"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

האישה היחידה בחדר / מארי בנדיקט

במבט תמים, מראה מצודד ותיאור בגוף ראשון, 
מספקת מארי בנדיקט סיפור מיוחד, מעוגן בהיסטוריה לא פשוטה.

זה שילוב של היסטוריה עולמית, תקופת עליית המשטר הנאצי בגרמניה וּזליגתו לאוסטריה וּלמדינות אירופה השכנות. עם היסטוריה אישית, אנושית של נערה שאפתנית ומוכשרת, שרוצה יותר.

מדובר בסיפור המושתת על ביוגרפיה של הדי קיזלר שהפכה לימים להדי לאמאר. מכוכבות הוליווד של אמצע המאה הקודמת.

היא דמות זוהרת, יפיפיה הולוודית שבנתה עצמה בכוחותיה בלבד וכך ככל הנראה תזכור אותה ההיסטוריה האנושית.

'האישה היחידה בחדר', הוא מוטיב חוזר בחייה, שלפעמים משמש לטובתה ולעתים מסמל את ההיפך.

אבל יד ביד עם יופיה וכשרונה על הבמה, הדי קיזלר/לאמאר, הייתה אישה דעתנית ומתעניינת, שלקחה חלק בפיתוח מספר המצאות יחודיות. חלקן בתחום הצבאי וחלקן בתחומים שמשרתים אותנו עד היום.
כי הדי קיזלר/לאמאר הייתה, בין היתר, ממפתחי טכנולוגיה ראשונית שהביאה לקיומו של הטלפון הנייד, כפי שכולנו מכירים אותו כיום.

בעמודיו האחרונים של הספר ולאחר שנגמר פרק בסיפור חייה של קיזלר/לאמאר, מתארת בנדיקט את מפעליה החלוציים של דמות המופת הזו שנשמעת כמעט טוב מדי.

ספרותית, יש ב'האישה היחידה בחדר' אלמנטים מעט ילדותיים, שעד כמה הם תואמים את הדמות הראשית וכמה הם תוצאה של סגנון הכתיבה, כנראה לא נדע לעולם. למרות זאת, זה סיפור קטן-גדול, שיש בו משהו חם, נשי-אנושי וחזק מאוד.

וגם אם לא הכל נכון וגם אם חלק נתון לפרשנות או השערה, יש משהו נעים בסיפור חיים שהוא גם נוצץ וגם כל-כך לא.
התחממתי באור חייה של דמות יוצאת דופן, עם ספר שבהחלט שווה קריאה.

מת בשבילה / שרה פינבורו

ריבוי דמויות כמעט תוקפני, מקדם את פני עמודיו הראשונים של 'מת בשבילה'. בשלב הזה, קצת קשה לזכור מי הוא מי והצגת דמויות רבות כדמויות מפתח (כולל תיאור אישיותי ובעיקר חזותי), מאטה את שטף הקריאה ומחייבת לעתים דפדוף קל לאחור.
אבל הציפייה, שמקורה בתחושת פוטנציאל ספרותי ממשמש, מאיצה שוב את השטף ועוזרת לשמור על עירנות.

זה לא פשוט, אנשים

נראה ששרה פינבורו יוצרת דמויות שמתקשות ביחסים.
הן אוהבות, רוצות ומיחלות לתקשורת אנושית, אבל הקשר בין רצון ויכולת, מוטל כמו תמיד, בספק גדול.
כולם רוצים, כולם לא יכולים ומתחת לפני השטח, כל נציגי החברה הגבוהה משקרים, מסלפים ונוטים למידה של סוציופטיות סביבתית. 
בתוך המרקם השיקרי, הלא יציב הזה, חוגגת פינבורו סיפור מתח כביכול, שמתחיל נעים, הופך מעניין, אבל נוגע קלות בלבד בהבטחה למתח לשמה התכנסנו. 

אחרי שנעסוק ביחסים בין המינים ונחפש את המתח שלא היה, נוכל להתשתעשע כאן גם בעינייני מעמדות וכסף, כולל מגוון רגשי הנחיתות שנלווים לאחרונים.
כן, הכסף כאן נמדד במיליונים והפסיכופתיה עפ"י משקל (קצת כמו עלילה ממורקת היטב, לסדרת טלויזיה אמריקאית-בינונית).

תובנות של נשים תבוניות

'מת בשבילה' נוטף נשיות עוד משלב הכריכה והוא ממשיך לעשות כן מהשורות הראשונות ואילך.
מעבר לריבוי דמויות בסגנון נשי מובהק, מספקת כאן פינבורו תובנות נחרצות מהסוג שמחייב למלמל 'כל כך נכון', 'כל כך פשוט' וכמובן 'איך לא חשבתי על זה קודם, בעצמי?'

"כסף, סקס וכוח הם האב הבן ורוח הקודש של החיים מותק. אל תשכחי את זה ונשים יכולות להשיג את כל השלושה אם הן לא טיפשות. אז אל תהיי טיפשה."

למרות שאני לא נמנית על אוהבי נשים בפרט, או אוהבי יצירי המין האנושי בכללותו, יש משהו בחיבור התבוני הזה, שעושה נעים בפנים. קצת כמו ספר עזרה עצמית לרעיה המתחילה, ללא הצורך לפגוע לי במנת המשכל (זר לא יבין זאת וכך גם גברים).

"בכל מקרה היא דאגה לגמור בקולי קולות. גבר כמו... לא יבין לעולם אורגזמה נשית אמיתית, שקטה, חזקה, חבויה."

כמה טוב?

אם יש מדד איכותי לבחינת משיכה לספר, הרי היא ההודעה שמעדכנת על עליה (של 80% במקרה זה), בזמן השימוש במסך (לאור קריאה דיגיטלית כמובן)..
את 'מת בשבילה', קראתי ברצף, לעתים בנטייה לשקיקה. אבל במקביל לאותם רגעים מזהירים, כלל הספר הזה גם נקודות כשל עלילתי ומלל מיותר, שהוריד 
לטעמי, מרמת העניין בסיפור ומזרימת העלילה.

לא חוזר, חלילה

שלא לטובתי (ואולי גם לא לטובת הספר הזה), לאורך 'מת בשבילה' חיפשתי רמזים מטרימים. כאלה מהסוג שנשתל תוך שימת לב מוגברת,  ב'מאחורי עיניה' (ספרה הראשון של פינבורו, שמוגדר בעיני כטוב מכולם, גם אם שנוי במחלוקת גדולה).
אלא שבניגוד לאחרון, 'מת בשבילה' התגלה כְּתַבְנִית חלולה וחיוורת, ביחס לאחיו רווי התהפוכות.
כאן, המתח/לא מתח לא נגע בי והרמזים שנשתלו, התגלו כבלון ניסוי שלא צלח במקרה הטוב (או סתם כפרט עלילתי מתמשך שכל קשר בינו ובין התקדמות העלילה מוטל בספק). כאילו מישהו ביקש לחזור אחורה בזמן ולבצע שוב את אותו תעלול. אלא שהפעם, נראה כי הלוליין נפל מהחבל לפני תום התרגיל, הבלון לא התנפל לשיא גודלו והפיצוץ בעקבותיו, חלקי בלבד.
זה לא רע, גם לא טוב כמצופה.

"טוב הולך לטוב ורע הולך לרע."

שְֹרָף / אנה ריל

הוא מתחיל בנסיון להלום בקוראיו וממשיך כשהוא מזכיר פה ושם את 'איידהו'', של אמילי רסקוביץ', 'בתו של מלך הביצה' של קארן דיון ו'שירת סרטני הנהר' של דליה אוונס.

כולם, בדיוק כמו 'שְֹרָף', עוסקים בטבע פראי ובאדם המנסה לאלף אותו או לחיות לצידו בהכנעה.
כולם, גם עוסקים במשפחות שבורות מיסודן, או בכאלה שנשברו לאורך הדרך ובעיקר, כולם נושאים איתם תיאורי טבע מרחיקי לכת (מי יותר ומי פחות) ועומדים על גבול העודף
בנושא זה (חלקם גם עוברים את הגבול).

ואם עסקנו בגבולות

שְֹרָף מותח את גבול הסבלנות כשהוא מסמן טרגדיה, מקרה קיצון שמוזכר במעורפל כבר בין דפיו הראשונים. בהמשך הוא יעשה הכל על מנת למשוך אותנו באף תוך סיפורי מעשיות משפחתיים שחוזרים אל עבר מאובק וישנוני.

הכל על מנת למנוע מאיתנו להגיע אל אותו סיפור, שמישהו האמין שנזדקק להמון היסטוריה On The Rocks, כדי להתכונן לקראתו (וכן, באיזשהו שלב, גם אלכוהול לא היה מזיק).

 

כי שְֹרָף מנסה לזעזע תוך ביטול מוסכמות ובניית תרבות אחרת, בעלת נורמות שהיו מסמרות שיער כל מי שלוקח חלק בציויליזציה בת ימינו (ואפילו לא רק).
צורת הכתיבה שקופצת מנקודת מבט אחת לאחרת ומאפשרת הסתכלות דרך עיני דמויות מפתח שונות, לא נגעה בי והסיפור על המתח/לא מתח שבו, לא סחף אותי איתו. ומה משמעותו של ספר מתח, אם לא ישבתי על קצה הכסא ברגליים מתוחות מהעתיד להתגלות ולא הזכרתי לעצמי שלא לכסוס ציפורניים עד המרפק? ומה טיבו של תיאור רצח, אונס, או כל מקרה קיצון אחר, אם לא הרגשתי את רטט הפחד מפניהם עמוק בעצמות?

 

לעומת זאת, לצערי, כמו במקרה מובהק של קהות חושים, הנסיון החוזר ונשנה לזעזע באמצעות אלמנטים א-נורמטיביים, התחיל (אולי) בזעזוע קל, אבל המשיך בתחושת More of The Same.

 

ואולי זו אני, אבל כשהביקורות היללו ומשפטי מפתח כמו 'לא הצלחתי להוריד מהיד' (נתעלם מהעברית המקולקלת) ו'אי אפשר להפסיק לקרוא', נזרקו לחלל הספרותי, מצאתי עצמי מתרחקת וחוזרת חליפות אל בין דפי המהולל, לאורך כחודש או יותר.


תאשימו אותי, תאשימו ספרות סקנדינבית, אולי כמו אחרוני המעריצים, תגידו שפשוט לא הבנתי. אבל עובדה היא עובדה והספר הזה התקשה למשוך אותי אליו, ממש כפי שהתקשיתי לקרוא אותו ברצף.

ואולי, אני הלבנטינית צרובת השמש והוא הסקנדינבי הקר כקרח, פשוט לא נועדנו להיות.

מבחינתי, מדובר בחוויה מגומגמת חסרת פשר שלא הוכיחה את עצמה, למרות הביקורות המהללות.

נפרדנו מתוך ידידות קרירה ומרוחקת.

ברוח הזאת / אשרת קוטלר

'ברוח הזאת' של אשרת קוטלר, מתחיל תוך עומס תיאורים ימיים מדוייקים להתפאר. 
כְּבַת למורשת יורדי ים, גם אני כמו קוטלר, מכירה מקרוב את אותם מושגים ולמרות זאת, לא נהניתי מתחילתו של הסיפור שמתחַזֵה בקלות ליומנו הטכני של שייט מתחיל. 
אבל זוהי כאמור רק ההתחלה. 
מי שיצלח אותה, מַשַל הייתה מים סוערים ויֵצֵא בשלום מצידה השני, יגלה ספר מעניין עד מרתק, שבו אותו שלל ביטויים ימיים, פועלים רק כזַן יחודי של Name Dropping, לא הכרחי בהחלט.

חדי העין שבין יורדי הים, יתקשו אולי לקבל את שלל הביטויים הימיים שעשו כאן 'עַלִיה' וְעוּבְרֵתוּ (מלשון 'עברית', למען הקהל (ולחלוטין יתכן שבנקודה זו, אלו רק הקוצים ואני).

אזהרת מסע

'ברוח הזאת' יפגיש אותנו עם מספר דמויות, שלמרות שיקח זמן לאתר ולהבין את הקשר ביניהן, כִּבְרַת הדרך שנבלה יחד תהיה נעימה, אפילו תשאיר בדל סקרנות ומתח באויר, ממש כמו שצריך.

אז מה היה לנו?

הסיפור בכללותו, נוגע ברוחניות ניו אייג'ית משהו ומספק מפגש עם אנשים שהגיעו אל פסגות קריירה, רק כדי לגלות שם קרחת יער משמימה עד מטרידה, שמתחזה לפסגה המטאפורית, אותה קיווּ למצוא. הם מגלים את פצעיהם הישנים אותם סחבו במעלה ההר ומנסים לנקותם לכדי גלד איכותי בתהליך ההחלמה. הכל, על מנת לאפשר התמקדות במטרה הגדולה האמתית, פשוט לנשום.

אותן דמויות 'מצליחות', 'בעלות שם', יביאו אותנו להבנה שכל אדם נושא עימו את שריטותיו ומוסר ההשכל הזורם כאן כזרם תחתי, יתייחס לעובדה שבריחה נראית הכרחית במצבים מסויימים, אך רק התמודדות פנים אל פנים מול הסערה, תאפשר ככל הנראה, את קיומו של תהליך ההחלמה המבוקש.

עברית שפה יפה

הכתיבה איכותית, טובה ולא מתנחמדת והשפה נעה בין עושר לשוני ובין התייחסות יום-יומית, איכותית לא פחות.
חוויה נעימה ממש כפי שהייתי מצפה.

פילוסופיה לנש(י)מה

"אני חושב... אבל זה לא אומר לי כלום... אני לא יותר קיים או פחות קיים כשאני חושב. אין לי שום ודאות שמשהו מכל זה אכן קיים."

תוך איזכורים שונים כמו זה הקורץ אל דקארט כאן מעל, מספקת קוטלר טקסט איכותי ועשיר ברבדים, שניתן לחפור בו וניתן גם לשוט עליו כמו על מים רגועים (שלא תדעו, אבל 'ים תחת...' קוראים לזה בין הימאים והעיקר שלא תזהו סביבכם קומולונימבוסים). 

אם ננקה את הניו אייג' סטייל, נמצא כאן סיפור נעים, ים תיכוני במהותו, על אנשים ששכחו מה חשוב וחזרו בדרך הקשה, על מנת להיזכר.
מן מטאפורה לחיים המודרניים של כולנו ואולי לא רק.
כדי להקשיב ךרחש הגלים הנסתרים, כאמור, נאלץ להוריד את הציניות לחצי התורן.

אני אוהבת את זה, אבל זה בהחלט לא מתאים לכל אחד.
קצת כמו קוטלר עצמה 
ואין בזה רע.

"דחיית סיפוקים זה כל הסיפור בחיים."
כן, גם זה.

חתול שחור / דריה מעוז

אני מחבבת חתולים שחורים וגם את הכתיבה של דריה מעוז. נסיון העבר לימד אותי שכדאי לשים לב אליהם, לחתולים מכל הגוונים ולכתיבה איכותית.

זוגי זה הכי

ב'חתול שחור' פורמת מעוז את הזוגיות של כולנו. באמצעות החתול השחור המטאפורי, שנדחף ומתערב בין הדמויות, היא מאפשרת לנו להיות פחות ביקורתיים, יותר אוהבים (גם את עצמנו) והרבה יותר מאפשרים לעצמנו פשוט להיות. וכשזה נעים, זה באמת הכל.

"היא - מתעניינת בנפש האדם, הוא - תכלילתי וארצי. היא - אוהבת רומנים סוערים, הוא - ספרי עיון כבדים והיא רצתה להגיד לו: 'אנחנו החלום, לא הים והדגים.' "

זה מתחיל בסקירת מערכת יחסים זוגית. קצת כמו מערכות היחסים ארוכות החיים של כולנו. ממשיך אל הפחדים, הסיפורים שסיפרנו לנו ולאחרים, האמונות המוטעות (גם המדויקות) והמתח ששורר בכל.
ויש בו, בחיבור הזה, מן אישור והכרה, שכולנו דומים וכולנו חווים בגדול, את אותן החוויות בדיוק.

אלא שהכתוב עד כאן מתאר רק את תחילתו של הסיפור, כשמעוז מקפידה ומצליחה להרגיע ולאפשר לנו לשחות על מי מנוחות מוכרים, בבחינת 'מה שהיה הוא שיהיה', מבלי שנחשוד בהמשכו של הסיפור.
הו אז, היא תיקח אותנו ביד מכוונת, אל מסע במים גועשים שכל קשר בינו ובין חלקו הראשון של הסיפור מוטל בספק (ואולי סתם התגלגלנו באופן טבעי אל הרע ההכרחי-המציאותי שבכולם). 

כשמשלבים בטוב הזה גם משולש רומנטי (ואולי משולשים), מתמודדים בנוסף לאהבה ולתשוקה, גם עם כוחניות, חוסר בטחון, רכושנות ושאר אלמנטים פסיכולוגיים.

אפשר להודות שלאורך הדרך, הופך 'חתול שחור' מספר עדין על חיי נישואין, כזה המספק הצצה אל חיי כל זוג סטנדרטי באשר הוא, לספר מתח פסיכולוגי שמחייב התמודדות מסוג אחר לגמרי. הוא ישאיר אותנו מתוחים ויבהיר שהמתיחות העדינה ביחסים הזוגיים שהטרידה אותנו בעבר, היא הקטנה שבבעיותינו.
כי כמו שידענו מראש, 'הכל יחסי'.

אחת משלנו

הדמויות של מעוז ארציות, יום-יומיות וקלות להזדהות.
הן שבורות מבפנים, נושאות בתוכַן את המכות שצרבו בהן החיים, אך  משמשות כלפי חוץ, כמופת מרהיב של שלמות.

"יציר הדמיון שלה שכנע אותה שהיא פחדנית, מרחפת ומקולקלת, וששום דבר טוב לא יצא ממנה. הוא נזף בה, התווכח עימה וביקר אותה ללא הרף, אבל גם רשעותו לא הרתיעה אותה."

'חתול שחור', נקרא בשטף ומעוז מקפידה ליצור אוירה אישית, ביתית משהו. כזו המתפתחת תוך שיחה עם חברה טובה, בדיוק ברגע ההבנה שגם היא, כמוך, 'מזייפת' קצת עם סידור המטבח, בוררת מה להשאיר לטיפול העוזרת ומאשרת לילדים, רק היום, להתקלח כבר מחר, כי מאוחר.

שפה יפה

העברית כמצופה, עדינה ואיכותית. מאפשרת מנעד רגשות מתוזמר היטב, ללא דרמה מיותרת ופסגות גבוהות. ממש כמו בחיים.
מעוז שכידוע אַמונה על מספר ספרים איכותיים, משנה כאן כיוון ספרותי אך מקפידה להישאר איכותית כתמיד.

ומה בסוף?

התובנה המתבקשת מ'חתול שחור', קשורה בעובדה שהפער בין ה'נורמלי' לַפחות, קטן עד מאוד, שכולנו מוּעדים לחוסר איזון כלשהו ושמערכות יחסים הן עבודה מרתקת, תמידית, שאם הצלחנו, אולי נמצא בה את שכרנו.
אחרי הכל, כולנו קצת מעורערים והאבחנה בין יציבות ובין אותו ערעור, היא עניין סובייקטיבי, רגעִי, ששייך לעיני המתבונן.
ואולי בכלל האהבה, היא הדרך הבטוחה לשיגעון ובחזרה.

בכל מקרה, נראה שכולנו זקוקים לאיחולי הצלחה.
ספר עמוק, מעניין ובהחלט שווה קריאה.

סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים

הגיגים על סקס, פתיחות ראויה לציון מהסוג שמושיב אותך על הכסא כמו על קוצים, אולי אפילו כניסה לעובי הקורה של הטאבו האולטימטיבי ופוטנציאל (נפיץ משהו) של עולם של מטה.

זה מה שניסו, ככל הנראה, להשיג מלקטי ספר
הסיפורים הקצרים הקרוי 'סקס'.
רוב הסיכויים שאותו פוטנציאל, הוא שמשך אותי לקרוא אותו (לא בלי לבטים עמוקים).

ויש לציין כי הסיפורים הראשונים, נתנו תחושה של תמורה סבירה לאותו פוטנציאל. כן, במחצית הראשונה, נראה היה שהעבודה השתלמה.

אלא שאז, הגיע חציו השני של 'סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים'. אולי אפילו קודם חציו, כבר התברר, שהסיפורים הולכים ודועכים אל עולם אישי עכור ומבולבל, שכל מה שניתן לשאוב ממנו הן השאלות המתבקשות, 'מה הקשר בין מה שקראתי כרגע ובין ספר שעיסוקו סקס, פתיחות ויצר למשעי?', 'מה קראתי כרגע? ובעיקר למה?'.

כשהבנתי שהסיפורים לא אחידים ברמתם וברמת העניין שהם מספקים, הבנתי גם שבמסווה של אותה פתיחות מבוקשת, נפלתי בתרגיל השיווקי העתיק ביותר בספר (תמיד עדיף לשים את הטובים קרוב לפתיחה).

יחסים שלא צלחו

נטשתי כשחצי תאוותי הספרותית בידי, בעיצומו של סיפור פתלתל ומיותר, שקדמו לו שניים דומים לו ברמתם.

הבטחתי לעצמי שלא אכנס לניתוח מעמיק יותר, אז נשאיר בצד הפעם, את מה שיש לי להגיד (לדוגמה), על הביטוי 'רוקם עור וגידים'. שיהיה.

כן, The Joke is On Me.
תהיו חכמים, אל תהיו עינת. 

לרשת את אידית / זואי פישמן

תקופה לחוצה הביאה אותי לבקש לי ספר קליל. 
כזה שיחמם את הנשמה ללא חובת השימוש במשאבים קוגניטיביים מרחיקים.

הו אז, נתקלתי ב'לרשת את אידית', שתוך גישוש בין עמודיו, ניתן היה לחוש באותו פוטנציאל חמקמק, של ספר קליל מידות וסיפור.
אלא שכבר בעיצומו של הפרק השני, נאלצתי לתהות האם אני שותפה לירושת אידית (אותה זקנה מרירה שכמו בסרט הוליוודי בסיסי, מתקשה להיפתח) ואם כך, למה לי בכלל?

אז מה היה לנו?

אידית היא קשישה חביבה למראה, שקשיים בחייה הביאו אותה אל גבולות הקוֹצַנִיוּת האנושית.
כשבתה מסיימת את חייה ומורישה אותה על ביתה, לחברה (שהיא במקרה גם עוזרת הבית), ניתן להבין את מורת רוחה.

החברה מצדה, מגיעה חמושה בחביבות (על גבול הילדותית) ובילדה כבת שנתיים. 
אבוי לתמונת הפתיחה.

וכשנשלב פירורי ילדות, זִיקְנה דמנטית ומה שביניהן, נוכל בקלות להתדרדר אל ציטוטי דיבור תינוקי-משובש ולקוות יחד, שלפחות הילדה שביניהן, תתבגר במהירות.

תבלבלו עם שטויות

'לרשת את אידית' ניחן באותה תופעה עלובה שמכה ספרים רבים על גבי הגלובוס. זו שניתן לתאר אותה כעודפי מידע מיותר, שקשר בינו ובין התפתחות, התגלגלות ואפילו גילויי עניין בעלילה, מקריים בהחלט אם בכלל.

"אידית שיחקה בכפתורי המעיל הבז' שלה" (ושימו לרגע בצד, את ה' הידיעה המיותרת).

תוסיפו לזה עומס מידע על סגנון ודרך שטיפת הרצפה, כולל "מגי שטפה את הדלי באמבטיה והניחה אותו במהופך בתוכה ליבוש. היא שטפה את ידיה בכיור, ייבשה אותן במגבת וזחלה בחזרה למיטה" והרי לכם מידע מיותר בעליל (אלא אם הטרידה אתכם שאלת רמת ההגיינה של הגיבורה, כמובן).

עבריתָה לא פַשוּטָה

מתברר לעתים שעברית היא עניין בעייתי וכשנתקלים במשפט כמו
"מפולת של ברביות", "ויני ניגש מסביב כדי לפתוח את דלתה, אור השמש בהק על רצועת הפלסטיק השחורה של כובעו כמו זרקור." ו"הזכרון שלף אותה מתוך המצב רוח הרע", ניכר ששפת הקודש לא עשתה חסד עם מתרגמי אותה יצירה עייפה.

הפוסל במומו

ככלל, אני אוהבת למצוא בספרים 'משפט מחץ', שמתאר את הספר על הוויתו. ב'לרשת את אידית', מדובר במשפט ההחלטי "אפשר להפסיק לדבר על הנושא המגוחך הזה? סיננה אידית."

כן אידית, הפעם אני איתך. 

יכולתי להמשיך ולזחול בקריאתו של ספר פושר עד סתמי, שטוח כמו פלטפוס רב שנים. כזה המספק עלילה איטית כצעדי קשישה, שמניין הימים שהקדשתי לקריאתו, שוות ערך למספר שנותיה של הגיבורה (והיא לא צעירה). אבל הפעם, בחרתי בי וחדלתי בעיצומה של החוויה. 
אי שם בעמוד 141, מתוך 247 דפיו (בתצורה דיגיטלית), נפרדנו חד צדדית, ללא חזרה.

תקראו/לא קראו, See if I Care.

מרוב תשוקה / יוסי וקסמן

'מרוב תשוקה', סיפרו של יוסי וקסמן, עמוס קסם לרוב. 
משהו בשיח הגברי/לא רק גברי, שיח נטול רומנטיקה לחה אך מלא ברגשות, מכאיב, מושך ומחמם את הלב, מזכיר לרגעים את 'די כבר עם השקרים שלך', של פיליפ בסון (זכרון שאין חיובי ממנו).

אז מה היה לנו?

וקסמן מספק גיבור/אנטי גיבור, שמחפש את דרכו בעולם רומנטי, מיני וּמבולבל. במאבק אל מול ההגדרות 'הטרוסקסואל', 'הומו', 'דו-מיני' ומה שביניהם, תשוקתו המינית מפילה חללים ובעיקר אותו.

אבל אותן הגדרות, מסמנות רק את המערכה הראשונה בסיפור וכשנתעמק בו מעבר להן, נפגוש בחיפוש אחר מהות שאבדה, החמצת חיים ונסיונות השלמה כושלים. 

"השקרים, כמו הסטיות, הם חלק מהחיים, אבל מעולם לא היה מסוגל לשמור אותם לעצמו ויצא שכמעט הפסיד את חייו בגללם."

אומרים יש אהבה בעולם

ב'מרוב תשוקה', בוחן וקסמן את מהות האהבה. הוא מחטט בנפש דמויותיו, מערטל אותן מנורמות ובוחן אותן מול שכבות של 'מה יגידו'.
האהבה של וקסמן שורשית, ארצית, מיוסרת ומיסרת, מחפשת את עצמה ואוגרת רסיסי חיים לרוב. 

"הוא חשב לא פעם להתאבד בגלל הסטייה שלו, בגלל האהבות שתמיד מתחרבשות לו, אבל לא העז."

יחד, נצא למסע חיפוש כואב, אחר מהות האהבה.
בסוף, נישאר רצוצים וּכאובים ונחכה יחד לקשת שמעבר לענן, במן אופטימיות זהירה שמקורה בהשלמה.

כותבים, סיפור אהבה

הכתיבה שונה ומיוחדת, עמוסה תיאורים מדוייקים בעברית עכשיוית עד יפה, שמתובלת בביטויים מעולמות מיניים, מוקצנת ולעתים גם חדה.
יוסי וקסמן מתשמש בעברית כבסכין חותכת, בנסיונות כירורגיים להוכיח כאב עד שפל מדרגה. הוא גם מצליח בזה לא רע.

משום שזה ספרו הראשון של וקסמן אליו נחשפתי, לא ברור אם מדובר בכתיבה מייצגת, או ספציפית לספר זה ובכל מקרה, סגנון הכתיבה המשלב ציטוטים, שימוש בגוף ראשון, שני ושלישי לסרוגין, תורם כאן את חלקו למערכה הכוללת.

אותו סגנון כתיבה יחודי, גובֵה את מחיר ההתאקלמות, כשלוקח רגע או שניים להשתלב בו. אבל מרגע שהשתלבנו זו בזה, נהניתי לרוץ איתו עד הסוף.

מינימינימיני

מינוניי הביטויים המיניים, התגלו לי כמדוייקים. אבל כאחת שידועה בסיבולת גבוהה לאותם אזכורים, אני לא האדם הנכון לברור הנקודה ויתכן שרכי לבב ממני ימצאו עצמם מזועזעים (ראו הוזהרתם ו... לי זה היה נעים).

"היום היא מבינה שאפשר למות מרוב תשוקה, עד כמה שזה נשמע אידיוטי, כמו בסרט רומנטי, כמו בשיר מפגר של אַזְנָבוּר."

כן, זה כנראה אפשרי.

"לכל אחד יש את היער שלו."

גם זה.

להלל את החול / שרון מולדבי

זה חם ומתוק.
כך, במשפט הבנאלי משהו, המתנגן, אני בוחרת לפתוח בכתיבה על ספרו החדש, הראשון אם לא טעיתי, של שרון מולדאבי.
כי מי מאיתנו, בנות המין, לא חיכתה שישירו רק לה, שורה זו בדיוק? שחם וגם מתוק, יהיו מהדברים שיִצַרְבוּ בה... ובו.
ומי לא שומעת ממש עכשיו, את הקול החם, הצרוד משהו, ששר שורה אלמותית למענה בלבד.

מולדאבי, לא מבוגר מספיק כדי ליצג את פסקול חיי (וּבְלי לשים לב, גלשנו אל מחוזות הקוּטְנר). 
אבל למרות הבדלי הגילאים הקטנים עד בלתי נחשבים שבינינו ('בלתי נראים', זה כשאובדים משקפי הקריאה), נראה שמולדבי כַּבש בכל זאת, חלק קטן ואיכותי באותו פסקול.

אל מולדאבי הכותב, הגעתי בעקבות המלצה של חבר פייסבוק (הוא, קורא לזה 'חברבוק', אני, מחבקת את ההגדרה בשמחה). הרי אם לא מוזיקאי פעיל, סופר רגיש ואיכותי, יתקבל במחוזותינו באותה התעניינות, אם לא יותר.

כהמשך ישיר לאותה חיבה יתרה שפיתחתי אל אלו ששרו את רִגְשותיי (אז, כשעוד היה נכון ונעים לשיר אותם), נחשפתי אל הספר שמהלל את החול והחול במקרה זה, מתייחס לאותה שיגרה מעיקה ונהדרת, שכולנו חווים (לא אל הפַן הגרגרי, המאוס, של המילה). 

"...השגרה שלנו,... השגרה הזו היא שמתרגלת ומאמנת את הנפש ומובילה אותה בכיוון הנכון. אמון, ביטחון, עוגן, בית, יסודות, מקלט - מילים ענקיות שפעם סימלו את כל מה שהכרתי רק אצל אחרים ואת כל מה שהכי קינאתי בו, הופכות לאט-לאט גם לשלי, למנת חלקי."

אז מה היה לנו?

מדובר באוטוביוגרפיה שמנסַה לדייק את תהומות הנפש ואת הגלים המציפים את הנשמה, הורסים ובונים אותה. מולדאבי מספר כאן פרק בסיפור חייו והוא ארצי, רגשי ושטוף ביקורת עצמית. עם מגוון תהיות בנוגע לתפקידנו על הכדור, קצת כאבי ברכיים ו'קְרֵחְצֵן' כללי (כמו שהייתה אומרת סבתי, בוודאי), הוא משמש בין היתר כַּמַרְאָה המזדקנת (קַלוֹת ובחֵן), של כולנו. 

"וגם אם אני מתאבל בכל יום על האמן שכבר לא אהיה, הרי באותן עוצמות רגש אני שמח ומברך על שנקלעתי לעולמות אחרים, מעניינים כל כך, מתגמלים כל כך."

'להלל את החול' נוגע בשלושה תחומים עיקריים. חיבוטי נפש, שמקורם בהתפתחות אישית ארוכת שנים (אותם אהבתי מאוד), סקירת ספרות מוזיקלית והסברים מרחיקי לכת על מציאות רבודה (שניהם מעולמות התוכן של מולדאבי). אותם שניים אחרונים, רחוקים מתחומי העניין שלי ובהתאם התחברתי אליהם פחות. לעתים, חוויתי במחיצתם עומס מיותר, על גבול הטרחנות המילולית.

החיה שבִּפְנים

נראה שנשאר בו, בשרון מולדאבי של היום, משהו נשכני מהרוקר הלא מתנחמד שהוא רצה להיות (רצה ואולי לא בדיוק יצא). כזה ששובר גיטרות באקסטזה מעושה וצועק על הקהל 'סתומים! למה באתם?'.
מתוך הֵבְזֶק ה'שברו את הכלים' הכללי ותוך נסיון להיות כֵּן ושלם עם עצמו (נסיון שצולח ברובו), מולדאבי, סוגר פה ושם חשבונות עם הסביבה. ברשימת החיסול הקטנה שחבויה בתוך 'להלל את החול', נמצא חבְרַת עבר ש'זרקה' אותו לטענתו, אתר הכרויות, שלטענתו שוב, עסוק רובו ככולו בסינון מעמדי, מתופף שקילל אותו, קצת הבעות דעה פוליטיות ועוד.
את עקבות ה'לא שַֹם זין', אהבתי בו אז וגם היום. 

" 'אנחנו מכריזים בזאת על החרבת מדינת ישראל', כתבתי מתחת לתמונה ההיסטורית... שבה אורן חזן חשוף בטן מצלם סלפי עם ראש הממשלה..."

קוויקי

'להלל את החול', אינו ארוך. כי כמה עוד נוכל לבקר את עצמנו וחמוּר מכך, כמה עוד נוכל לדרוש את סבלנותם של אחרים?
ואולי סבלנותנו, הקוראים, נבנית בין היתר, על חורבות אותו יצר מציצנות צמא דם, כמו חיה פראית שלא יודעת שובע.

מולדאבי מצידו, מצטייר כאדם מבולבל מן השורה. כזה שאור הזרקורים שהיה סביבו, דעך והשאיר בו סימנים. הוא כותב בנשימה אחת, ללא פרקים מרובים, נטול כרונולוגיה לרוב וללא סדר מחייב.
קצת כאילו הספר הזה, היה חייב להתנקז מתוכו וכך עשה.

'זה לא קל, אבל מה יש עוד בינינו?'

לא קלה דרכו של מולדאבי ולא קלה גם דרך הקורא(ת). כי כדרכן של אוטו-ביוגרפיות המכות על חטא, גם 'להלל את החול', מוכיח לעתים נפילה אל אגף הטרחנות. אלא שזו, מוכרת, מוסברת וניתנת לבליעה לרוב. מדובר ביצירה חשופה, מוּכַּה, שלא משאירה מקום מסתור. יחד איתה, מתקיימת פה אותה תחושה שאולי עדיף היה שלא לחשוף הכל. בבחינת 'תשאיר משהו לספר בבית'. אבל אולי זו רק אני.

כך או כך, הכל נשכח

אחרי הכל, נראה שמולדאבי מאושר בדרכו. זה מבצבץ קלות מהשֵם הנבחר שעל הכריכה ונוזל בין שורות כל משפט שני בממוצע. שַם, העבר מתואר עבש עד אפל, רווי פחדים וכעסים ובהווה, השמש זורחת פה ושם.
קצת כמו נשים הריוניות שרואות סביבן בעיקר את דומותיהן תפוחות הבטן, מולדאבי מוצא קרן אור בסובבים אותו, אך מקפיד להבהיר שלא תמיד כך היה.

"בגיל עשרים ושש הייתי פקעת של בעיות של קשרים בלתי מותרים, מבוכים ומסדרונות שמעולם לא הלכתי בהם... עכשיו אני רוצה להאמין שאולי אני זקן בן חמישים ושתיים, אבל מנטלית אני במלוא אוני."

בקצרנותו היחסית, 'להלל את החול', מספק תמונה שורטת של התמודדות אישית, מול אכזבה, כאב נפש וגוף וּכמיהה בלתי נגמרת.
ויש משהו מפתיע עד מרגש, בהבנה שמישהו שלרגע היה לו הכל (או כך זה נראה מבחוץ), מתגלה כאנושי, חַבוּט ולא נטול דאגות, בלשון המעטה.

" 'ווינר או לוזר, מי אני מביניהם?' שר איגי פופ והתשובה הפרטית שלי אינה ברורה לי עד היום."

בשלישו האחרון לערך, 'להלל את החול' עייף אותי עד עילפון. אבל אז הגיעו מִינֵי ארועים גורליים, שהושיבו אותנו יחד על קצה הכסא.

כשניגשי אליו לראשונה, קיוויתי ש'להלל את החול', מגיש תובנות לגבי התמודדות עם שיגרה מעייפת. משהו בעל פריסה גלובלית אוניברסלית. בדיעבדף, הוא מתאר את החול והקושי של כותב הספר ופל=חות מספק תובנות להדיוט שכולנו.
חם ומתוק, לרגעים.

מכתב של אלמונית / שטפן צוויג

 'מכתב של אלמונית' הוא סיפור על אהבה גדולה, 
או אובססיה חולנית. 

"לא זיהית אותי, לא אז, גם לא אי -פעם, מעולם לא זיהית אותי. כיצד אוכל לתאר בפניך, אהוב, את מפח הנפש של השניות ההן...".

אז מה היה לנו?

מדובר בנובלה קצרצרה, מהודקת ומדויקת, בה דמות אחת מרוחקת, כמעט לא מוכרת והשנייה, ארצית, פתוחה, חמה וחושפת במפגיע את סיפור חייה.

הסיפור קיצוני, מכמיר לב ועוסק רובו ככולו בפספוס ואכזבה.
אלא שגם ברגעי האכזבה הגדולים, משהו באהבה הגדולה משתמר ומושך אותנו אל עבר מחוזות האובססיה. כי כמו ברוב המקרים, גם כאן, ההסבר משתנה בהתאם לנקודת המבט.

"מאז התעוררתי מן הילדות, מה היו כל חיי כי אם ציפייה..."

כואב אבל...

איך שלא נסתכל עליו, 'מכתב של אלמונית' מספק את תמצית הכשלון. סיפור כאוב שבאמצעותו שולח שטפן צוויג אגרוף בבטן קוראיו ומשאיר אותם נטולי אויר באופן פתאומי (ואולי זו רק אני).

מספר הדמויות המינימלי, הדיווח המתקבל במעמד צד אחד בלבד וסיפור החיים הצר, ממלאים כאן את הדפים באופן שקשה להסביר.

מדהים איך באמצעות טקסט קצר שכביכול עוד לא הספיק לחדור לי אל מתחת לעור, כל-כך מעט מילים וכ-40 עמודים בתצורה דיגיטלית, הצליח צוויג למשוך אותי אליו ולערער אותי בו זמנית.

אחרי הכל, 'מכתב של אלמונית', הוא טקסט קצר,שורט ופוצע, נעים עד צורם כמו ציפורניים על קיר, מעניין ומיוחד, שווה קריאה.

"גלה נא סבלנות כשאספר לך ממש הכול, מההתחלה ואל נא תתעייף מלהקשיב לי רבע שעה, אני לא התעייפתי לאהוב אותך חיים שלמים."

המחברת האדומה / פול אוסטר

במחברת אחת (אדומה), פשוטה למראה, עמוסה סיפורי חיים שמתגלגלים על הלשון ומרגישים אמִתיים (ממש כמו שמוצהר על הכריכה), מתאר פול אוסטר את צרופי המקרים של חייו.
חלקם גדולים עד לא מובנים ואחרים מרגישים לא יותר מטעות סטטיסטית לא ברורה, שאין להתעכב עליה.

אבל בכולם, ללא יוצא מן הכלל, מופיע אותו רכיב מיסטי, יחודי, שכאילו לא מתאים לסופר הדגול שהוא ובכל זאת, אין יותר ממנו, מתאים לאוסטר ביצירתו.

זו לא אני (בחיי)

חשוב להבין שמעולם לא נמנתי עם חובביו של אוסטר ודווקא כאן, ביצירה שטוחה, כמעט סתמית למראה וקריאה, משהו ממנו תפס אותי, משך באוזן והכניס תחת מטרייתו הספרותית.

כי לפעמים ככה זה, המקריות שולטת בכל ופשוט אין לזה הסבר (ממש כמו שאוסטר מנסה לתאר). 

זה קצר בינינו

מדובר בספר קצר, על גבול הספרון, שאפילו נובלה לא ניתן לקרוא לוֹ ולוּ רק בשל העובדה שעלילתו לא סדורה אלא בנוייה קרעים, קרעים של סיפורים אנקדוטליים.
סביר להניח שהוא קצר, פשוט כי כמה כבר אפשר 'לגרד' סיפורי מקריות בחיים?
ובכל זאת, למרות עמודיו הקצרים וסיפוריו ה(כביכול), לא מחייבים, מצאתי את עצמי מחכה לחזור אל בין הדפים.

'המחברת האדומה', הוא ספר חמוד, קטן, עשוי טוב, לא יומרני ובנקודות מסויימות אפילו מקסים.