"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

הראיון האחרון / אשכול נבו

הרבה כבר נכתב על ספריו של אשכול נבו ועד לקריאת 'הראיון האחרון' שידובר כאן, לא קראתי דבר מהמיוחס לו.
משום מה, משהו בדעת הרוב, בהסכמה הרחבה ובהגמוניה הספרותית המהנהנת בהתלהבות, גורם לי להתרחק מעלילות ה'מיינסטרים' ומחיבוק ילדי פלא ספרותיים, תחת כל עץ רענן (יסלח לי מי שיכול).

מפה לשם וכמו תמיד בניגוד גמור לעקרונות, ירדתי מהעץ וקראתי כמובן.

אז מה היה לנו?

זה סיפור אישי, כביכול. מאין ניתוח עצמי בדמותו של סׂופֵר, המצליח תוך כדי התחבטויות חייו, להפוך את כולנו מציצנים חסרי גבולות.
הכל, באמצעות ראיון אינטרנטי מעמיק, בו הוא 'פותח את הקלפים', מגלה את הישראליות הבלתי מתפשרת שמרכיבה את כולנו, וחובט בעצמו מטאפורית (ואולי לא רק מטאפורית ולא רק בעצמו). באמצעות אותה 'ישראליות' בלתי מתפשרת, הוא גם יגרום לנו להזדהות עם תחנות חייו.

"איך אתה מצליח להתמודד עם הבדידות שכרוכה בכתיבה?"
"אני לא."

כל עוד בלבב...

"יש ילדים זיגזג ויש ילדים געגוע."

'ישראליות' עפ"י משקל, תרבות הישראלי חסר הגבולות ומוטיב הגבר האבוד שיתבגר רק כשיזקין (אם בכלל), משמשים ב'ראיון האחרון', כמורשת קרב ספרותית. בתוספת איזכורים שכל כולם 'מייד אין ארץ הקודש', ניתן להבטיח שמדובר בטקסט שלא קל לתרגמו לשפות העולם, מבלי לפגום בו מהותית.

מתוך התקף פרובנציאליות נטו, נקודות אור בדמות צִיוּנֵי דרך בצפון (ובחיפה בפרט), גרמו לצפונית שבי לצהול לעתים קרובות, אבל אולי זו רק אני (ועוד אי אילו חיפאים בנפשם).

אליעזר היה פה!

ב'ראיון האחרון', משחק נבו במילים. ביד אומן, הוא מלהטט ורוקד בין שורות השפה העברית (ממש כמו שאני אוהבת).
בין היתר, הוא מרבה בקריצות ציניות, שמעוררות את הטקסט לחיים ופה ושם, גם מבליח עם משפט שידאג לוודא שנשארנו ערים ומעוניינים, הרבה מעבר לעלילה היום-יומית משהו, שמתבשלת כאן על אש בינונית.

בהקשר זה, עולה כאן תהייה מהותית ביחס לרמתו האוטוביוגרפית של 'הראיון האחרון' ונבו, שמודע היטב לתרגיל שהוא מארגן בין השורות, ממשיך ומושך את קוראיו בלשונם (או אולי זה בגלגל העין).

"כל כך קל ללמוד מספרים מה לא קרה בחייו של סופר, ובכל זאת רוב הקוראים מתעקשים לעשות ההיפך."

אם היו כאן חלקים בהם ניתן היה, להבנתי, למצוא שרידים מסיפורו האישי של נבו, הרי שבאחרים, נראה כי הוא שואט הרחק מחייו אל עבר הדמיון הסיפורי שהוא מתיר לעצמו ובצדק.

ככל שהתגלגלנו קדימה, כך נראה שעזבנו יותר ויותר את המציאות, שפינתה מקום לסדרה של חלומות בהקיץ בואכה הזיות ספרותיות. 
אין בזה רע, כמובן.

כואב, אבל תמשיך!

"איך אפשר לחיות ולכתוב במקום שאין לך בו זכרונות? שלא אכפת לך ממנו? שלא מרתיח אותך לפעמים עד כדי רצון להטיח את ראשך בקיר ואת אצבעותיך במקלדת?"

תחושת ה'הו כה קשה להיות סופר', עליה כתבו גם אחרים המתנהלים בדרך היסורים הספרותית, מסמנת את דמות הסופר ב'ראיון האחרון', כאילו היה 'הצלוב הכותב', אליו נִישַאׂות עיניי מאמינים.
האומללות הסדרתית, שהיא מנת חלקו של גיבור מקומי, חסר עמוד שידרה לעתים, מלא ביקורת עצמית ובעל יכולות ניתוח טובות שמאמללות אותו (ואותי לפרקים), קנתה אותי פחות. אבל אם כנות היא שם המשחק, ברור לי שאותה אומללות, היא אחד ממקורות העניין בדמות הראשית כאן ובכלל.
ויש בו ב'ראיון האחרון', עניין לרוב. עמוס בכתיבה נעימה מהזן ה'חברי', סוג של 'בגובה העיניים בורגני', הוא מילא אותי לרוב, רצון להמשיך לקרוא (וזה לא מעט).

אמנם, מדובר בעניין מהזן התנודתי, שהלך ואיבד אחיזה, לקראת הסוף, קצת כמו במגלשה. אבל עדיין, עניין לכל דבר ועניין :).

על השאלה האם משהו מקורותיו ישאר חקוק בתוכי?
קשה לענות.

בסה"כ, לנקודת הזמן הזו, היה לנו טוב יחד.

"מה זה... תרגיל בסדנת כתיבה?
לא אידיוט, זה תרגיל באהבה."

מפותל. מעניין. ישראלי למרחקים. תקראו.

נשמות / רועי חן

'נשמות', הוא סוג של מעשייה יהודית בהמשכים.
כזו המתנהלת על פני מספר מאות, שהחוט המקשר ביניהן, הוא דמות אחת שמתגלגלת לגורלה.

"חיים יש רק אחת, כל השאר מטאפורה" (הטעות במקור).

זה סיפור 'יידישאי' בניחוח מרק עוף, שלעולם יזכיר לי את סבתא. באותה נשימה, ניתן גם להודות שהוא נוטה לעתים לטרחנות זקנה ומעייפת.
קצת מזה וקצת מזה.

לשון חדה וביקורת סביב השולחן (סבתא זו את?)

הודים תמיד ידעו למצוא פִּרְצה בחוקים שהמציאו לעצמם, פִּרְצה המכונה 'פרשנות' ".

"אומרים שאדם נוטה לישון כפי שהתערסל ברחם אימו. לי נדמה שכשמדובר בגברים הם נוטים לישון בתנוחה שהתירה להם הכרס."

כחלק מאותו אלמנט 'יהודי', 'נשמות' ניחן בלשון חדה וביקורתית, מהזן שניתן למצוא בהתכנסות סבתות יהודיות למשעי, בעודן מביעות דעה כתמיד, על כל מה ששייך ולא שייך לענייינן. 
תתפלאו, אהבתי את זה (אולי זה מעלה נשכחות).
הביקורת האינסופית והלשון החדה, מתבלות את 'נשמות' בחוכמת חיים ובהומור איכותי ודק (ולפעמים גם פחות).
במילון המושגים שלי, אין טוב מזה.

"מה גרם למין האנושי לגבוה? מזון? רפואה? גנטיקה? אם תשאלו אותי, זה רק האגו, ה'אני' שהלך ותפח ממאה למאה, זקף את הגו והרחיק בין חוליות עמוד השדרה."

אם תחילתו של הסיפור גרמה לי לקרוא אותו כשבראש מתגלגלות לי מילים טבולות ב'אקצנט' רוסי/פולני כבד, הרי שבהמשך, הן עטופות בערבית חמה ולקראת הסוף בדיכאון קפקאי משהו.
ממש מכל טוּב הארץ.

"המסקנה: נשמה שמתגלגלת לגוף של עכברוש תתקשה לזכות לקשב בקרב נשמות שזכו לגוף אדם."

איך שגלגל מסתובב

מתוך רעיון הגלגול, 'נשמות' משובץ במגוון דמויות שונות להפתיע.
ואם נודה שהראשונות הביאו עלי מסכת פיהוקים, הרי שככל שהתגלגלתי גם אני, הפכו הדמויות אהובות יותר, חמות יותר ומשעשעות הרבה יותר. 
הכל, כי אל 'נשמות', הגעתי עטופה קוצי סרבנות קלים, שמקורם בעיקר בקשריו של הכותב עם תיאטרון 'גשר' ובחשש שהטקסט הזה הוא עוד אחת מהמעשיות הגלותיות, כמקובל בז'אנר. 
בהמשך, גיליתי שלכל הפחות, התגלגלה ברועי חן איזו סבתא רבת סיפורים, עמוסת חוכמת חיים כרימון בתשרי. 
לוּ אפלטון היה יהודי, ודאי ניתן היה למצוא אצל מר חן, שרידים מזקנו הלבן.

"כמה גמיש הזמן כשמטפלים בו בעזרת מילים, אה?"

אומרים שהיה פה שמח...

ואם כבר העלנו את אפלטון באוב והתגלגלה נשמתו עד כאן, הרי לכם מספר משפטים פילוסופיים נבחרים, שחלקם העלה בי חיוך ולחלקם נתונה הערכתי (וזה, כידוע במחוזותינו, לא מעט).

"מתי בן אדם הופך לזקן, אתם יודעים? מתי שהאתמול שלו חי יותר מההיום שלו."

"זיכרונות זה כמו כינים, אם יש אחד, ודאי יש להקה שלמה שדוגרת לך על הראש."

לסיכום

'נשמות', חמוש בעברית נהדרת שמילותיה נבחרו בקפידה ובסיפור מעורר מחשבה שנוגע בפן הפילוסופי ובשאלות הגדולות של החיים. כחלק ממהותו, הוא מתפתח עם הזמן ומגיש מנעד רגשות רחב ומפתיע. 

ואיך לא ניפרד עם שאלת השאלות, "האם החיים הם מתנה או עונש?
אתם תחליטו.