הדבר היה ככה / מאיר שלו

"הדבר היה ככה" מתחיל עכשיוי, כמעט עירוני. אבל כמו תמיד אצל שַלֵו, מיד מצטרפת תחושה של עמק מאובק בארצישראל שטופת שמש.
הוא מזכיר בניחוחו את ספריו הקודמים, אבל מהדהד משפטים משפחתיים יותר ואלמותיים פחות מ"אני דופק את הנכדה של ליבֶרְסוֹן..." (רומן רוסי, 1988).

מה היה לנו?

זה ספר קצר, על גבול הספרון, בבחינת עוד סיפור משפחתי קטן שאפשר לספר על העמק, ליד העמק ובעיקר בתוכו. סוג של More of The Same 'שַלֵוִי', אבל מהסוג הנעים, המתעד את החיים של כאן (ואין ספק שגם זה משהו).

מי אמר למי?

הספר הזה עמוס דמויות משפחתיות כולל סבתות, סבים, דודים מכל כיוון, הורים ואת שַלֵו עצמו, המשמש כאן בתפקיד הנכד, הבן, המתַעֵד ומספר הסיפורים גם יחד. 
הייתי שמחה לכתוב שיש כאן סיפור גדול, מרחיק לכת ובעל חשיבות היסטורית, אבל נראה ש'הדבר היה ככה' מספק בעיקר געגוע. 

שַלֵו מתגעגע כאן לאמו, סבתו, אביו וסבו (אולי אפילו בסדר הזה), ממש כמו שהוא יוצר בקוראיו געגוע לישראל של אז וגם קצת לאיזה סיפור 'שַלֵוִי' כפרי, עמוס אידיאולוגיה ומיוזע בקצוות.

מעבר לכל, יחד עם זכרונות חמים, 'הדבר היה ככה', מייצג גם סוג של פרידה ואם לא פרידה מקוראיו, אולי מארגן כאן שַלֵו פרידה ממשפחתו, מסיפוריה, הם סיפוריו.
כי כמה עוד נוכל להעלות באוב סבתות עוקצניות חמושות מטלית וסיפורים על שואב אבק מיתולוגי, בלי לחוש קצת כמו בביקור ארוך מדי, אצל קרובי משפחה ארכאים?

בהתאם, בבואי אל 'הדבר היה ככה', לא נותר לי אלא למלמל 'קדימה, בואו נצא לדרך' ו'לא, לא תודה, אין צורך בכוס תה נוספת, אני מלאה'.

זה לא הסיפור שלי

אחרי הכל, 'הדבר היה ככה', הוא מסמך משפחתי, נטול ערך ספרותי מובהק, שאין ספק שעבור משפחת שַלֵו לדורותיה, מדובר במסמך משפחתי חשוב (גם אם לא מרתק).

כנציגה וממשיכת דרך למשפחות שיינר, יוספסברג, יפה, הוהנברג ולמפל, אוכל לסכם אותו ב- Nothing to tell home about (אולי צריך להיות שַלֵו, כגי למצוא בו יותר).

פתח גדול מלמטה / אסתר פלד

'פתח גדול מלמטה', הלם בי עוד לפני שיצאנו לדרך. ואולי "הלם בי", נשמע קצת מליצי ביחס לספר שמנסה להיות ארצי כל כך. במסווה ציני מתנשא אולי, אבל עדיין ארצי במהותו.

השתמשתי בו כבמנקה חיך. יצירה קלילה/לא מחייבת, שתעזור לי להשתחרר מחוויות מכוננות שסיפק ספר עמוק ולהתכונן, תוך כדי, לחוויות שכבר מחכות לי בספר הבא.
אלא שכאן, במקום תחושת ניקיון, התמלאתי טעם בוסרי מלווה עודפי מלל קשים וניחוח פמיניסטִיוּת קלה עד בינונית (לא מהטעמים המועדפים עלי). 

למה ככה?

הספר הזה, על שמו הנוטה לוולגריות ללא סיבה ממשית, בנוי פרקים, פרקים. כמו תמונות דרמטיות מסיפור חיים. היו ביניהן שגרמו לי לטפס על הקירות והיו שהוסיפו לי תובנות נימנומיות משהו, על הדרך.

מדובר בנובלה קלת משקל ודפים (142 עמודים בתצורה דיגיטלית). אלא שלעומת מיעוט הדפים, המלל, אוי ריבוי המלל, מתאר את נבכי נפשה ההזויים של דמות נשית המדברת אל עצמה, אלי, אל בן זוגה לשעבר, אל העכשיוי והעתידי ואל כל יציר המין האנושי שעובר בדרכה. היא עוסקת ברצונותיה של אישה, בדרישותיה מעצמה ומהסביבה, בסגנון דווקאי מתנשא, שמחייב אותה (לדעתה), להסביר לכולנו למה היא אוהבת מין, אבל פחות מסמפטת את הגברים הנלווים לחוויה. בעיקר, היא צועקת את ה'כי ככה אני' שלה, רחוק וחזק משצריך (כי לאף אחד לא באמת איכפת, אם אספת אל חיקך גברבר תורן וסילקת אותו מדרכך בבוקר שאחרי). 

אחרי כל זה, הצורך למחות שמתגבר על הדמות הראשית, מסיבה לא ברורה, יביא אותי בקלות למסקנה ההפוכה.
בקיצור חמודה, You Are Protesting too Much.

מופע המאורות הלהגני הזה, לוקה בסגנון פולני מנדנד ובהנחת היסוד שגברים אבודי עמוד שידרה, נולדו לשעשע את זמנן של שורפות החזייה שבינינו.

וצריך להודות שיש בו, בלהג הזה, משהו מן המציאות הנשית של כולנו. כי מי לא עסקה חדשות ועיסוקים, בשאלות מהותיות סטייל 'מה אם היה אחרת?', 'מה אם לא היינו נפרדים?', 'האם הדברים שהפריעו לי באמת מפריעים?', 'זו אני?', 'זה הוא?' וגולת הכותרת הטרחנית, הלו היא השאלה 'איך לעזאזל הוא הצליח לארגן לעצמו כל כך מהר, חיים אחרים?'.

אבל רגעי שפל של נשיות במשבר, כשפרידה מעוררת שדים, פוצעת ומרחיבה סדקים, לא חייבים לצאת אל אור הזרקורים.
זה לא שאני נמנעת מעיסוק בפרטים אפורים, זה פשוט שלא כל שיחה פנימית, היא סיפור מפעים. 

"אחרי שזה נגמר אנחנו בדרך כלל מפויסים, אווירה נינוחה, שני אנשים מתבוננים זה בזה ותמהים. תמהים, כן. שכיבה יחד היא משהו מתמיה, כשחושפים את זה לאורה של הנפש החושבת. בכלל, כל הגוף הזה, קל וחומר האיחוד בין גופים שונים, קל וחומר שהיו לאחד, כל זה זר לנפש החושבת...
אין ספק שיש גורמים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש. אבל נראה לי שככה זה תמיד, אצל כולם, שיש גרומים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש, יותר משמח מהרגיל."

איש לא מתעניין

"וכבר למדנו. אין בדידותה של אישה שאין לה גבר שאוהב אותה נורא שקולה לבדידותה של אישה שגבר אחד מיוחד בכושרו חושק בה עד מאוד."

הגיבורה של פלד, עסוקה בצורך לצעוק עצמה ולהוכיח שנשים לא חייבות גבר על מנת להישאר בחיים. היא מתעקשת להיות דמות קשקשנית, מין פלקט סטיגמתי/נשי, שמלהג את נפשו ומטריד את סביבתו ברצונות/לא רצונות ובמלחמות רק אלוהים ידע על מה.

כאן כמובן מתבקשות השאלות 'מי שאל?', 'את מי זה באמת מעניין?' 'ועל מה את מוכיחה אותנו, מסבירה ומתרצת את רצון דמות המופת, לחיות את חיה ללא גבר כאובייקט אופנתי מתבקש'.
בקיצור, חיי את חייך ואת חיי גיבורייך, כפי שנכון לך ו... See If I Care.

"ואז הוא דיבר, הוא דיבר הרבה ולא יכולתי להקשיב לכל מה שאמר. הוא אמר את הדברים שאדם אומר לעצמו בסיומו של קשר, ואני מצאתי את עצמי מקשיבה לאיזה טקסט פנימי, טקס פנימי, טקס שריפת גופות פנימי, לא חשוב מה זה היה אבל זה היה בלתי ניתן, בלתי ניתן." בבחינת 'הפוסל, במומו פוסל.

להגיד שאהבתי ספר שהגיש לי דמות טרחנית במסווה פמיניסטי, זו תהיה טעות.
להגיד שנהנתי, לצערי, זו תהיה הגזמה.

להגיד שצלחתי מעבר למחציתו, טוב, זה יהיה פשוט לא מדויק.

הבת היחידה / אברהם ב. יהושע

בעיצומו של סגר ביליתי באיטליה. 

חיבקתי משפחה איטלקית נהדרת, צעדתי בין קתדרלות עתיקות-מאיימות, נחרדתי באיטלקית שוטפת מצרות בריאותיות, נסעתי ברכבת לוונציה ושטתי שוב ושוב, בגונדולה שחורה וגדולה של גונדוליייר חרש-אילם (כי כידוע, לכל אחד שמורה הזכות להתקיים).

לא, לא הפרתי הנחיות. בינינו, כמעט ולא קמתי מהספה, את פתח הבית עברתי לעיתים נדירות (שלא לדבר על פתח הגינה) והרכב, שכח איך זה מרגיש להיות מונע. במקום כל אלה, בחרתי נכון ויצאתי עם אברהם ב. יהושע, למסע ביצירה חדשה.

אז מה היה לנו?

הדמות הראשית היא נערה כבת שתיים עשרה, יהודייה 'למחצה', שנעה במנעד שבין דתי וחילוני, יהודי ונוצרי, איטלקי וישראלי (אבל בעיקר  איטלקי). היא מלוּוה במשפחה נורמטיבית, אך לא שגרתית, שיחד איתה, מגישה לקורא סיפור שובה לב.

'הבת היחידה', היא נובלה מופלאה (בת 138 עמודים בתצורה דיגיטלית) שמצליחה להעיר מתיחוּת אחר מתיחוּת בחיי גיבוריה. מדובר ביצירה כתובה ביד אומן, היוצר דמויות שלמות, מלאות חוכמה ויֵצֶר, שלאורַן ולכל אורך סיפור חייהן, התקשתי להיפרד.

אותה ילדה שהיא מקור התנועה בסיפור, עסוקה בשאלות בנושאי דת, לאוֹם, גזענות לעתים, הגשמה, שייכות, חולשות ושאר גלים רגשיים שמעסיקים לרוב, דווקא את עולם המבוגרים. 

דרך עיניה ועיני דמויות המשנה העוטפות אותה, נלמד גם על דעותיו של אברהם ב. יהושע (אלה שלא מוכרות לנו עדיין ואחרות שמוכרות ונזהה מתוך הטקסט). בסגנונו המיוחד, הוא מרפד את דמויותיו בתובנות יוצאות דופן ומלמד על הדרך כמה שיעורים מרתקים.

"'הלב'? משתוממת סבתא, עוד לומדים את הספר הלאומני הזה? למה לקרוא ספר שמעודד ילדים להקריב את עצמם במלחמות מיותרות? במלחמות? נדהמת הנכדה, איזה? אבל הסבא מתערב, אל תשימי לב למה שסבתא אומרת, היא האחרונה בעולם שעוד לא הבינה שפציפיזם זאת מלה ריקה."

כי ככה זה !

סגנון הכתיבה נעים עד סוחף והפריע לי רק חסרונם של סימני פיסוק ובמיוחד שימוש בכללי ציטוט, שיסמנו מי אחראי על ההיגד (דוגמה ניתן למצוא בציטוט המצורף מעלה, שהועתק במדויק).

אבל גם התלונות שלי קלות ומחווירות אל מול נובלה נעימה ומעניינת.

"אם האלוהים שלנו נחלש עד כדי כך שלא הצליח להציל אותנו, למה שלא נתפלל לאלוהים אחרים? זאת-אומרת, נעה לפחות הצגה של תפילה."

בגלל הלילה / מוטי זעירא

ריח אבק עירוני, תל אביב הקטנה וההבנה המסעירה שליברליות על גווניה, היתה כאן הרבה לפני שנולדתי (היה גם שמח כמובן). זו התפאורה הפותחת את 'בגלל הלילה', ספר ביוגרפי על ראשית ה'תלאביביות הבוהמיינית', שלאורה, מחווירה זו של ימינו.

"יפה ומכמירת לב כתמיד."

תרצה אתר (אלתרמן) שעומדת במרכזו של הספר הזה, מתגלה כדמות רבת רבדים. היא עליזה וילדותית, אוהבת ומתאכזבת חליפות ונראה שרכבת ההרים הריגשית בה היא חיה, הפכה לה יותר מכול, לדרך חיים.
רוב הזמן, היא הזכירה לי גוזל נשרים, שמנסה להוכיח את מורשת אבותיו. אבל גודלו ונסיונו הדל, חושפים את היותו (לפחות ברמה הרגשית), לא יותר מגוזל.

מישהו שר את זה קודם

"החיים הם תלאה שמישהו המציא כדי להוציא אותנו לאט לאט מדעתנו."

'בגלל הלילה', נושא אמירה מרגשת באמת. אם ביוגרפיות רבות נוטות ליפול אל תוך בור שעמום תרבותי, מתוך התחושה שעצם קיומו של סיפור ביוגרפי, מבטיח עניין בקריאתו. הרי שביוגרפיה זו, מצליחה למצב עצמה כספר מרתק, גם לו לא היו בה רכיב ביוגרפי, או ניצני הכרות כזו או אחרת עם הדמויות. אחרי הכל, החיפוש אחר רכילות כאן, הוא רק תרוץ.

ואם נרשה לעצמנו להשתמש לרגע באותו תרוץ, נוכל להודות שיש משהו גם בניחוח הזה, ה'בראשיתי', של ה'תרבות-ארצישראלית' במהותה.

זו שנמצאת בפרטים הקטנים

למרות העניין שהיא מספקת, מדובר ביצירה עמוסת פרטים, שמחלקם הייתי נפרדת בשמחה. משהו בתפר שבין סיפור חיים מרתק ועבודת תיעוד אקדמית שכל מטרתה לחבר קצוות ולשמר חומרים כתובים ואחרים, היה לי עמוס עד טרחני לעתים ונוטה להערצת הדמויות הראשיות. 

מצד שני, ברגעים בהם נישארתי לקרוא כל זנב שיר וכל איזכור םואמה, בדיקדוק-סבלני-מתבקש, הרגשתי קירבה מיוחדת אל הדמות הראשית. מה שהפך אותה בהירה ומובנת יותר ופוגג במעט את הערפל התמידי שסביבה.

של מי הסיפור הזה?

"הפנטזיה הזינה את נפשה לא פחות ממה שהתרחש במציאות, והתשוקה לכתוב על כך, להפוך את הרגש למילים, הייתה ריגוש עז לא פחות, ואולי אף יותר, מן הקשר האנושי עצמו." 

כמו תמיד במפגש לא מתנחמד עם ביוגרפיות, גם כאן, נתקלתי בבעיה מצפונית לא פשוטה.
בעבר, נמנעתי מקריאת ביוגרפיות שלא ברור אם נכתבו בהתאם לרצון גיבוריהן. עיסוקו העמוק והאינטימי של 'בגלל הלילה', בפרמטרים כמו מבנה אישיותי, חוסן נפשי, הורות בכלל ואמהות בפרט, זוגיות, יחסי אב ובתו ואחרים, נפרמים עד לא משאירים כאן, מרווח פרטי מתבקש. בהתאם לכל אלה, זזתי לעתים, בחוסר-נוחות אופייני.
אבל, ככל שנחשפתי לפרטי הסיפור, נראה כי הוא עוסק בדמות שבקשה להיות נוכחת, מוכרת ומלאת אורות זרקורים.

עַמוּס או לא, הספר הזה, עצוב ומרתק, יישאר איתי ללא ספק.

"חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, הִיא כְּבָר מְסַיֶמֶת / רַק רֶגַע וְסוֹף - הָאוֹרוֹת כָּבִים / הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת / לִפְעָמִים הוּא פָּשוּט קְצָת שִירִים יָפִים."