פתח גדול מלמטה / אסתר פלד

'פתח גדול מלמטה', הלם בי עוד לפני שיצאנו לדרך. ואולי "הלם בי", נשמע קצת מליצי ביחס לספר שמנסה להיות ארצי כל כך. במסווה ציני מתנשא אולי, אבל עדיין ארצי במהותו.

השתמשתי בו כבמנקה חיך. יצירה קלילה/לא מחייבת, שתעזור לי להשתחרר מחוויות מכוננות שסיפק ספר עמוק ולהתכונן, תוך כדי, לחוויות שכבר מחכות לי בספר הבא.
אלא שכאן, במקום תחושת ניקיון, התמלאתי טעם בוסרי מלווה עודפי מלל קשים וניחוח פמיניסטִיוּת קלה עד בינונית (לא מהטעמים המועדפים עלי). 

למה ככה?

הספר הזה, על שמו הנוטה לוולגריות ללא סיבה ממשית, בנוי פרקים, פרקים. כמו תמונות דרמטיות מסיפור חיים. היו ביניהן שגרמו לי לטפס על הקירות והיו שהוסיפו לי תובנות נימנומיות משהו, על הדרך.

מדובר בנובלה קלת משקל ודפים (142 עמודים בתצורה דיגיטלית). אלא שלעומת מיעוט הדפים, המלל, אוי ריבוי המלל, מתאר את נבכי נפשה ההזויים של דמות נשית המדברת אל עצמה, אלי, אל בן זוגה לשעבר, אל העכשיוי והעתידי ואל כל יציר המין האנושי שעובר בדרכה. היא עוסקת ברצונותיה של אישה, בדרישותיה מעצמה ומהסביבה, בסגנון דווקאי מתנשא, שמחייב אותה (לדעתה), להסביר לכולנו למה היא אוהבת מין, אבל פחות מסמפטת את הגברים הנלווים לחוויה. בעיקר, היא צועקת את ה'כי ככה אני' שלה, רחוק וחזק משצריך (כי לאף אחד לא באמת איכפת, אם אספת אל חיקך גברבר תורן וסילקת אותו מדרכך בבוקר שאחרי). 

אחרי כל זה, הצורך למחות שמתגבר על הדמות הראשית, מסיבה לא ברורה, יביא אותי בקלות למסקנה ההפוכה.
בקיצור חמודה, You Are Protesting too Much.

מופע המאורות הלהגני הזה, לוקה בסגנון פולני מנדנד ובהנחת היסוד שגברים אבודי עמוד שידרה, נולדו לשעשע את זמנן של שורפות החזייה שבינינו.

וצריך להודות שיש בו, בלהג הזה, משהו מן המציאות הנשית של כולנו. כי מי לא עסקה חדשות ועיסוקים, בשאלות מהותיות סטייל 'מה אם היה אחרת?', 'מה אם לא היינו נפרדים?', 'האם הדברים שהפריעו לי באמת מפריעים?', 'זו אני?', 'זה הוא?' וגולת הכותרת הטרחנית, הלו היא השאלה 'איך לעזאזל הוא הצליח לארגן לעצמו כל כך מהר, חיים אחרים?'.

אבל רגעי שפל של נשיות במשבר, כשפרידה מעוררת שדים, פוצעת ומרחיבה סדקים, לא חייבים לצאת אל אור הזרקורים.
זה לא שאני נמנעת מעיסוק בפרטים אפורים, זה פשוט שלא כל שיחה פנימית, היא סיפור מפעים. 

"אחרי שזה נגמר אנחנו בדרך כלל מפויסים, אווירה נינוחה, שני אנשים מתבוננים זה בזה ותמהים. תמהים, כן. שכיבה יחד היא משהו מתמיה, כשחושפים את זה לאורה של הנפש החושבת. בכלל, כל הגוף הזה, קל וחומר האיחוד בין גופים שונים, קל וחומר שהיו לאחד, כל זה זר לנפש החושבת...
אין ספק שיש גורמים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש. אבל נראה לי שככה זה תמיד, אצל כולם, שיש גרומים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש, יותר משמח מהרגיל."

איש לא מתעניין

"וכבר למדנו. אין בדידותה של אישה שאין לה גבר שאוהב אותה נורא שקולה לבדידותה של אישה שגבר אחד מיוחד בכושרו חושק בה עד מאוד."

הגיבורה של פלד, עסוקה בצורך לצעוק עצמה ולהוכיח שנשים לא חייבות גבר על מנת להישאר בחיים. היא מתעקשת להיות דמות קשקשנית, מין פלקט סטיגמתי/נשי, שמלהג את נפשו ומטריד את סביבתו ברצונות/לא רצונות ובמלחמות רק אלוהים ידע על מה.

כאן כמובן מתבקשות השאלות 'מי שאל?', 'את מי זה באמת מעניין?' 'ועל מה את מוכיחה אותנו, מסבירה ומתרצת את רצון דמות המופת, לחיות את חיה ללא גבר כאובייקט אופנתי מתבקש'.
בקיצור, חיי את חייך ואת חיי גיבורייך, כפי שנכון לך ו... See If I Care.

"ואז הוא דיבר, הוא דיבר הרבה ולא יכולתי להקשיב לכל מה שאמר. הוא אמר את הדברים שאדם אומר לעצמו בסיומו של קשר, ואני מצאתי את עצמי מקשיבה לאיזה טקסט פנימי, טקס פנימי, טקס שריפת גופות פנימי, לא חשוב מה זה היה אבל זה היה בלתי ניתן, בלתי ניתן." בבחינת 'הפוסל, במומו פוסל.

להגיד שאהבתי ספר שהגיש לי דמות טרחנית במסווה פמיניסטי, זו תהיה טעות.
להגיד שנהנתי, לצערי, זו תהיה הגזמה.

להגיד שצלחתי מעבר למחציתו, טוב, זה יהיה פשוט לא מדויק.