18 דצמבר, 2018

כל הדברים הטובים / קלייר פישר

היא גדלה בין משפחות אומנה וילדה את ביתה בגיל שמונה עשרה.
מאז היא כותבת לה, מדבר אליה (רק בלשון עבר) ועסוקה בוידוי חלקי ומתמשך, על 'הדבר הנורא' שעשתה.
כך שלי, נשאר לכסוס ציפורניים ולקוות לטוב.

בדרך, היא גם מפתחת יכולות צפייה וניתוח דקות ומדוייקות, ואישיות יוצאת דופן (לטוב וגם לפחות כמובן).

אחרי הכל היא ילדה בעולם מבוגרים, שראתה בחייה הקצרים הרבה יותר משראו כאלה שגילם פי ארבע מגילה.

"שקופה", "אף אחד לא יכול להישאר שקוף לנצח, זה משעמם מדי."

איפה היתה המערכת? הכתובת היתה על הקיר ועוד קלישאות

"לא יכולתי להגיד לו שבכל פעם שאני שומעת את המילה 'אמא', אני לא מרגישה שום דבר."

ככל שניכנס לעומק הסיפור נגלה ביטוי של מחלת נפש שמזיקה דורות קדימה, ואוזלת יד של מערכת הרווחה שלא מצליחה לעצור את ההתדרדרות. בבחינת 'המקרים שגורמים לך להעריך את חייך', ולא משנה מה עשית מהם עד היום.


כי גם ברמה האובייקטיבית וגם דרך עיני גיבורה בעלת נקודת מבט ייחודית, אפשר לעצור כאן ולהעריך את הדברים הקטנים, היומיומיים שאם רק נקדיש להם רגע, יעשו לנו את היום.

"היא אף פעם לא שתקה מספיק זמן כדי להגיד לה שאני לא זקוקה לטוסט, אני זקוקה למישהו שיקשיב לי."

"זאת הרגשה טובה כל כך כשיש מישהו שנותן לך את מה שאת צריכה בלי שתצטרכי לבקש."

פסיכיאטר צמוד

"אהבה אף פעם לא מקלה את המצב. מה שהיא עושה זה להפוך אותו לנוצץ, ואם לא נזהרים, הוא נוצץ כל כך עד שמפסיקים לראות את מה שנמצא מתחתיו."

יש בו ב'כל הדברים הטובים' להג סוחף, ניתוח עצמי וביקורת, שיחד הייתי מתארת אותם כגובלים בהתקפי מניה פסיכוטיים. 

הם, בין היתר, שהופכים את הספר הזה ללא קל, לא נעים לעתים ובעיקר לא מלבב לקריאה. 

"הייתי סתם עוד אישה בזוגיות אומללה באושר."

וכמו אסון של מישהו אחר, שמאיץ בך את הרצון לדעת עד כמה נורא זה היה, הוא סוחף, מלחיץ ומחייב להמשיך לקרוא רק כדי לגלות מה באמת קרה שם, ועד כמה יכול הגורל להכות בנו, לפני שנתפורר סופית.

רוצים עוד?