"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

22 יולי, 2018

גברת בירד היקרה / א"ג' פירס

זה מתחיל כמו צפייה בסצינה מתוך סרט טבע, כשתנין  מאיים (מטאפורית) על חיי ציפור קטנה, קלילה וצבעונית, והיא מצידה ממשיכה ומרקדת לו בין השיניים.
מן תמימות כזו לא אחראית שככל הנראה, לרוב מסתיימת טוב.

כדמות ראשית היא תמימה להגעיל, כשגילה הצעיר והתקופה ההיסטורית בה היא חיה, הישאירו אותה באופן טבעי חסרת נסיון ונטולת ציניות מתבקשת (ולא, לא מדובר בכוס התה שלי).


לאור השתלשלות ארועים היסטוריים סביבה, היא נאלצת לגדל ולטפח עמוד שידרה (צווארי ומטה) ולהפיק את המרב מהעובדה המצערת שהיא אישה בתקופת מלחמה.

"עמוד שידרה מיס לייק... זה מה שהנשים האלה צריכות. עם פחדים לא ננצח במלחמה. הן צריכות לקחת את עצמן בידיים ולהמשיך הלאה."

מובהר כאן כי רק בצל המלחמה יכולה אותה "מיס לייק", גיבורת הספר שלפנינו, להוכיח יכולות ולתפוס את מקומה באומץ ובטיפשות שלפעמים מתוארת כאן כאומץ (בבחינת כשחתולים גבריים יוצאים לקרב, עכברים מצודדים לובשי שמלות, חוגגים כמובן).


היא הזכירה לי סיפורים על סבתי בצעירותה, עניינית ומעשית, עד יבשה (בתקופה שעוד היתה חובשת סוערת בארגון 'ההגנה', אבל החינוך הגרמני מנע ממנה לשלוף איזה חיוך טועה בתמונה אפורה).

בעיקר משום  ש"אין שום בעיה שאי אפשר לפתור בעזרת קצת שכל ישר וכוח רצון", עם הזמן הצלחתי לחבב את הדמות המרכזית כאן (וזה נכון כמובן גם לגבי סבתא).

כן, הצלחתי לחבב, למרות ועל אף שהיא מתהדרת בטקסטים תמימים, ילדותיים עד שטוחים ובמגוון רעיונות בסגנון forced drama להתפאר. הכוונה למקרים בהם "לוחצים" סיטואציה ומגדילים אותה דרמטית כדי להמשיך את הסיפור. בין היתר כשמישהי כועסת על אחרת בעקבות צרוף מקרים אומלל והסיפור רץ בהתאם (ולא חברים, צרוף מקרים אומלל ככל שיהיה, הוא לא סיבה הולמת לדרמה בהתהוות).

כשהדברים נפתרים אגב, ומערכות יחסים מקבלות משנה תוקף, זה קורה מהר מהצפוי ורדוד ממנו גם.



תרגום חברים תרגום

התרגום לא רע, אבל נופל לעתים אל בורות סגנון הדיבור של תקופתנו, מה שגורם לו להתרחק עד לא להתאים לתקופה המתוארת ב"גברת בירד היקרה".
הספר שנכתב בתקופתנו ופורסם ממש לאחרונה, עוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכאן , אני מודה שלא בדקתי מי מהמעורבים שיבש את העניין, אבל חייבת לציין ש"נזכרתי בנימוסיי בדיוק בזמן, וערכתי הכרות בין שני הגברים, איכשהו הצלחתי לעשות זאת בלי שיחשבו שאני מטורללת לגמרי." הוא משפט שחלקו הראשון מתאים לתקופת הסיפור וחלקו השני כולל הסיום המוחץ, אופייניים יותר לניו יורקרית clueless style בת זמננו.

ביטויים כמו "מאז שאדמונד גמר איתי", "השיחה זרמה", "לקחתי את עצמי לשיחה רצינית" ו"כולם ידעו שהיא דלוקה על ויליאם...", הצליחו גם הם להחזיר אותי לתקופתנו בבעיטה ספרותית פחות נעימה.
אבל אולי זו רק אני.


מדובר ברומן מלחמה קליל, שטחי מעט, שלמעט תאורי פציעות אקראיים, יתאים גם לבני נוער (אחרי הכל הם קרובים ממני לגיל הגיבורה).
כי אחרי הכל מדובר בספר חמוד (למרות קלילותו היתרה) ונעים (למרות הנושא המרכזי בו הוא עוסק), שרצוי שלא תצפו ממנו לגדולות ( כי בינינו, הוא גם לא מצפה מכם לכאלה).

לצרכי אוירה, מומלץ לקרוא בשימלה משובצת בתוספת חגורה צרה, שיער עשוי בקפידה ונעליים נוחות.

08 יולי, 2018

THE SIREN / TIFFANY REISZ



"What can i do you for?"

זה התחיל כבקשה חברית בסגנון "תקראי כדי שנוכל לדבר עליו" והמשיך כעונש חברתי כי הגיע לי (זה קורה לפעמים).
ומה יותר הגיוני מלהענש בקריאת ספר S&M מהאגף הדומיננטי?


הוא לא פשוט ועמוק עד אימה, מלא משחקי מילים ומשפטים רבי משמעות, שכולל דמויות חזקות ומורכבות המותחות תדיר את הגבולות שלהן ושלי גם יחד. 


"He was so glad she'd existed, even more glad there was only one like her"

הדמות הנשית המרכזית כאן, היא סופרת ארוטיקה ארוטית במיוחד, המתנהגת כמו נער מתבגר רווי הורמונים העולים על גדותיו. רק העובדה שהיא אינה מצויידת באיבר גברי, מונעת ממנה להסתובב עם אחד כזה ביד ולהציגו לראווה לעיני כל (וגם זה לא תמיד מונע ממנה).
היא טראש בהתגלמותו, אבל טראש טוב, איכותי ובעיקר אינטליגנטי, תתפלאו. כמו כוכב לכת גדול וחזק היא חגה על צירה (לא תמיד מודעת לכוחה), כששלושה גברים (ואולי יותר) מסתובבים סביבה במערך כוחות ידוע מראש ואם זאת מתוח ופתוח לשינויים.



"Loving someone and being loved back is only the beginning, not the end, of all the pain."

ככלל, נראה כי החיים המלודרמטיים שלה, לא נופלים מחיי גיבורי הספרים אותם היא כותבת ואולי עולים עליהם בכמה מידות.
את שילוב הציטוטים מספריה בתיאור סיפור חייה, אהבתי פחות, אבל הבנתי את הבחירה האומנותית.


היא אוהבת את זה, את ההוא ואת השלישי שמצדה האחר של מפת המיניות של חייה. הבנו, תבחרי כבר גברת, שלבי זרועות ושוטי לך בנחת אל האופק.


כדמות חריפה וחזקה לעתים הערכתי אותה (ככה, פה ושם), אם כי כשלתי באגף ההזדהות. היא מוחצנת, נשית וגברית כאחד, נשלטת מרצון, שולטת באומץ ולמרות הכל יללנית ומשעממת לטעמי.


"The dawn of her body meets the rise of his."

לא, הפתיחות המינית שלה ויכולותיה היחודיות בתחום, לא הרעישו את עולמי. לעומת זאת, חוסר היכולת להחליט והצורך המתמיד בדרמה, איבדו אותי לצערי.


"He wouldn't keep her against her will even if against her will that what she wanted".

יש כאן שילוב של אהבה, פחד, אופל וספרים, איך לא?
ואם נהיה כנים עם עצמנו, אהבתי או פחות, ספר כזה עוד לא קראתם.

"Let me show you what life is like live in the moment, no past,   no future, no guilt, no shame, no fear, nothing to be afraid of".  

The Siren עדיין לא תורגם לעברית וכולנו תקווה כי אלוהי התרגום לשפת הקודש לא יבצעו בו רצח אכזרי. בינתיים, ניסוחי שפת המקור מצויינים לכל הדעות, ונראה שהספר הזה הוא כר נרחב למשפטים חכמים, בחלקם אפילו מבריקים.

"There are only two reasons you leave someone you've still in love with. either it's the right thing to do, or it's the only thing to do".

שמעתי את הספר הזה כקובץ אודיו בשפת המקור ולמרות שהטקסט חביב עד שווה קריאה, לא בטוח שאוכל לכתוב את אותם סופרלטיבים על עבודת הקריינות.
כי כשהוא נשמע כמו היא, היא נשמעת כמו דראג קווין בפולנית ואחת נוספת נשמעת כמו ילד הודי קטן וממורמר, יש בעיה.


באופן עקרוני, שמחנו יחד (קצת), כאבנו יחד (מאוד), התאהבנו, התרפקנו (בתוספת עוד אי אילו ביטויי ספרות מבוגרים) ונראה שבסוף הספר הזה דרכינו נפרדות.
למעוניינים, בסדרה יש עוד מספר ספרים. 



"We can do this forever, can't we?"

01 יולי, 2018

מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג

ראיתי שהוא יצא ומודה, לא התרגשתי.
אמרו שהוא חמוד, אמרו שהוא קליל, סיפרו דברים טובים, אז מה.
בכלל מה לי ולמסעות בחום הזה?
ומה הקשר בין חמותי למסע?

(כל זה עוד לפני שהשם עורר בי זכרונות מ"מסעותי עם דודתי" הארכאי).
בקיצור, נראה שהוא לא בשבילי.


אבל, אז נסחפתי.
התגלגלתי אל עולם אחר שדומה לשלי, ואל דמות ראשית (גם 'גיבורה' יתאים), שבקלות היתה יכולה להיות חברה, או אולי אחותי.

הספר נקרא בשטף, חמוד, נעים וחסר יומרות כמו אחר צהריים עם קפה וחברה טובה (כי בינינו מי צריך יותר), ובין היתר מספק Zoom In אל החיים הקטנים של כולנו, אל האהבה, הפחדים, הביחד והרבה לחוד. 

הדמות הראשית היא סופרת לא ממש מצליחה, שטעות בפרסום מביאה אותה אל רשימת רבי המכר של התקופה (ואמת בפרסום זה כבר ממש פאסה כמובן).

כן, יש כאן בקורת נוקבת על רשת חברתית, על מעמד ופרסום, דעת קהל והרדיפה אחר אהבתו.
ואולי אני סתם מנתחת למוות ספר חמוד. 

תוסיפו לזה הפרעות אכילה מסוגים שונים, חברות של שנים אהבה, אימהות, אמהות וחמות כמובן, ואתם בעניינים.


החשבון הבלתי נגמר

"אני חיה בשביל הילדים שלי, לא בשביל הכלות המוזרות שהם בחרו."

משום מה חמות היא לרוב ביטוי להקצנה.
מצבים שיראו הגיוניים עד נעימים בין שאר בני המשפחה, מוקצנים לעתים בחסות נוכחות חמותית. לא משנה אגב מי היא, מה היא ומאיזה מוצא, היא היתה כאן קודם וזו הממלכה שלה.

"אני לא מקבלת את העובדה שיש לו חיים משלו ושככה זה בחיים. זכותו למצוא אישה, להתאהבה בה ולהתחתן איתה, אבל לא על חשבון אמא שלו שסחבה אותו תשעה חודשים, לא על חשבון אמא שלו ש...".


לכן, מבחינתי, מעשה מאירה ברנע-גולדברג, הוא מעשה גבורה. כי אותי לא תתפסו כותבת ולו שורה אחת, על חמותי (או על משפחה ללא יוצא מן הכלל).

"אבל אני לא נעלבת. ממה יש לי להיעלב? בשביל מה יש אמהות אם לא בשביל זה, להיות שק החבטות של הילדים שלהן? הרי בשביל מי אני חיה?"

הנחת היסוד שיחסי אמהות ובנות, חמות ואמהות, חברות ובנות וכו', הם מרכז החיים, נכונה כמובן וכמו תמיד מסבכת את העניינים.
כן, יש כאן עיסוק מתמיד בנשים.
הן בוראות היקום, מרכזה של כל עלילה, הן השולטות בכל סיטואציה ומקיימות עולם (ומיותר לציין שאין מי שמסכימה יותר ממני, עם הקביעה האחרונה).


אז מה רצינו להגיד בעצם

בצד הסיפור, אם יורשה לי, יש כאן עוד אמירה שחשוב שלא נפספס.
כשברנע גולדברג מתארת את חיי הגיבורה, היא טורחת לתבל אותם באיזכורי פיייסבוק לרוב, כולל סיכום סיטואציות קשות בפרסום חברתי המציג את החיים בחיוכים. כי מי מפרסם פוסט בסגנון 'אני מתגרש!' בצבעים זוהרים?
במקום זאת בואו נצלם ונתרגש עד אימה מזוג הנעליים החדשות (אלה שלוחצות כאילו ברא אותן השטן), את הדירה שגם לנו לא ברור למה הסכמנו לגור בה (תקופה קשה כנראה), נתאר בצבעים חמים ובהירים, ואת הכלב נצלם ברגעים מתוקים (ונצטער פומבית כי אין לנו ברירה אלא למסור אותו "מסיבות משפחתיים" כמובן). כן, כן, אותו כלב שברגעי השיא משתין לנו על הרהיטים.


זהו, את שלי אמרתי, אל תתנו לי להמשיך וללהג.
לכו לקרוא, 
ספר מתוק וטעים.

רוצים עוד?