"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

חתן הפרס / יעל טבת קלגסבלד

מתחילתו עד סופו הסתמי, המתפוגג בנפילת מתח של השלמה גורלית, 'חתן הפרס' היה לי ספר 'אחר'. מן יצירה לא החלטית שמשלבת 'טוב', אולי אפילו 'טוב מאוד', עם מעט 'לשם מה התכנסנו?'.

כי 'חתן הפרס', מארגן הצצה על חיים בצד טרגדיה מהסוג שתוקף חדשות לבקרים. החֵל בשלב ההלם הראשוני והמשך בהתמודדות משפחתית סיזיפית שאין בה באמת עתיד מואר, בסוף דרך עלובה.

מדובר בספר על דמות מפתח אחת שהעיסוק בה מיוחד, הזוי ומעט מעייף לעתים (ואם יש אופציה כזו, אולי מעייף לטובה, או לפחות מעייף עם סיבה). 
הוא שייך, לטעמי, לזן ספרותי שמסתכם ב'עלילה על שום דבר'. מסוג היצירות שלא באות לחדש או לתאר סיפור יחודי, אלא להעיר סיטואציה לא מקורית באור מקורי, אולי, אם יִצְלַח.

"הם שתקו. אם היה להם אי שם אופק, הוא לא עשה חשק לנוע לעברו."

אז מה היה לנו?

משפחה תרבותית מאגף ההגמוניה של התיאטרון הלאומי, מגלה להפתעתה ששלטון הגוף המתכלה, גובר על יכולות מוחיות-נפשיות, נערצות ככל שיהיו.
סביר להניח, שסבתא שלי הייתה מגדירה את זה (ביידיש), "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק".

עם אלוהים או בלעדיו, 'חתן הפרס' על עלילתו הארצית, מתמודד בכובד ראש ובגיחוך, עם סיטואציות שחווה כל מי שנזקק בקרוביו לעזרה רפואית. כולל השאלות הגדולות/קטנות, הצורך הבלתי נילאה בהסתגלות, תחושת חוסר האונים וההבנה שהחיים נמדדים ב'כאן ועכשיו' והשליטה עליהם, חיצונית במהותה.

יעל טבת קלגסבלד, מגישה כאן דמות מרכזית נוכחת בדיעבד ונמנעת עד מאוד בהווה, עם ציפיה לעתיד נעלם. זהו המחזאי, אביו המשפחה שמתפקד/לא מתפקד לאורך כל היצירה, כנוֹכח-נפקד.
התלישוּת הזו, מגלגלת מהלך של פרידה מוּדעת, מתמשכת וכואבת, תוך העלאת זכרונות אודותיו, עוד בחייו.
תוך כדי כך, הימנעותו בעל כורחו מהבימה המשפחתית, מרוממת את אשתו אל תפקיד חייה וילדיו, זוכים גם הם לתפקידים משמעותיים מבעבר. 
מן משחק תפקידים גרוטסקי כזה של החיים.

"רוח חדשה נשבה בביתו של המחזאי והיא היתה פשוטה ובהירה: אין עוד צורך לצפות אל פסגות רחוקות שיש להעפיל אליהן, לא צריך להשיג עוד כלום. יש את הכאן והעכשיו וגם הם לפעמים משימה לא פשוטה."

מי אתם מי אנחנו?

במהלך הזוי עד מבריק, משתמשת טבת קלגסברד בהרחקה מכוונת בין דמויותיה והקוראים. לצורך כך ולמרות ששמותיהן ברובם מוכרים ומצוינים לא מעט, היא נעזרת בכינויי שייכות עפ"י תפקיד, כמו "האם", "הבת", הבן" וכו'.
לעתים, אותו תרגיל, משמש גם ככלי הומוריסטי, ציני וביקורתי.

שחור עפ"י משקל

אחד האלמנטים שחיבבו עלי את 'חתן הפרס', הוא שימוש נרחב ולעתים מרחיק לכת, בהומור שחור וציניות לסוגיהם.

" 'אם נצא מפה, אולי זה לא יהיה הביתה, אולי זה יהיה לסיעודית מורכבת ב' בפרדס חנה.'
  'יש גם סיעודית מורכבת ג'? שאלה הבת, אני פשוט רוצה לדעת כמה עוד יש מכל הטוב הזה.' "

"בצר לה נטלה את הטלפון הסלולרי שלה ונקטה פעולה מיטיבת חיים. היא החלה לשגר הודעות לכל עבר. כשמשוגריה יענו לה - יביאו עמם את העולם האמיתי המתנהל בחוץ ויהפכו אותה לחלק ממנו. אני נמענת משמע אני קיימת (מחוץ לבית החולים) האמינה." 

הכתיבה טובה, הסגנון יחודי ומובהק וממשפט למשפט למדתי לאהוב, גם לִצְפות אותו.
ברמת העריכה, פחות הערכתי את המחסור בשימוש במרכאות כסימני ציטוט (כפי שמופיע גם בציטוטים מעלה).

ככלל, לאחרונה, נצפתה הימנעות מסימני ציטוט, במספר יצירות מקור ישראליות ומישהו יצטרך להרוג אותי, או להסביר לי על שום מה ההימנעות (שאלה מעניינת לא פחות, היא מי העורך שלקח על עצמו את המשימה העגומה שבשינוי חוקי הדקדוק העבריים במהותם?).

בהמשך ישיר לסימני הציטוט, גם סימני השאלה נעלמו כאן, לפחות בחלקם.
נשאר לנו לשאול בעצמנו, לצטט בעצמנו ולנסות ליחס נכון משפטים לדמויות (ב'חתן הפרס', זה לא תמיד מובהק) ו"חוץ מזה מרקיז, הכל בסדר". 

"מה את יודעת מה יהיה בעוד שבוע.
אני באמת לא יודעת וזה מה שכל כך קשה
."

ויקי ויקטוריה / גיא עד

קחו כתובת, שכונה, רחוב, מִסְפר.
במעשה מחוכם, דמיינו את הבניין העומד באותה כתובת, כאילו כל חלל בו מכיל אנשים, שמכילים סיפור (ואולי לא 'כאילו').
תתגלגלו איתם, הם דמויות עגולות וברורות, כאלה שהמציאות מרביצה בהן והיא עכשיוית ואמינה.

עכשיו, תצעדו אחורה אל ההיסטוריה של אותם סיפורים, עד שתגיעו לסיפור החיים שהוביל אל אותו מִסְפר, רחוב, שכונה. אל אותה כתובת.

כך, במהלך מתוחכם שנראה בסיסי, עושַה גם גיא עד, כחלק ממסע שראוי ורצוי להצטרף אליו.
היא קוראת לו, 'ויקי ויקטוריה'.

מה קרה כאן בעצם?

אל 'ויקי ויקטוריה', הגעתי כמעט במקרה, תוך שוטטות בחנות הספרים הדיגיטלית. עצרתי בין דפיו מתוך סקרנות והעובדה שמדובר בספר המונה כ-170 עמודים (דיגיטלים), עזרה לי להצביע בעדו. אחר-כך, כבר לא רציתי שיגמר.

קטן אבל לא במקרה

כי 'ויקי ויקטוריה', מגיש סיפורי חיים כתובים היטב. כמו מצלמה שלעתים מחדדת, לעתים מרחיבה את זוית הראייה, מופקדת בידי סופרת (לא פחות), שמקפידה לדייק מסרים ולא נופלת אל תהומות החשיבוּת העצמית. אוֹתה חשיבוּת, שגורמת לעתים לסופרים, להדהד מסרים חוזרים ולהרחיב, שלא לצורך, עמודים ודפים.

סיפור חיים במשפטים מדוייקים

מספר דמויות מגלגלות כאן את העלילה שהיא בעצם עלילות נפרדות/משתלבות. מעדניה מקומית, משמשת להן נמל בית בהתקלותן המקרית/הפאסיבית משהו. מסיפור לסיפור ומגילגול לגלגול, חיכיתי להמשך חסרת שובע.

לשמחתי, נמצאו כאן מגוון ניתוחים ספרותיים של דמויות מורכבות. מכולן לא חוסכת גיא עַד את שִבְטַה.

נגלה כאן אם יחידנית ובנה, כולל לבטים הוריים, קשיי קיום בסיסי וחרטה גדולה.

"כשיצאו מ'אברמסקי', חצי סטייק סנדוויץ' שכן בתיק שלה, לצד ניירות העבודה המשפטיים של אם שדרשה אב לבתה. לחם ספוג בדם ליד נייר טבול בדמעות."

נשוטט ברחובות עם בחור תל אביבי במהותו, שמשפחתו ידעה ימים יפים יותר והטרגדיות שבאו אחרי, יצקו בו נשמה מעונה ונתאהב בזוג לא שיגרתי, לא מושך, שמפתח יכולות זוגיות מרשימות וחוֹזְקוֹת יוצאות דופן.

"איזידור היה קצת יותר גבוה מגאולה. הוא לבש מעיל גשם חום, היא לבשה מעיל גשם סגול עז. מאחור הם נראו כמו גב אחד רחב ואיתן של חוסר טעם."

"כשדיבר בטלפון ואמר ששמו רונן, הרגיש שהוא מוליך שולל את האוזן מצידה השני של האפרכסת. איזידור יכול להיות עיוור, רונן פחות."

מדובר ביצירה המתהדרת בעברית שהטְרִיוּת העכשיוית שבה, לא מורידה מאיכותהּ ומרמת הדיוק שהיא מגישה. הכל, תוך הסתכלות עניינית ומעניינת.

בסופו של יום, זו יצירה אורבנית קטנה/גדולה, נטולת סיפור מרכזי, המוכיחה שוב, שתחת Zoom Out אכזרי, כולנו נמלים פעלתניות.
לא יותר. 

"עדיין אנחנו יודעים. כולנו. תמיד.
גם כשאנחנו מלהטטים במידע ומשָטים בו.
גם אם רק לשבריר שנייה, גם אם לאורך זמן.
יודעים מה קורה איתנו, מה קורה לנו, מה עשינו.
נניח לרגע שכולנו יודעים בתוכנו פשר מעשינו
."

הוא / סרינה בואן ואל קנדי

כשאומרים Slow burn, אני מתחלחלת לרוב.
כי למי יש כוח וסבלנות לְסִיפור שלוקח את הזמן, שמתאהב במשיכתו ומשאיר אותנו תלויים על חבל העלילה, עד התמוטטות.

אלא שהפעם, ממש כמו הפתגם על החתול, בחרתי בסקרנות על פני הגיון בריא. הכל, מתוך הבטחה לרומנטיקה בסגנון MM.

אז נכון, חיכיתי לא מעט עד שיקרה משהו, שמישהו יעשה למישהו, שיהיה כבר מרגש. אבל בינינו, לא זו הבעיה של 'הוא'. או, לפחות לא הבעיה העיקרית.

אז מה היה לנו?

שני חברי ילדות, מגוון מושגי יסוד (או לא רק, מי יודע?), שעוסקים רובם ככולם בהוקי עד להגעיל, בדגש על הוקי מכללות עמוס כוכבים כדגל אמריקאי. בהמשך, נחשף גם להתלבטות ילדותית עד מטופשת, ביחס לחידוש קשרי חברות נוטפי זימה והדגשת טקסט מיותר באמצעות הטיית אותיות
אלו עיקרי היצירה השטוחה המכונה 'הוא'.

תוסיפו לזה תרגום ועריכה בינוניים/נטולי הגהה וזכיתם בכל הקופה (אבל על זה עוד ארחיב).

רומנטיקה בכפית 

שלא תבינו לא נכון. לפעמים, אני מחפשת יצירה רומנטית, בסיסית עד לא מיוחדת. כמו פיצה במקום קוויאר, פלאפל במקום סופלה. קצת להתערבב בְּבִּיצה חמימה-מוכרת ולהרגיש כאילו חזרתי הביתה אל שמיכה ישנה, חמה ומדובללת שנים.

אלא שבחלקו הראשון של 'הוא', אותה שמיכה רכה, הוחלפה בשמיכת צמר קוצנית להתפאר. שום נועם, שום חמימות ובעיקר, שום רומנטיקה (גברית או אחרת), לא נצפו למרחקים. 
כל זה, נכון לחלקו הראשון של 'הוא'.
אבל אי שם בהמשך הדרך, מעט אחרי עמוד מאה, התעוררתי עם הגיבורים לרומנטיקה אחרת, מתוקה ואמינה יותר.

ויש משהו ברומנטיקה שכזו. סוג אחר של דיאלוגים מוצלחים, שבפשטותם, לא נופלים (לרוב) למתיקות סכרינית, בואכה אינסולין מוזרק היטב. משהו ראשוני באהבת גברים ובחינה (לא רק פיזית), שכוללת את התייחסות החברה ושלל התמודדויות מרתקות, עשו לי נעים בהחלט.

מי קרא?

פחות התרגשתי מרמת הטיפול בטקסט.
משהו בתרגום משובש קלות וחסרונה של הגהה איכותית מורגש כאן לא מעט (זו אני שאמורה לעשות את העבודה?).

כחלק מהפנינים שנצפו, דמות שמכונה "וס", מחליפה לעתים את שמה ל"ווס" ועל אותו עקרון השם "קילפאת'ר", הוחלף לעתים ב"קילפאקר". לא שיש לי התנגדות, אבל בחירה באיות מרכזי אחד, נשמעת לי כמו המלצה טובה.

בהמשך הופיעו טעויות זכר/נקבה בסיסיות כמו, "חלצתי את נעלי והנחתי אותם...", או יחיד רבים בסגנון "לא ידעתי איך אני אמור לוותר...כשהקיץ יגיעו לקיצו". כמו תמיד היו עוד, אבל נראה שהעקרון מובן.
שאלת השאלות הגיעה מכיוון "האם אני בן אדם רע מפני שאני שונא את הוריי? לא. ועל כך שאני מתעב אותם?". 

ככלל

אני חובבת ספרות MM ומוצאת שיש משהו בהתנסויות ראשוניות, בעיסוק בהבהרות מגדריות ובהבנה באיזו קבוצה משחקות הדמויות. ב"הוא", לא מדובר בסיפור גדול. אבל אין ספק שהוא מספק הצצה מתוקה, אולי אפילו מדי, לחווייה ראשונה וראשונית, של אהבת גברים. כמו בסיפור אהבה קולג' סטייל, הראשוניות הזו, מתנגשת בפוליטיקלי קורקט. 

בתמונה הכללית, 'הוא', מתגלה כספר חמוד, קליל, מתוק עד יבשושי בקצוות שעם קצת סבלנות כלפי עריכה לקוייה, ניתן להנות ממני ללא הפעלת תאים עמוקה.
והעיקר שלא נשארנו עם משהו ביד.

בלחש / דורית זילברמן

 'בּלחש' הוא סיפור שפרוסת גזר מבצבצת על ראשו הממולא, מוכיחה יציבות כנגד חוקי הפיסיקה.
כְּסֶפֶר, הוא אוסף בתוכו סיפור פתפתל, חציו אמינות, חציו פולקלור יהודי מתובל ביידיש, בואכה קרפלאך וכבד קצוץ למנה ראשונה.
בהמשך, מרק העוף הזה של הנשמה, יעלה ויוריד אותנו כמו גלים בים סוער.

אז מה היה לנו?

דורית זילברמן פותחת בהשתלשלות אקראית כביכול, במאה העשרים, טרום עליית היטלר והנאציזם. בהמשך, היא מתגלגלת עד ימינו, למקום שבו האקראיות תפנה את מקומה וסיפור עלילה משפחתי ינסה להביא אותנו להבנה/לא הבנה, שלכל דבר יש סיבה ומסובב.

חלק פה, חלק שם

'בּלחש', מורכב ממספר חלקים שמובילות מספר דמויות מרכזיות. נפגוש בו חלקים חמימים/נעימים, כמו בְּסיפור עמוּס שנים, שידע ימים צבעוניים יותר וחלקים אחרים, כמעט שיגרתיים של ימינו.
הקשר בין החלקים, מעט פלסטי, פחות טבעי, אבל ניתן לבליעה מתוך ההבנה והצורך להוכיח את השתלשלות שרשרת הדורות.
סבתא שלי וודאי הייתה אומרת על זה, 'נו שויין'.

"ברור שאם אנחנו מוכנים ללמוד אפשר ללמוד גם מכלבה דבר או שניים על החיים עצמם."

וכמו ש'בלחש', נע בין תקופות חיים שונות, הא נע גם גאוגרפית בין צ'כוסלובקיה, ארצות הברית וארץ ישרוּאל (היא ארץ ישראל של לפני וקצת אחרי קוֹם מדינת היהודים).

הדמויות הראשיות נשיות ביסודן והן, כמו תמיד, שמניעות את העלילה קדימה ורחוק.
כבנות משפחה שהחיים וההיסטוריה היהודית גילגלו אותה, הן ממשיכות ומשמרות הווי משפחתי, ממרחק הדורות.
אחרי הכל, 'בּלחש', הוא סיפור משפחתי חמים על יוצאי אירופה שהיו ביניהם מקורבנות הנאצים והיו שלקחו חלק בבניין הארץ, אוכלים חול וחצץ תוך כדי.

מי מילמל את זה?

"אני צריכה לתלות מטאטא על הדלת מבחוץ, כמו מזוזה רק יותר ארוך."

ה'מכשפות' היהודיות, כפי שמתארת אותן זילברמן, הן שילוב של נשים בעלות נטייה מסטית, עם הנשים הנורמטיביות שהן כולנו. סוג של נשים מכשפות/סטנדרטיות/עכשיות, אם תרצו.
ודווקא הלחש ואותן 'היסטוריולות' (שהן סיפור מיסטי בשימוש לחש), בהן משתמשת זילברמן כתרוץ להמשיך ולתאר את מסורת אבותיה (כך נראה), נעלמו לעתים מהסיפור, כמעט לחלוטין.
הם חוזרים ומופיעים בנקודות קצה וקיצון, בעיקר ברגעים בהם מתגלה צורך עלילתי להסבר שיתן נופך מסתורי לחיי היום-יום.
קצת כמו לנסות ולשכנע את עצמנו שצרוף מקרים, הוא אלמנט מיסטי חסר תקדים, או להוכיח שלסבתא היו 'כוחות', רק כי הִזְהִירה באמצעות נסיון חיים עשיר והצלחה אקראית לראות את הנולד פה ושם וכבר אמרו משהו לְפַני, על דיוקו של שעון תקול 
(ואולי אני סתם צינית).

מה שבטוח, מלמלו "כוזו במוכסז כוזו" (שרק בעקבות הספר הזה, גיליתי שמדובר במשפט שמופיע בחלקו האחורי של קלף מזוזה תקני).
אולי זה יעבוד. 

"תודה לאלוהי המקרה". 

שמונה עשרה מלקות / אסף גברון

זה מתחיל כסיפור מחוספס. מן אנקדוטה מחיי נהג מונית תל אביבי, שחושף את חייו הפשוטים/המפוספסים משהו.
בהמשך, מנסה 'שמונה-עשרה מלקות', להפוך למשהו שעמד ליד סוגת המתח, מן 'חסמבה לגילאי הארבעים העייפים', (כשיתכן בהחלט, שהאֶלִימֶלֶך זוּרְקִין שלהם, עבר מזמן את גיל שמונים). מפה לשם, מתעייפים גם הקוראים (או אולי זו רק אני).

אז מה היה לנו?

בשפה בסיסית, יום-יומית, כולל "אחי", "סְפֶּצִית", שאר מרעין-בישין מילוליים ומגוון תיאורים מעשיים מדי, משתדל אסף גברון לעניין את הקורא במשימת בילוש. אלא שמקורה של המשימה במתח בינוני משהו, שמוגש כאן בטמפרטורת החדר במקרה הטוב ולצערי, לא מתגלגל אל שיאו. 
בהתאם, ממש לא אכפת היה לי מי עשה למי (אם בכלל) ורמת העניין הנמוכה, אך קיימת רגעית, שליותה את הקריאה, נבעה בעיקרה מהרצון להבין איך יפתור עצמו הגיבור מאותה תעלומה/לא תעלומה שהוצגה כאן, לעוסה מתמיד. בבחינת, נשארתי רק כדי לראות עד לאן ירשה לעצמו הסיפור להגיע (או להתדרדר). 

בניסיון לדבוק בסיפור אנקדוטלי/היסטורי למחצה, משלב גברון בין אותה משימת בילוש מטופלת בידי בלשים/לא בלשים ובין מגוון סיפורי רקע שלא מחזיקים מים או עלילה ראויה לשמה. עוד נראה, שכחלק מהנסיון לעבות את היצירה ולהוסיף לה נופך ואווירה, משובצים בה איזכורים ומידע לא קשור, שלא ברור איך הם מועילים להתקדמות העלילה.

"שלושה רוכבים על אופניים ירוקים של תל אופן חלפו על פנינו. שלושתם הרכיבו משקפי שמש". כאן תאלצו לבטוח בי, כשאצהיר שאין שום קשר בין משפט סתמי שכזה ובין התעלומה שעל הפרק (והיו נוספים).

למה ככה?

מכירים את זה, כשספר עמוס תיאורי זמן, מקום ובעיקר אווירה, עד שלא ניתן לעלילה את המרחב לו היא זקוקה על מנת להתהוות בשקט? כשכל פעולה מתוארת בפירוט יתר, כולל חזרה עקבית ומעיקה, שמטרתה, כך אני מקווה, לוודא שכולנו מצויים באותו עמוד ולהשאיר אותי ערה.
מתברר ש'שמונה עשרה מלקות', מתהדר קשות בתופעה (ולא, למען הסר ספק, זה לא עושה אותו מוצלח).

התבלבלו...

המִישְלַב הלשוני מעורבב. מְשַלֵב ביטויים כמו "בשוגג" ו-"התקנתי לי אספרסו", עם "בתחת" ושאר בחירות ירודות משהו, שגרמו לי להרים גבה וגם שיחררו פיהוק פה ושם.

ואולי, למרבה הצער, ישאר איתי כאן משפט אחד מדוייק "לעשות ילדים זו רגרסיה מטורפת. הם עושים אותנו מפגרים. יאללה תביא צ'יריוס."
טוב, אולי רק בלי הצ'יריוס.

הדבר היה ככה / מאיר שלו

"הדבר היה ככה" מתחיל עכשיוי, כמעט עירוני. אבל כמו תמיד אצל שַלֵו, מיד מצטרפת תחושה של עמק מאובק בארצישראל שטופת שמש.
הוא מזכיר בניחוחו את ספריו הקודמים, אבל מהדהד משפטים משפחתיים יותר ואלמותיים פחות מ"אני דופק את הנכדה של ליבֶרְסוֹן..." (רומן רוסי, 1988).

מה היה לנו?

זה ספר קצר, על גבול הספרון, בבחינת עוד סיפור משפחתי קטן שאפשר לספר על העמק, ליד העמק ובעיקר בתוכו. סוג של More of The Same 'שַלֵוִי', אבל מהסוג הנעים, המתעד את החיים של כאן (ואין ספק שגם זה משהו).

מי אמר למי?

הספר הזה עמוס דמויות משפחתיות כולל סבתות, סבים, דודים מכל כיוון, הורים ואת שַלֵו עצמו, המשמש כאן בתפקיד הנכד, הבן, המתַעֵד ומספר הסיפורים גם יחד. 
הייתי שמחה לכתוב שיש כאן סיפור גדול, מרחיק לכת ובעל חשיבות היסטורית, אבל נראה ש'הדבר היה ככה' מספק בעיקר געגוע. 
שַלֵו מתגעגע כאן לאמו, סבתו, אביו וסבו (אולי אפילו בסדר הזה), ממש כמו שהוא יוצר בקוראיו געגוע לישראל של אז וגם קצת לאיזה סיפור 'שַלֵוִי' כפרי, עמוס אידיאולוגיה ומיוזע בקצוות.

מעבר לכל, יחד עם זכרונות חמים, 'הדבר היה ככה', מייצג גם סוג של פרידה ואם לא פרידה מקוראיו, אולי מארגן כאן שַלֵו פרידה ממשפחתו, מסיפוריה, הם סיפוריו.
כי כמה עוד נוכל להעלות באוב סבתות עוקצניות חמושות מטלית וסיפורים על שואב אבק מיתולוגי, בלי לחוש קצת כמו בביקור ארוך מדי, אצל קרובי משפחה ארכאים?
בהתאם, בבואי אל 'הדבר היה ככה', לא נותר לי אלא למלמל 'קדימה, בואו נצא לדרך' ו'לא, לא תודה, אין צורך בכוס תה נוספת, אני מלאה'.

זה לא הסיפור שלי

אחרי הכל, 'הדבר היה ככה', הוא מסמך משפחתי, נטול ערך ספרותי מובהק, שאין ספק שעבור משפחת שַלֵו לדורותיה, מדובר במסמך משפחתי חשוב (גם אם לא מרתק).

כנציגה וממשיכת דרך למשפחות שיינר, יוספסברג, יפה, הוהנברג ולמפל, אוכל לסכם אותו ב- Nothing to tell home about (אולי צריך להיות שַלֵו, כגי למצוא בו יותר).

פתח גדול מלמטה / אסתר פלד

'פתח גדול מלמטה', הלם בי עוד לפני שיצאנו לדרך. ואולי "הלם בי", נשמע קצת מליצי ביחס לספר שמנסה להיות ארצי כל כך. במסווה ציני מתנשא אולי, אבל עדיין ארצי במהותו.

השתמשתי בו כבמנקה חיך. יצירה קלילה/לא מחייבת, שתעזור לי להשתחרר מחוויות מכוננות שסיפק ספר עמוק ולהתכונן, תוך כדי, לחוויות שכבר מחכות לי בספר הבא.
אלא שכאן, במקום תחושת ניקיון, התמלאתי טעם בוסרי מלווה עודפי מלל קשים וניחוח פמיניסטִיוּת קלה עד בינונית (לא מהטעמים המועדפים עלי). 

למה ככה?

הספר הזה, על שמו הנוטה לוולגריות ללא סיבה ממשית, בנוי פרקים, פרקים. כמו תמונות דרמטיות מסיפור חיים. היו ביניהן שגרמו לי לטפס על הקירות והיו שהוסיפו לי תובנות נימנומיות משהו, על הדרך.

מדובר בנובלה קלת משקל ודפים (142 עמודים בתצורה דיגיטלית). אלא שלעומת מיעוט הדפים, המלל, אוי ריבוי המלל, מתאר את נבכי נפשה ההזויים של דמות נשית המדברת אל עצמה, אלי, אל בן זוגה לשעבר, אל העכשיוי והעתידי ואל כל יציר המין האנושי שעובר בדרכה. היא עוסקת ברצונותיה של אישה, בדרישותיה מעצמה ומהסביבה, בסגנון דווקאי מתנשא, שמחייב אותה (לדעתה), להסביר לכולנו למה היא אוהבת מין, אבל פחות מסמפטת את הגברים הנלווים לחוויה. בעיקר, היא צועקת את ה'כי ככה אני' שלה, רחוק וחזק משצריך (כי לאף אחד לא באמת איכפת, אם אספת אל חיקך גברבר תורן וסילקת אותו מדרכך בבוקר שאחרי). 

אחרי כל זה, הצורך למחות שמתגבר על הדמות הראשית, מסיבה לא ברורה, יביא אותי בקלות למסקנה ההפוכה.
בקיצור חמודה, You Are Protesting too Much.

מופע המאורות הלהגני הזה, לוקה בסגנון פולני מנדנד ובהנחת היסוד שגברים אבודי עמוד שידרה, נולדו לשעשע את זמנן של שורפות החזייה שבינינו.

וצריך להודות שיש בו, בלהג הזה, משהו מן המציאות הנשית של כולנו. כי מי לא עסקה חדשות ועיסוקים, בשאלות מהותיות סטייל 'מה אם היה אחרת?', 'מה אם לא היינו נפרדים?', 'האם הדברים שהפריעו לי באמת מפריעים?', 'זו אני?', 'זה הוא?' וגולת הכותרת הטרחנית, הלו היא השאלה 'איך לעזאזל הוא הצליח לארגן לעצמו כל כך מהר, חיים אחרים?'.

אבל רגעי שפל של נשיות במשבר, כשפרידה מעוררת שדים, פוצעת ומרחיבה סדקים, לא חייבים לצאת אל אור הזרקורים.
זה לא שאני נמנעת מעיסוק בפרטים אפורים, זה פשוט שלא כל שיחה פנימית, היא סיפור מפעים. 

"אחרי שזה נגמר אנחנו בדרך כלל מפויסים, אווירה נינוחה, שני אנשים מתבוננים זה בזה ותמהים. תמהים, כן. שכיבה יחד היא משהו מתמיה, כשחושפים את זה לאורה של הנפש החושבת. בכלל, כל הגוף הזה, קל וחומר האיחוד בין גופים שונים, קל וחומר שהיו לאחד, כל זה זר לנפש החושבת...
אין ספק שיש גורמים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש. אבל נראה לי שככה זה תמיד, אצל כולם, שיש גרומים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש, יותר משמח מהרגיל
."

איש לא מתעניין

"וכבר למדנו. אין בדידותה של אישה שאין לה גבר שאוהב אותה נורא שקולה לבדידותה של אישה שגבר אחד מיוחד בכושרו חושק בה עד מאוד."

הגיבורה של פלד, עסוקה בצורך לצעוק עצמה ולהוכיח שנשים לא חייבות גבר על מנת להישאר בחיים. היא מתעקשת להיות דמות קשקשנית, מין פלקט סטיגמתי/נשי, שמלהג את נפשו ומטריד את סביבתו ברצונות/לא רצונות ובמלחמות רק אלוהים ידע על מה.

כאן כמובן מתבקשות השאלות 'מי שאל?', 'את מי זה באמת מעניין?' 'ועל מה את מוכיחה אותנו, מסבירה ומתרצת את רצון דמות המופת, לחיות את חיה ללא גבר כאובייקט אופנתי מתבקש'.
בקיצור, חיי את חייך ואת חיי גיבורייך, כפי שנכון לך ו... See If I Care.

"ואז הוא דיבר, הוא דיבר הרבה ולא יכולתי להקשיב לכל מה שאמר. הוא אמר את הדברים שאדם אומר לעצמו בסיומו של קשר, ואני מצאתי את עצמי מקשיבה לאיזה טקסט פנימי, טקס פנימי, טקס שריפת גופות פנימי, לא חשוב מה זה היה אבל זה היה בלתי ניתן, בלתי ניתן." בבחינת 'הפוסל, במומו פוסל.

להגיד שאהבתי ספר שהגיש לי דמות טרחנית במסווה פמיניסטי, זו תהיה טעות.
להגיד שנהנתי, לצערי, זו תהיה הגזמה.

להגיד שצלחתי מעבר למחציתו, טוב, זה יהיה פשוט לא מדויק.

הבת היחידה / אברהם ב. יהושע

בעיצומו של סגר ביליתי באיטליה. 
חיבקתי משפחה איטלקית נהדרת, צעדתי בין קתדרלות עתיקות-מאיימות, נחרדתי באיטלקית שוטפת מצרות בריאותיות, נסעתי ברכבת לוונציה ושטתי שוב ושוב, בגונדולה שחורה וגדולה של גונדוליייר חרש-אילם (כי כידוע, לכל אחד שמורה הזכות להתקיים).

לא, לא הפרתי הנחיות. בינינו, כמעט ולא קמתי מהספה, את פתח הבית עברתי לעיתים נדירות (שלא לדבר על פתח הגינה) והרכב, שכח איך זה מרגיש להיות מונע. במקום כל אלה, בחרתי נכון ויצאתי עם אברהם ב. יהושע, למסע ביצירה חדשה.

אז מה היה לנו?

הדמות הראשית היא נערה כבת שתיים עשרה, יהודייה 'למחצה', שנעה במנעד שבין דתי וחילוני, יהודי ונוצרי, איטלקי וישראלי (אבל בעיקר  איטלקי). היא מלוּוה במשפחה נורמטיבית, אך לא שגרתית, שיחד איתה, מגישה לקורא סיפור שובה לב.

'הבת היחידה', היא נובלה מופלאה (בת 138 עמודים בתצורה דיגיטלית) שמצליחה להעיר מתיחוּת אחר מתיחוּת בחיי גיבוריה. מדובר ביצירה כתובה ביד אומן, היוצר דמויות שלמות, מלאות חוכמה ויֵצֶר, שלאורַן ולכל אורך סיפור חייהן, התקשתי להיפרד.

אותה ילדה שהיא מקור התנועה בסיפור, עסוקה בשאלות בנושאי דת, לאוֹם, גזענות לעתים, הגשמה, שייכות, חולשות ושאר גלים רגשיים שמעסיקים לרוב, דווקא את עולם המבוגרים. 

דרך עיניה ועיני דמויות המשנה העוטפות אותה, נלמד גם על דעותיו של אברהם ב. יהושע (אלה שלא מוכרות לנו עדיין ואחרות שמוכרות ונזהה מתוך הטקסט). בסגנונו המיוחד, הוא מרפד את דמויותיו בתובנות יוצאות דופן ומלמד על הדרך כמה שיעורים מרתקים.

"'הלב'? משתוממת סבתא, עוד לומדים את הספר הלאומני הזה? למה לקרוא ספר שמעודד ילדים להקריב את עצמם במלחמות מיותרות? במלחמות? נדהמת הנכדה, איזה? אבל הסבא מתערב, אל תשימי לב למה שסבתא אומרת, היא האחרונה בעולם שעוד לא הבינה שפציפיזם זאת מלה ריקה."

כי ככה זה !

סגנון הכתיבה נעים עד סוחף והפריע לי רק חסרונם של סימני פיסוק ובמיוחד שימוש בכללי ציטוט, שיסמנו מי אחראי על ההיגד (דוגמה ניתן למצוא בציטוט המצורף מעלה, שהועתק במדויק).

אבל גם התלונות שלי קלות ומחווירות אל מול נובלה נעימה ומעניינת.

"אם האלוהים שלנו נחלש עד כדי כך שלא הצליח להציל אותנו, למה שלא נתפלל לאלוהים אחרים? זאת-אומרת, נעה לפחות הצגה של תפילה."

בגלל הלילה / מוטי זעירא

ריח אבק עירוני, תל אביב הקטנה וההבנה המסעירה שליברליות על גווניה, היתה כאן הרבה לפני שנולדתי (היה גם שמח כמובן). זו התפאורה הפותחת את 'בגלל הלילה', ספר ביוגרפי על ראשית ה'תלאביביות הבוהמיינית', שלאורה, מחווירה זו של ימינו.

"יפה ומכמירת לב כתמיד."

תרצה אתר (אלתרמן) שעומדת במרכזו של הספר הזה, מתגלה כדמות רבת רבדים. היא עליזה וילדותית, אוהבת ומתאכזבת חליפות ונראה שרכבת ההרים הריגשית בה היא חיה, הפכה לה יותר מכול, לדרך חיים.
רוב הזמן, 
היא הזכירה לי גוזל נשרים, שמנסה להוכיח את מורשת אבותיו. אבל גודלו ונסיונו הדל, חושפים את היותו (לפחות ברמה הרגשית), לא יותר מגוזל.

מישהו שר את זה קודם

"החיים הם תלאה שמישהו המציא כדי להוציא אותנו לאט לאט מדעתנו."

'בגלל הלילה', נושא אמירה מרגשת באמת. אם ביוגרפיות רבות נוטות ליפול אל תוך בור שעמום תרבותי, מתוך התחושה שעצם קיומו של סיפור ביוגרפי, מבטיח עניין בקריאתו. הרי שביוגרפיה זו, מצליחה למצב עצמה כספר מרתק, גם לו לא היו בה רכיב ביוגרפי, או ניצני הכרות כזו או אחרת עם הדמויות. אחרי הכל, החיפוש אחר רכילות כאן, הוא רק תרוץ.

ואם נרשה לעצמנו להשתמש לרגע באותו תרוץ, נוכל להודות שיש משהו גם בניחוח הזה, ה'בראשיתי', של ה'תרבות-ארצישראלית' במהותה.

זו שנמצאת בפרטים הקטנים

למרות העניין שהיא מספקת, מדובר ביצירה עמוסת פרטים, שמחלקם הייתי נפרדת בשמחה. משהו בתפר שבין סיפור חיים מרתק ועבודת תיעוד אקדמית שכל מטרתה לחבר קצוות ולשמר חומרים כתובים ואחרים, היה לי עמוס עד טרחני לעתים ונוטה להערצת הדמויות הראשיות. 

מצד שני, ברגעים בהם נישארתי לקרוא כל זנב שיר וכל איזכור םואמה, בדיקדוק-סבלני-מתבקש, הרגשתי קירבה מיוחדת אל הדמות הראשית. מה שהפך אותה בהירה ומובנת יותר ופוגג במעט את הערפל התמידי שסביבה.

של מי הסיפור הזה?

"הפנטזיה הזינה את נפשה לא פחות ממה שהתרחש במציאות, והתשוקה לכתוב על כך, להפוך את הרגש למילים, הייתה ריגוש עז לא פחות, ואולי אף יותר, מן הקשר האנושי עצמו.

כמו תמיד במפגש לא מתנחמד עם ביוגרפיות, גם כאן, נתקלתי בבעיה מצפונית לא פשוטה.
בעבר, נמנעתי מקריאת ביוגרפיות שלא ברור אם נכתבו בהתאם לרצון גיבוריהן. עיסוקו העמוק והאינטימי של 'בגלל הלילה', ב
פרמטרים כמו מבנה אישיותי, חוסן נפשי, הורות בכלל ואמהות בפרט, זוגיות, יחסי אב ובתו ואחרים, נפרמים עד לא משאירים כאן, מרווח פרטי מתבקש. בהתאם לכל אלה, זזתי לעתים, בחוסר-נוחות אופייני.
אבל, ככל שנחשפתי לפרטי הסיפור, נראה כי הוא עוסק בדמות שבקשה להיות נוכחת, מוכרת ומלאת אורות זרקורים.

עַמוּס או לא, הספר הזה, עצוב ומרתק, יישאר איתי ללא ספק.

"חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, הִיא כְּבָר מְסַיֶמֶת / רַק רֶגַע וְסוֹף - הָאוֹרוֹת כָּבִים / הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת / לִפְעָמִים הוּא פָּשוּט קְצָת שִירִים יָפִים."

הראיון האחרון / אשכול נבו

הרבה כבר נכתב על ספריו של אשכול נבו ועד לקריאת 'הראיון האחרון' שידובר כאן, לא קראתי דבר מהמיוחס לו.
משום מה, משהו בדעת הרוב, בהסכמה הרחבה ובהגמוניה הספרותית המהנהנת בהתלהבות, גורם לי להתרחק מעלילות ה'מיינסטרים' ומחיבוק ילדי פלא ספרותיים, תחת כל עץ רענן (יסלח לי מי שיכול).

מפה לשם וכמו תמיד בניגוד גמור לעקרונות, ירדתי מהעץ וקראתי כמובן.

אז מה היה לנו?

זה סיפור אישי, כביכול. מאין ניתוח עצמי בדמותו של סׂופֵר, המצליח תוך כדי התחבטויות חייו, להפוך את כולנו מציצנים חסרי גבולות.
הכל, באמצעות ראיון אינטרנטי מעמיק, בו הוא 'פותח את הקלפים', מגלה את הישראליות הבלתי מתפשרת שמרכיבה את כולנו, וחובט בעצמו מטאפורית (ואולי לא רק מטאפורית ולא רק בעצמו). באמצעות אותה 'ישראליות' בלתי מתפשרת, הוא גם יגרום לנו להזדהות עם תחנות חייו.

"איך אתה מצליח להתמודד עם הבדידות שכרוכה בכתיבה?"
"אני לא."

כל עוד בלבב...

"יש ילדים זיגזג ויש ילדים געגוע."

'ישראליות' עפ"י משקל, תרבות הישראלי חסר הגבולות ומוטיב הגבר האבוד שיתבגר רק כשיזקין (אם בכלל), משמשים ב'ראיון האחרון', כמורשת קרב ספרותית. בתוספת איזכורים שכל כולם 'מייד אין ארץ הקודש', ניתן להבטיח שמדובר בטקסט שלא קל לתרגמו לשפות העולם, מבלי לפגום בו מהותית.

מתוך התקף פרובנציאליות נטו, נקודות אור בדמות צִיוּנֵי דרך בצפון (ובחיפה בפרט), גרמו לצפונית שבי לצהול לעתים קרובות, אבל אולי זו רק אני (ועוד אי אילו חיפאים בנפשם).

אליעזר היה פה!

ב'ראיון האחרון', משחק נבו במילים. ביד אומן, הוא מלהטט ורוקד בין שורות השפה העברית (ממש כמו שאני אוהבת).
בין היתר, הוא מרבה בקריצות ציניות, שמעוררות את הטקסט לחיים ופה ושם, גם מבליח עם משפט שידאג לוודא שנשארנו ערים ומעוניינים, הרבה מעבר לעלילה היום-יומית משהו, שמתבשלת כאן על אש בינונית.

בהקשר זה, עולה כאן תהייה מהותית ביחס לרמתו האוטוביוגרפית של 'הראיון האחרון' ונבו, שמודע היטב לתרגיל שהוא מארגן בין השורות, ממשיך ומושך את קוראיו בלשונם (או אולי זה בגלגל העין).

"כל כך קל ללמוד מספרים מה לא קרה בחייו של סופר, ובכל זאת רוב הקוראים מתעקשים לעשות ההיפך."

אם היו כאן חלקים בהם ניתן היה, להבנתי, למצוא שרידים מסיפורו האישי של נבו, הרי שבאחרים, נראה כי הוא שואט הרחק מחייו אל עבר הדמיון הסיפורי שהוא מתיר לעצמו ובצדק.

ככל שהתגלגלנו קדימה, כך נראה שעזבנו יותר ויותר את המציאות, שפינתה מקום לסדרה של חלומות בהקיץ בואכה הזיות ספרותיות. 
אין בזה רע, כמובן.

כואב, אבל תמשיך!

"איך אפשר לחיות ולכתוב במקום שאין לך בו זכרונות? שלא אכפת לך ממנו? שלא מרתיח אותך לפעמים עד כדי רצון להטיח את ראשך בקיר ואת אצבעותיך במקלדת?"

תחושת ה'הו כה קשה להיות סופר', עליה כתבו גם אחרים המתנהלים בדרך היסורים הספרותית, מסמנת את דמות הסופר ב'ראיון האחרון', כאילו היה 'הצלוב הכותב', אליו נִישַאׂות עיניי מאמינים.
האומללות הסדרתית, שהיא מנת חלקו של גיבור מקומי, חסר עמוד שידרה לעתים, מלא ביקורת עצמית ובעל יכולות ניתוח טובות שמאמללות אותו (ואותי לפרקים), קנתה אותי פחות. אבל אם כנות היא שם המשחק, ברור לי שאותה אומללות, היא אחד ממקורות העניין בדמות הראשית כאן ובכלל.
ויש בו ב'ראיון האחרון', עניין לרוב. עמוס בכתיבה נעימה מהזן ה'חברי', סוג של 'בגובה העיניים בורגני', הוא מילא אותי לרוב, רצון להמשיך לקרוא (וזה לא מעט).

אמנם, מדובר בעניין מהזן התנודתי, שהלך ואיבד אחיזה, לקראת הסוף, קצת כמו במגלשה. אבל עדיין, עניין לכל דבר ועניין :).

על השאלה האם משהו מקורותיו ישאר חקוק בתוכי?
קשה לענות.

בסה"כ, לנקודת הזמן הזו, היה לנו טוב יחד.

"מה זה... תרגיל בסדנת כתיבה?
לא אידיוט, זה תרגיל באהבה."

מפותל. מעניין. ישראלי למרחקים. תקראו.

נשמות / רועי חן

'נשמות', הוא סוג של מעשייה יהודית בהמשכים.
כזו המתנהלת על פני מספר מאות, שהחוט המקשר ביניהן, הוא דמות אחת שמתגלגלת לגורלה.

"חיים יש רק אחת, כל השאר מטאפורה" (הטעות במקור).

זה סיפור 'יידישאי' בניחוח מרק עוף, שלעולם יזכיר לי את סבתא. באותה נשימה, ניתן גם להודות שהוא נוטה לעתים לטרחנות זקנה ומעייפת.
קצת מזה וקצת מזה.

לשון חדה וביקורת סביב השולחן (סבתא זו את?)

הודים תמיד ידעו למצוא פִּרְצה בחוקים שהמציאו לעצמם, פִּרְצה המכונה 'פרשנות' ".

"אומרים שאדם נוטה לישון כפי שהתערסל ברחם אימו. לי נדמה שכשמדובר בגברים הם נוטים לישון בתנוחה שהתירה להם הכרס."

כחלק מאותו אלמנט 'יהודי', 'נשמות' ניחן בלשון חדה וביקורתית, מהזן שניתן למצוא בהתכנסות סבתות יהודיות למשעי, בעודן מביעות דעה כתמיד, על כל מה ששייך ולא שייך לענייינן. 
תתפלאו, אהבתי את זה (אולי זה מעלה נשכחות).
הביקורת האינסופית והלשון החדה, מתבלות את 'נשמות' בחוכמת חיים ובהומור איכותי ודק (ולפעמים גם פחות).
במילון המושגים שלי, אין טוב מזה.

"מה גרם למין האנושי לגבוה? מזון? רפואה? גנטיקה? אם תשאלו אותי, זה רק האגו, ה'אני' שהלך ותפח ממאה למאה, זקף את הגו והרחיק בין חוליות עמוד השדרה."

אם תחילתו של הסיפור גרמה לי לקרוא אותו כשבראש מתגלגלות לי מילים טבולות ב'אקצנט' רוסי/פולני כבד, הרי שבהמשך הן עטופות בערבית חמה ולקראת הסוף בדיכאון קפקאי משהו.
ממש מכל טוּב הארץ.

"המסקנה: נשמה שמתגלגלת לגוף של עכברוש תתקשה לזכות לקשב בקרב נשמות שזכו לגוף אדם."

איך שגלגל מסתובב

מתוך רעיון הגלגול, 'נשמות' משובץ במגוון דמויות שונות להפתיע.
ואם נודה שהראשונות הביאו עלי מסכת פיהוקים, הרי שככל שהתגלגלתי גם אני, הפכו הדמויות אהובות יותר, חמות יותר ומשעשעות הרבה יותר. 
הכל, כי אל 'נשמות', הגעתי עטופה קוצי סרבנות קלים, שמקורם בעיקר בקשריו של הכותב עם תיאטרון 'גשר' ובחשש שהטקסט הזה הוא עוד אחת מהמעשיות הגלותיות, כמקובל בז'אנר. 
בהמשך, גיליתי שלכל הפחות, התגלגלה ברועי חן איזו סבתא רבת סיפורים, עמוסת חוכמת חיים כרימון בתשרי ולוּ אפלטון היה יהודי, ודאי ניתן היה למצוא אצל מר חן, שרידים מזקנו הלבן.

"כמה גמיש הזמן כשמטפלים בו בעזרת מילים, אה?"

אומרים שהיה פה שמח...

ואם כבר העלנו את אפלטון באוב והתגלגלה נשמתו עד כאן, הרי לכם מספר משפטים פילוסופיים נבחרים, שחלקם העלה בי חיוך ולחלקם נתונה הערכתי (וזה, כידוע במחוזותינו, לא מעט).

"מתי בן אדם הופך לזקן, אתם יודעים? מתי שהאתמול שלו חי יותר מההיום שלו."

"זיכרונות זה כמו כינים, אם יש אחד, ודאי יש להקה שלמה שדוגרת לך על הראש."

לסיכום

'נשמות', חמוש בעברית נהדרת שמילותיה נבחרו בקפידה ובסיפור מעורר מחשבה שנוגע בפן הפילוסופי ובשאלות הגדולות של החיים. כחלק ממהותו, הוא מתפתח עם הזמן ומגיש מנעד רגשות רחב ומפתיע. 

ואיך לא ניפרד עם שאלת השאלות, "האם החיים הם מתנה או עונש?
אתם תחליטו.