"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

מת בשבילה / שרה פינבורו

ריבוי דמויות כמעט תוקפני, מקדם את פני עמודיו הראשונים של 'מת בשבילה'. בשלב הזה, קצת קשה לזכור מי הוא מי והצגת דמויות רבות כדמויות מפתח (כולל תיאור אישיותי ובעיקר חזותי), מאטה את שטף הקריאה ומחייבת לעתים דפדוף קל לאחור.
אבל הציפייה, שמקורה בתחושת פוטנציאל ספרותי ממשמש, מאיצה שוב את השטף ועוזרת לשמור על עירנות.

זה לא פשוט, אנשים

נראה ששרה פינבורו יוצרת דמויות שמתקשות ביחסים.
הן אוהבות, רוצות ומיחלות לתקשורת אנושית, אבל הקשר בין רצון ויכולת, מוטל כמו תמיד, בספק גדול.
כולם רוצים, כולם לא יכולים ומתחת לפני השטח, כל נציגי החברה הגבוהה משקרים, מסלפים ונוטים למידה של סוציופטיות סביבתית. 
בתוך המרקם השיקרי, הלא יציב הזה, חוגגת פינבורו סיפור מתח כביכול, שמתחיל נעים, הופך מעניין, אבל נוגע קלות בלבד בהבטחה למתח לשמה התכנסנו. 

אחרי שנעסוק ביחסים בין המינים ונחפש את המתח שלא היה, נוכל להתשתעשע כאן גם בעינייני מעמדות וכסף, כולל מגוון רגשי הנחיתות שנלווים לאחרונים.
כן, הכסף כאן נמדד במיליונים והפסיכופתיה עפ"י משקל (קצת כמו עלילה ממורקת היטב, לסדרת טלויזיה אמריקאית-בינונית).

תובנות של נשים תבוניות

'מת בשבילה' נוטף נשיות עוד משלב הכריכה והוא ממשיך לעשות כן מהשורות הראשונות ואילך.
מעבר לריבוי דמויות בסגנון נשי מובהק, מספקת כאן פינבורו תובנות נחרצות מהסוג שמחייב למלמל 'כל כך נכון', 'כל כך פשוט' וכמובן 'איך לא חשבתי על זה קודם, בעצמי?'

"כסף, סקס וכוח הם האב הבן ורוח הקודש של החיים מותק. אל תשכחי את זה ונשים יכולות להשיג את כל השלושה אם הן לא טיפשות. אז אל תהיי טיפשה."

למרות שאני לא נמנית על אוהבי נשים בפרט, או אוהבי יצירי המין האנושי בכללותו, יש משהו בחיבור התבוני הזה, שעושה נעים בפנים. קצת כמו ספר עזרה עצמית לרעיה המתחילה, ללא הצורך לפגוע לי במנת המשכל (זר לא יבין זאת וכך גם גברים).

"בכל מקרה היא דאגה לגמור בקולי קולות. גבר כמו... לא יבין לעולם אורגזמה נשית אמיתית, שקטה, חזקה, חבויה."

כמה טוב?

אם יש מדד איכותי לבחינת משיכה לספר, הרי היא ההודעה שמעדכנת על עליה (של 80% במקרה זה), בזמן השימוש במסך (לאור קריאה דיגיטלית כמובן)..
את 'מת בשבילה', קראתי ברצף, לעתים בנטייה לשקיקה. אבל במקביל לאותם רגעים מזהירים, כלל הספר הזה גם נקודות כשל עלילתי ומלל מיותר, שהוריד 
לטעמי, מרמת העניין בסיפור ומזרימת העלילה.

לא חוזר, חלילה

שלא לטובתי (ואולי גם לא לטובת הספר הזה), לאורך 'מת בשבילה' חיפשתי רמזים מטרימים. כאלה מהסוג שנשתל תוך שימת לב מוגברת,  ב'מאחורי עיניה' (ספרה הראשון של פינבורו, שמוגדר בעיני כטוב מכולם, גם אם שנוי במחלוקת גדולה).
אלא שבניגוד לאחרון, 'מת בשבילה' התגלה כְּתַבְנִית חלולה וחיוורת, ביחס לאחיו רווי התהפוכות.
כאן, המתח/לא מתח לא נגע בי והרמזים שנשתלו, התגלו כבלון ניסוי שלא צלח במקרה הטוב (או סתם כפרט עלילתי מתמשך שכל קשר בינו ובין התקדמות העלילה מוטל בספק). כאילו מישהו ביקש לחזור אחורה בזמן ולבצע שוב את אותו תעלול. אלא שהפעם, נראה כי הלוליין נפל מהחבל לפני תום התרגיל, הבלון לא התנפל לשיא גודלו והפיצוץ בעקבותיו, חלקי בלבד.
זה לא רע, גם לא טוב כמצופה.

"טוב הולך לטוב ורע הולך לרע."

שְֹרָף / אנה ריל

הוא מתחיל בנסיון להלום בקוראיו וממשיך כשהוא מזכיר פה ושם את 'איידהו'', של אמילי רסקוביץ', 'בתו של מלך הביצה' של קארן דיון ו'שירת סרטני הנהר' של דליה אוונס.

כולם, בדיוק כמו 'שְֹרָף', עוסקים בטבע פראי ובאדם המנסה לאלף אותו או לחיות לצידו בהכנעה.
כולם, גם עוסקים במשפחות שבורות מיסודן, או בכאלה שנשברו לאורך הדרך ובעיקר, כולם נושאים איתם תיאורי טבע מרחיקי לכת (מי יותר ומי פחות) ועומדים על גבול העודף
בנושא זה (חלקם גם עוברים את הגבול).

ואם עסקנו בגבולות

שְֹרָף מותח את גבול הסבלנות כשהוא מסמן טרגדיה, מקרה קיצון שמוזכר במעורפל כבר בין דפיו הראשונים. בהמשך הוא יעשה הכל על מנת למשוך אותנו באף תוך סיפורי מעשיות משפחתיים שחוזרים אל עבר מאובק וישנוני.

הכל על מנת למנוע מאיתנו להגיע אל אותו סיפור, שמישהו האמין שנזדקק להמון היסטוריה On The Rocks, כדי להתכונן לקראתו (וכן, באיזשהו שלב, גם אלכוהול לא היה מזיק).

 

כי שְֹרָף מנסה לזעזע תוך ביטול מוסכמות ובניית תרבות אחרת, בעלת נורמות שהיו מסמרות שיער כל מי שלוקח חלק בציויליזציה בת ימינו (ואפילו לא רק).
צורת הכתיבה שקופצת מנקודת מבט אחת לאחרת ומאפשרת הסתכלות דרך עיני דמויות מפתח שונות, לא נגעה בי והסיפור על המתח/לא מתח שבו, לא סחף אותי איתו. ומה משמעותו של ספר מתח, אם לא ישבתי על קצה הכסא ברגליים מתוחות מהעתיד להתגלות ולא הזכרתי לעצמי שלא לכסוס ציפורניים עד המרפק? ומה טיבו של תיאור רצח, אונס, או כל מקרה קיצון אחר, אם לא הרגשתי את רטט הפחד מפניהם עמוק בעצמות?

 

לעומת זאת, לצערי, כמו במקרה מובהק של קהות חושים, הנסיון החוזר ונשנה לזעזע באמצעות אלמנטים א-נורמטיביים, התחיל (אולי) בזעזוע קל, אבל המשיך בתחושת More of The Same.

 

ואולי זו אני, אבל כשהביקורות היללו ומשפטי מפתח כמו 'לא הצלחתי להוריד מהיד' (נתעלם מהעברית המקולקלת) ו'אי אפשר להפסיק לקרוא', נזרקו לחלל הספרותי, מצאתי עצמי מתרחקת וחוזרת חליפות אל בין דפי המהולל, לאורך כחודש או יותר.


תאשימו אותי, תאשימו ספרות סקנדינבית, אולי כמו אחרוני המעריצים, תגידו שפשוט לא הבנתי. אבל עובדה היא עובדה והספר הזה התקשה למשוך אותי אליו, ממש כפי שהתקשיתי לקרוא אותו ברצף.

ואולי, אני הלבנטינית צרובת השמש והוא הסקנדינבי הקר כקרח, פשוט לא נועדנו להיות.

מבחינתי, מדובר בחוויה מגומגמת חסרת פשר שלא הוכיחה את עצמה, למרות הביקורות המהללות.

נפרדנו מתוך ידידות קרירה ומרוחקת.