל לעומתם, יש לנו תכניות פעולה ופתרונות ילדותיים עד הזויים, ללא בסיס או מטרה סדורה.

תוסיפו הסקת מסקנות לא הגיונית שמטרתה היחידה להאיץ את הסיפור קדימה (אחרת הוא בקושי מתקדם), דמויות שמתחלפות שטוחות וחסרות זכות קיום לטעמי וקבלתם חם מהתנור (או קפוא מהשלג במקרה זה), את "ללא מוצא".

בין היתר מדובר בדמות ראשית שעשויה ככל הנראה מגומי, כי מספר התלאות הגופניות שהיא עוברת, כולל ריצה בשלג עד המתניים (איך עושים את זה?) וגלגול חופשי במורד גבעה מושלגת תוך תאור מרחיק לכת של התנגשות בעצים!, נפילה לבורות בשלג והתמקצעות יוצא דופן בספיגת חבטות סלעים בעמוד השדרה, לא מונעים ממנה לעמוד על הרגליים ולהלחם על חייה ועל חיי אחרים במרחק קילומטר במורד אותה גבעה.

אח״כ יגיעו השוואות מיותרות בין אקדח, לאקדח-מסמרים והסברים מרחיקי לכת על אורך המסמרים שפעם נקרא להם בשמם ופעם נקרא להם ״קליעים״ (כן, לאלה של אקדח המסמרים).
השערות בדבר קיומו של אקדח/לא אקדח ומידע הזוי בדבר זריזותו של החוטף, לא החזיקו מים אף הם.

"... לא הייתה בטוחה שאקדח מסמרים, כלי עבודה, יהיה יריב שקול לאקדח 0.45...". "... לאיזה מרחק הוא יכול לירות מסמר? הוא כבד? האם מסמר לגולגולת יכול להרוג או רק לנטרל?".

עוד מתברר, שדמויות כאן (ויותר מאחת) יודעות לעשות את הטריק המצחיק שבלברוח לכיוון ההפוך ולהגיע חזרה בדיוק למקום שממנו יצאו (ללא הצורך להסתובב בערבות שלג מיוערות, או להסביר לקורא איך בדיוק זה קרה, כמובן).

בקיצור, מדובר במקרה חטיפה מבולבל ונסיון הצלה מבולבל לא פחות, שמתובלים בתיאורים מיותריםמדממים מדי, מרחיקי לכת וכאלה שמותחים את גבולות הפיזיקה.

בנוסף לגזרת הסופר המבולבלת, נדמה שגם מי שאמונים על התרגום לעברית, הציגו כאן עבודה מבולבלת לא פחות.

אז מה רצינו להגיד

משפטים רדודים בסגנון 
"... לא התכוונה לעוף עליו",
"מוכר בחנות שמתנחמד ללקוחות ומלכלך עליהם",
"
אם אני אכנס בפנים שלך עם המפתחות",
"
הם חייבים להכנס עם הראש ולכסות את החדר עם האקדח",
"
הגרון שלה צרב כמו נייר זכוכית",
ו-"מה נסגר איתך?" הוכיחו עייפות חומר גם באגף התרגום (ולגבי ה"מה נסגר..?", זה בדיוק מה שתכננתי לשאול, אבל בסגנון אחר).

לשפה המדודלת צורפו גם מילים כמו "מקריפים",  מלשון creepy שככל הנראה עשתה עלייה וקבלה על עצמה את חוקי השפה העברית (welcome!).

תוסיפו משפטים לא הגיוניים עד מיותרים כמו 
"צרימת-כינור של כאב",
"
אם תילחם יירו בה, אם תברח יירו בה בגב.",
"
היא תסחט את דוושת הגז, תכניס להנעה קדמית...", או,
"
היא הביטה סביבה במעגל של 360 מעלות... וסרקה את החדר ממזרח לצפון למערב לדרום. ארבעה קירות בטון..." והרי לכם ספר שניתן היה לכווץ לספרון (ואולי לדייק, לכדי ספרון שיש בו יותר הגיון).

לשם מה התכנסנו

אחרי הכל, יש כאן מסר, מוסר השכל ברור וחד שעיקרו 'חשוב שכולנו נעזור לזולת, כן, גם אם מישהו ישלם על זה מחיר בסופו של דבר'.

אז קחו אתכם את מוסר ההשכל המכובד ונוכל לסיים במשפט המפתח המתאים ביותר כאן, "זה יהיה לילה ארוך, ילדודס".



רוצים עוד?