"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

16 מאי, 2019

סיפורים ארוטים לאלמנות פנג'אביות / באלי קאור ג'אסוואל

הספר הזה מתוק ומתובל, עמוס תבלינים ריחניים ונעימים וגם כמה פחות.

הוא מספר על חייהן 
של אלמנות פנג'אביות ועל דרכי הסתגלותן לתרבות חדשה (כשהן מצליחות ומסתגלות כמובן). תוך כדי, הוא גם מארגן ופותר תעלומה ומביא אל לב התודעה את מעמדן הנמוך והאלימות שסביב אותן נשים.

מדובר בסיפור רב מעללים ונשים (ומעללים נשיים), שמתרחש בקהילה הודית באנגליה של ימינו.
יש כאן משפחות ומסורת, אלמנות קשות יום וצעירות שפרשו מחיי הקהילה ומנסות להגדיר עצמן, בין הודים, אנגלים ובכלל.

"תסביך של מהגרת"

הסיפור מתחיל איטי וסגור, ממש כמו היחסים בין הנשים המדוברות וממשיך פתוח, חם, ארוטי לעתים ומסקרן לרוב.
היה בו משהו נעים, חלקלקל וחמקמק בעיקר, אבל קשה להחליט מה בדיוק זה היה.

כי בדיוק כמו תבלינים, הוא לפעמים גם נוטה לכיוון ה"יותר מדי".
יותר מדי מספר, יותר מדי חוזר, מסביר ואולי סתם יותר מדי בוחן את הסבלנות שאין לי, אל מול העובדה שמדובר בתרבות אחרת, איטית ומדוייקת משלנו (ואצלי כמובן נמדד חוסר מהותי באגף הסבלני).

אבל הוא גם משתפר עם הזמן.

עדינות היא שם המשחק

היחסים המתוארים בין הדמויות נמדדים במבט, בהבעה עדינה ובתחושות שמתבטאות בתנועת גוף, ללא מילה.
בקיצור, מדובר בתאורים תרבותיים שלא דומים לעולם החם עד עצבני/צעקני ומדבר ללר הפסקה, שלנו.
שווה להקשיב.

"תמיד הייתי מודע ללחץ למלא את החוקים ולעמוד בציפיות".

פעם כבר היינו בהודו

הסיפור פחות, אבל הסגנון והתרבות מזכירים ספרים כמו 'אדונית התבלינים' המוכר מאוד ואחרים מאותו בית יוצר והסביבה.
אבל הספר הנוכחי הרבה יותר אמיץ בכל מה שקשור לארוטיקה שבינו לבינה, לבינן וכו'.


"אף פעם בחיים לא הייתי כל כך מתוסכלת, משועשעת, אהובה ומבולבלת".

10 מאי, 2019

נשבעת / שרה פינבורו

לפינבורו שני ספרים קודמים שיצאו בעברית.
את שניהם אהבתי בדרגות משתנות.
ולמה אני מציינת את העובדה המרגשת כבר בפתיחה?

כי גם את הספר המדובר כאן, אהבתי לא מעט, אבל הוא הגיע עם תחושת 'כבר הייתי פה' פחות נעימה.
משום מה, יש בו עקבות מאחיו שקדמו לו ולמרות זאת, הוא אחר במהותו.


כמו ב"13 דקות", שהרגיש (וגם היה) ספר ביכורים מחוספס, הוא מתאר חבורת נערות על גבול 'ספרות נוער-בואכה קולג' ' וגם כאן מתגלגלת תעלומה בין הדפים (ועמודים דיגיטליים לעולם ישארו 'דפים', לצרכי ספירה ותאור).

וכמו "מאחורי עיניה" האגדי,גם "נשבעת", מתאר את אותה תעלומה דרך עיניהן של מספר דמויות, אם כי לא קשה להבין מי המרכזיות בסיפור.

יש כאן טביעת יד ועין של סופרת ואני רוצה להאמין, שאם נשבעת היה נופל לידי ללא הודעה מוקדמת, הייתי מבחינה בשייכות.

חוץ מנקודות מבט שונות על סיפור, יש כאן עיסוק מתוחכם בהווה ועבר ובנקודות מבט של גיבור-יודע כל, כמו גם שימוש בגוף שלישי לעתים.
הכל בכל, וכשתחזרו ותעקבו אחרי העלילה, תגלו את ההסבר לתופעה.

מי נגד מי? או, כולן נגדי?

אין ספק שהעלילה משובחת. היא תפורה ביד אומן קרעים, קרעים, ממש כמו שפינבורו אוהבת, ואולי בטעות, עוד נצליח להפוך אותה לתמונה שלמה עם טיפת היגיון.
יש כאן ריבוי דמויות במצבים שונים שכשנתגלגל עם הסיפור,  נקבל עליהן מידע מועיל שישרת את העלילה (ולפעמים אפילו ישרת טוב מדי).

אמינות במבחן


היו כאן לא מעט פעמים בהם עצרתי לחשוב, לשרטט לי בראש את מהלך העניינים, להבין, או לפחות לנסות.

היו, אני מודה, גם פעמים בהן עצרתי, בנסיון לתפוס את הסופרת על חם. למצוא את הנקודה שבה נפל לה הסיפור אל תהומות חוסר ההיגיון.
ניסיתי, גם הצלחתי ותחושת ה'כמעט', היתה שם תמיד.


כי אם לדוגמה, שתי דמויות, חברות, שהתרחקו ולא דיברו ביניהן, מכנות דמות שלישית באותו כינוי, 
אנחנו מעט בבעיה.
אחת אומרת "היא נראית כמו פירדה" והשנייה, בסיטואציה אחרת לחלוטין, מציינת "עד כמה הפירדה מתעצבנת עלי".
שתיהן מדברות על אותה דמות שלא הכירו בתקופה שעוד דיברו ביניהן.
בקיצור, מוזר.


ללא קשר, אבל מצחיק באותה מידה, מתברר, שאחת הדמויות לוקה ברגעים שונים, במושג שחוזר הזוי עד מיותר. "הפחד והמתח שהפכו את הקרביים שלי לשסע חומצתי מכאיב בבטני", "את השסע המכאיב בבטנה מאז שהלכה...".
מדובר במושג, שנותן יותר מכל, תחושה כאילו מי שאחראי על עבודת התרגום פתח ספר הדרכה רפואי וחיפש דרך לצאת מסבך מילים אליו נקלע.
אז 'נקלע' זה בטוח, לגבי 'יצא בשלום מהסבך', תרשו לי להרים גבה.



לא כמו פעם

"כל כך הרבה דברים לזכור. שקרים הרבה יותר קשה להטמיע בראש מאשר אמיתות..."

בספר הנוכחי,  לא נשארתי מחוסרת אויר.
אם רצינו שהעבר יעיד על הנוכחי, בניגוד ל"מאחורי עיניה",אחיו המפואר, ב"נשבעת" ברור לרוב לאן צועדת העלילה.
כי החל מחציו של הספר והלאה, לא ניצפו פיתולים לא צפויים.


הכריכה אה... יפה

אני פונה אל הלב שלכם, אדוני הוצאה נכבדה.
אם שאפתם ליצור תחושת שיוך לסופרת, הלכתם רחוק מדי עם השאיפה.
כי הקירבה בין כריכות "נשבעת ו"מאחורי עיניה", מתאימה יותר לסדרה מאשר לנסיון לבנות סימן הכר ליוצר 
והיו ששאלות אותי אם מדובר בספר המשך (מוקדש כמובן באהבה, לשירלי כרמל).

לסיכום, זה לא שהוא ספר רע, הוא בהחלט עומד בשורה אחת מכובדת עם מגוון ספרות מתח פסיכולוגי איכותית.
אבל הוא לא "מאחורי עיניה".
כנראה שיש דברים שקורים פעם אחת בחיים.


"הסיפור שלנו לא היה יכול להיגמר ככה. לא בנפרד. תמיד היה צריך להיות חשבון נפש...".

רוצים עוד?