"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

יש דברים שלא מוכרחים לנסות / ענת לוי

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות' הוא ספר אותנטי, עמוס תובנות אישיות, נַשיוֹת, סוּפר ישראליות.

From Israel with love

בסיפור פרטי, עמוס תכנים יחודיים, מציפה ענת לוי את התרבות של כולנו.
בין אנשי צבא, מתיחוּת בדרום, נשים ואנשים צרובי שמש ועומס ריגשי תמידי, נוכל כולנו להזדהות עם חלקים נרחבים מהטקסט הזה, שמכוון ומדבר אל הישראליות שכולנו מכירים.

נשים ואנשים

מלבד הסביבה הלבנטינית, גם גיבורת הסיפור כאן מדויקת לכדי דמות שמרכיבה כך או אחרת, את כולנו, נשות ארץ הקודש בחלק הזה של הכדור.
היא לא מושלמת בלשון המעטה, 
לא יפיפייה, לא רזה ולא עמוסת הערכה עצמית. ניזונה נפשית מדעת הסביבה (ופיזית מכל מה שלא צריך) וחושבת על עצמה כל רע אפשרי. כְּרוֹב נקבות המין האנושי, הנחת העבודה שלה כלפי עצמה, שלילית במהותה. כדמות נשית מובהקת,
 יש בה עומק ניכר והיא עמוסה חלקים מהזן הבלתי נראה. כשמשבר רודף משבר והחיים זורקים אותה אל גילוי עצמי והתחדשות, היא תיוולד מחדש, תוך קושי ניכר ותצא ממשבריה נוצצת וחדשה (אולי, בערך).

"והידיעה הזאת שהוא שלה, לא סתם שלה, אלא אוהב ומעריץ אותה וחושב שהיא משהו, למרות שבתוכה ידעה תמיד שהיא לא, היתה רשת בטחון שכבר שנים היא מאפשרת לעצמה ליפול עליה בידיעה שתמיד יש שם מי שיתפוס אותה."

פרות וגם קדושות

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות', בנויה לכאורה מהסיפור שכולנו מכירים. דומה לזה שלנו, של אחינו, של קרובים או של השכנה מלמעלה. גבר, אישה, ילדים ומשברים הם יחד התפריט שממלאה כל משפחה שמכבדת את עצמה (וגם כאלה שלא).
אבל דווקא הרצון הזה לעמוד מול מראה קצת שבורה וקצת מעוותת, כשבכולנו מקנן אותו תפריט בדיוק, מאפשר מן סוג של עניין מחודש בסיפורים שכבר ידענו.

"היא חשבה לשנות את הנאום. לקרוע את מסך הזיוף המאולץ ולומר את האמת לקהל העגום. הורות היא כמיהה בהמחצה, שלעתים משתרבבים אליה רגעי נחת."

מגוון פרות קדושות מנותצות על מזבח הטקסט הזה, כשהגיבור הצה"לי כבר לא גיבור ומתבוסס ברמות מוסר מוטלות בספק וקשות להִזְדַהוּת.
באופן כללי נדמה כי לוי מעוניינת שנראה את הסדקים של גיבוריה, בתוספת הפינות האפלות של מערכות היחסים הארוכות של כולנו, כולל פחדים ושאלות קיומיות הכרחיות.

"אנשים בוחרים להתחבר כי הם מוצאים בזולת את חומרי המילוי לחללי נפשם."

יש בו ב'יש דברים שלא צריך לנסות', תובנות  עמוקות על זוגיות, ילדים ושאר מיסים נפשיים שכולנו מטילים על עצמנו באופן נורמטיבי להיתפאר.
וכמו בכל סערה, גם כאן סופה של רוח לנוח ושל אנשים, לצאת מציגה השני, רטובים, אך נושמים סדיר לרוב.

כתיבה... אז מה?

הטקסט מתהדר בעברית תקנית לרוב, אבל מלא בביטויים שהובילו אותי  להרמת גבה קלה.  רובם עוסקים בהטייה סבילה, לטעמי מעט משונה וחלקם לא מוכרים לי בכלל. 
"מבורזלת", "והחיכיון", "רוח לוטפנית", "ננגעו", "האיבון" מלשון אבן ועוד. כולן מילים/לא מילים מעט קשות לבליעה.

מעבר לכך, מדובר בסיפור מכאן, לא חדש, כביכול לא מיוחד, אבל בהחלט כזה שכדאי לעצור רגע ואולי גם להקשיב לו לא יזיק בכלל.

"...גם רגעים של אובדן עשתונות הם רגעים שנרשמים ביומן החיים."

מעורר מחשבה ומדיר שינה.

אומנות הזיוף / ג'ניפר קרוזי

מעטים הספרים המתהדרים בהומור איכותי.
מעטים עוד יותר, אלה שנכנסים תחת הגדרת  ה'קומדיה הרומנטית' ונדירים מתוכם הספרים שיכולים להתהדר באיכות (ואל תתנו לי להתחיל ולדבר על האחוז הקטן מתוך אלה, שמתורגם לשפת הקודש).

'אומנות הזיוף' של ג'ניפר קרוזי, הוא כל אלה גם יחד והוא מתחיל מעניין ומטפס משם לרמת עניין משופרת, לכל הפחות.

ספרה של קרוזי עוסק בנושא יחודי ומספק זוית ראייה שונה על גיבורה לא יפה במיוחד, לא זוהרת ולא רזה (שזה כשלעצמו מספק לקרוזי ולספר, נקודות חיוביות לרוב).

גיבורה, גיבורה

"אני צריכה לצאת יותר מהבית, חשבה. שישה חודשים של התנזרות והיא כבר מחככת לשנות עם פורצים במהלך ביצוע פשע."

מדובר בדמות עגולה וּמיוחדת, פמיניסטית וְלא מבחירה, בעלת עבר אישי ומשפחתי עשיר.
כחלק מהיותה בת למשפחה לא שיגרתית, היא מנהלת יחסי אהבה/שנאה עם הסובבים ומשלבת הומור עצמי, עם ציניות מיזנטרופית.
באופן כללי ניתן לכתוב כי מדובר בבחורה כלבבי.

אומנותָה

סיפור המסגרת של 'אומנות הזיוף' עוסק באומנות כמובן (ובזיוף גם).
כשמשפחת סוחרי אומנות מתקשה לשרוד כלכלית, מתגלים בה סודות וקרעים מהעבר וכשבני המשפחה מפגינים את מומחיותם גם בבילוש וב'איך להיות משפחה', העניינים מתחממים במהירות.

מה קורה פה בכלל?

"טוב, אז תסתום את הפה שלך,... אנשים הגונים כמוך נורא מסבכים את העניינים לכל היתר."

'אומנות הזיוף' מתחיל בסגנון בלשי ועלילתו מתקדמת אל עבר מתח/לא מתח. הוא משתמש בין היתר בעקרון הדלתות המסתובבות, כשדמות נכנסת לחדר, שומעת חציו של משפט ומתגלגלת משם למסקנות לא מסקנות, כאילו חייה הם משחק 'טלפון שבור', בואכה שנות השמונים העליזות.
אבל מלבד האלמנט הבלשי, כל נסיון למסגר את הטקסט הזה אל תוך גבולות סוגה ספציפית, יביא אותנו במהירות למסקנה שמדובר בספר שההומור רץ לאורכו וצובע אותו בציניות נעימה ואינטליגנטית בעיקרה. זוהי קומדיה רומנטית במהותה, שעורבבה בה ספרות בילוש קלה לצורכי מתח והנעת עלילה. אם תשאלו אותי, מדובר ביופי של ערבוב.

"איזה מין עולם זה: אישה צריכה לעשות כמעט הכל בעצמה."

אלמנטים גרוטסקיים, מרוץ אחר אוצר/לא אוצר והמון הומור עצמי (שאין טוב ממנו) ממלאים את דפי 'אומנות הזיוף'. תוסיפו לזה מאבקים, יחסים משפחתיים וגם לא ותקבלו ספר חמוד וקליל שכיף לסיים איתו יום (ואפשר גם להתחיל).

אגב, ל-Faking it, שמו המקורי של 'אומנות הזיוף', יש יותר ממשמעות אחת, הוא תורם קריצה מדוייקת, משעשעת וּבאופן כללי מתאים להפליא ליצירה.

"אולי צריך פה טיפול קבוצתי. תעריף משפחתי."

ארוחה משפחתית /

סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק". 
היא גם הייתה מתרגמת מיידיש את הביטוי "הצרה היא שהכלה יפה מדי", אבל זה כבר אולי מרחיק לכת, 
כי 'ארוחה משפחתית' מציג תמונה של משפחה ממוצעת, במקרה הטוב (מטרידה עד מופרעת, במקרה היותר מציאותי).

אז מה היה לנו?

מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. מהצד השני (ולעתים במרחק שני משפטים משם), נגלה את ביתם הצעירה שהיא לב ליבו של הטקסט הזה (כי לא בטוח שנוכל לכנות אותו 'סיפור').

מי את ולמה?

כרווקה פלוס שניים בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת צעירה מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או אולי נסבלת זה מספיק.
תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק. כל גברבר הזוי ומיותר שיעבור לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב אותה בדיווח ארוך אך שיטחי שאין לי כקוראת כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).

כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה, אך שטחית וכל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני, ציני, מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר.
סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו, לנו הקוראים.

נשימה שיטחית

הכתיבה מהירה, מחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה).

"יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך." 

אני מבינה את הצורך (אולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (ואף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו).

היה סיפור?

קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.
את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.
כי לאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.
לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.

מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)

לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב.
הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.

אותם אמצעים כוללים שיבושי מילים מכוונים וציניוּת לפי משקל.
לטעמי, לא הספרות  ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה. 

"פייסשמוק",

"הולכת ל'מתיחטיס' "

"מלמד צלבנית במכללת בלהבלה", 

"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו." והיו עוד רבים.

"ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח."

עוד לא אבדה

הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח מעמיק של סיטואציות חברתיות ומשפחתיות שהוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני.
מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).
כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.

אני בכל אופן, סיימתי בטרם עת.

"רכבת לג'הנם." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.

האישה היחידה בחדר / מארי בנדיקט

במבט תמים, מעט ילדותי ותיאור בגוף ראשון, מספקת מארי בנדיקט סיפור מיוחד, מעוגן בהיסטוריה לא פשוטה.

זה שילוב של היסטוריה עולמית, תקופת עליית המשטר הנאצי בגרמניה וּזליגתו לאוסטריה וּלמדינות אירופה השכנות, עם היסטוריה אישית-אנושית, של נערה שאפתנית ומוכשרת, שרוצה יותר.

מדובר בסיפור המושתת על ביוגרפיה של הדי קיזלר שהפכה לימים להדי לאמאר. מכוכבות הוליווד של אמצע המאה הקודמת.
היא דמות זוהרת, יפיפיה הולוודית שבנתה עצמה בכוחותיה בלבד וכך ככל הנראה תזכור אותה ההיסטוריה האנושית.

'האישה היחידה בחדר', הוא מוטיב חוזר בחייה, שלפעמים משמש לטובתה ולעתים מסמל את ההיפך.
אבל יד ביד עם יופיה וכשרונה הבימתי, הדי קיזלר/לאמאר, הייתה כך נראה, אישה דעתנית ומתעניינת, שלקחה חלק בפיתוח מספר המצאות יחודיות. חלקן בתחום הצבאי וחלקן בתחומים שמשרתים אותנו עד היום. אותה קיזלר/לאמאר הייתה, בין היתר, ממפתחי טכנולוגיה ראשונית שהביאה לקיומו של הטלפון הנייד, כפי שכולנו מכירים אותו כיום.

בעמודיו האחרונים של הספר ולאחר שנגמר פרק בסיפור חייה של קיזלר/לאמאר, מתארת בנדיקט את מפעליה החלוציים של דמות המופת הזו שנשמעת כמעט טוב מדי.
ספרותית, יש בו אלמנטים מעט ילדותיים, שעל שאלת התאמתם לדמות הראשית, או לסגנון הכתיבה, כנראה לא נדע לענות. למרות זאת, 'האישה היחידה בחדר', הוא סיפור קטן-גדול, שנוגע במשהו חם, נשי-אנושי וחזק מאוד.

וגם אם לא הכל נכון וגם אם חלק נתון לפרשנות או השערה, יש משהו נעים בסיפור חיים שהוא גם נוצץ וגם כל-כך לא.
התחממתי באור חייה של דמות יוצאת דופן, עם ספר שמבחינתי, שווה קריאה ולו רק בשל הרצון להעלות את זכרה ותודעת קיומה.

מת בשבילה / שרה פינבורו

ריבוי דמויות כמעט תוקפני, מקדם את פני עמודיו הראשונים של 'מת בשבילה'. בשלב הזה, קצת קשה לזכור מי הוא מי והצגת דמויות רבות כדמויות מפתח (כולל תיאור אישיותי ובעיקר חזותי), מאטה את שטף הקריאה ומחייבת לעתים דפדוף קל לאחור.
אבל הציפייה, שמקורה בתחושת פוטנציאל ספרותי ממשמש, מאיצה שוב את השטף ועוזרת לשמור על עירנות.

זה לא פשוט, אנשים

נראה ששרה פינבורו יוצרת דמויות שמתקשות ביחסים.
הן אוהבות, רוצות ומיחלות לתקשורת אנושית, אבל הקשר בין רצון ויכולת, מוטל כמו תמיד, בספק גדול.
כולם רוצים, כולם לא יכולים ומתחת לפני השטח, כל נציגי החברה הגבוהה משקרים, מסלפים ונוטים למידה של סוציופטיות סביבתית. 
בתוך המרקם השיקרי, הלא יציב הזה, חוגגת פינבורו סיפור מתח כביכול, שמתחיל נעים, הופך מעניין, אבל נוגע קלות בלבד בהבטחה למתח לשמה התכנסנו. 

אחרי שנעסוק ביחסים בין המינים ונחפש את המתח שלא היה, נוכל להתשתעשע כאן גם בעינייני מעמדות וכסף, כולל מגוון רגשי הנחיתות שנלווים לאחרונים.
כן, הכסף כאן נמדד במיליונים והפסיכופתיה עפ"י משקל (קצת כמו עלילה ממורקת היטב, לסדרת טלויזיה אמריקאית-בינונית).

תובנות של נשים תבוניות

'מת בשבילה' נוטף נשיות עוד משלב הכריכה והוא ממשיך לעשות כן מהשורות הראשונות ואילך.
מעבר לריבוי דמויות בסגנון נשי מובהק, מספקת כאן פינבורו תובנות נחרצות מהסוג שמחייב למלמל 'כל כך נכון', 'כל כך פשוט' וכמובן 'איך לא חשבתי על זה קודם, בעצמי?'

"כסף, סקס וכוח הם האב הבן ורוח הקודש של החיים מותק. אל תשכחי את זה ונשים יכולות להשיג את כל השלושה אם הן לא טיפשות. אז אל תהיי טיפשה."

למרות שאני לא נמנית על אוהבי נשים בפרט, או אוהבי יצירי המין האנושי בכללותו, יש משהו בחיבור התבוני הזה, שעושה נעים בפנים. קצת כמו ספר עזרה עצמית לרעיה המתחילה, ללא הצורך לפגוע לי במנת המשכל (זר לא יבין זאת וכך גם גברים).

"בכל מקרה היא דאגה לגמור בקולי קולות. גבר כמו... לא יבין לעולם אורגזמה נשית אמיתית, שקטה, חזקה, חבויה."

כמה טוב?

אם יש מדד איכותי לבחינת משיכה לספר, הרי היא ההודעה שמעדכנת על עליה (של 80% במקרה זה), בזמן השימוש במסך (לאור קריאה דיגיטלית כמובן)..
את 'מת בשבילה', קראתי ברצף, לעתים בנטייה לשקיקה. אבל במקביל לאותם רגעים מזהירים, כלל הספר הזה גם נקודות כשל עלילתי ומלל מיותר, שהוריד 
לטעמי, מרמת העניין בסיפור ומזרימת העלילה.

לא חוזר, חלילה

שלא לטובתי (ואולי גם לא לטובת הספר הזה), לאורך 'מת בשבילה' חיפשתי רמזים מטרימים. כאלה מהסוג שנשתל תוך שימת לב מוגברת,  ב'מאחורי עיניה' (ספרה הראשון של פינבורו, שמוגדר בעיני כטוב מכולם, גם אם שנוי במחלוקת גדולה).
אלא שבניגוד לאחרון, 'מת בשבילה' התגלה כְּתַבְנִית חלולה וחיוורת, ביחס לאחיו רווי התהפוכות.
כאן, המתח/לא מתח לא נגע בי והרמזים שנשתלו, התגלו כבלון ניסוי שלא צלח במקרה הטוב (או סתם כפרט עלילתי מתמשך שכל קשר בינו ובין התקדמות העלילה מוטל בספק). כאילו מישהו ביקש לחזור אחורה בזמן ולבצע שוב את אותו תעלול. אלא שהפעם, נראה כי הלוליין נפל מהחבל לפני תום התרגיל, הבלון לא התנפל לשיא גודלו והפיצוץ בעקבותיו, חלקי בלבד.
זה לא רע, גם לא טוב כמצופה.

"טוב הולך לטוב ורע הולך לרע."

שְֹרָף / אנה ריל

הוא מתחיל בנסיון להלום בקוראיו וממשיך כשהוא מזכיר פה ושם את 'איידהו'', של אמילי רסקוביץ', 'בתו של מלך הביצה' של קארן דיון ו'שירת סרטני הנהר' של דליה אוונס.

כולם, בדיוק כמו 'שְֹרָף', עוסקים בטבע פראי ובאדם המנסה לאלף אותו או לחיות לצידו בהכנעה.
כולם, גם עוסקים במשפחות שבורות מיסודן, או בכאלה שנשברו לאורך הדרך ובעיקר, כולם נושאים איתם תיאורי טבע מרחיקי לכת (מי יותר ומי פחות) ועומדים על גבול העודף
בנושא זה (חלקם גם עוברים את הגבול).

ואם עסקנו בגבולות

שְֹרָף מותח את גבול הסבלנות כשהוא מסמן טרגדיה, מקרה קיצון שמוזכר במעורפל כבר בין דפיו הראשונים. בהמשך הוא יעשה הכל על מנת למשוך אותנו באף תוך סיפורי מעשיות משפחתיים שחוזרים אל עבר מאובק וישנוני.

הכל על מנת למנוע מאיתנו להגיע אל אותו סיפור, שמישהו האמין שנזדקק להמון היסטוריה On The Rocks, כדי להתכונן לקראתו (וכן, באיזשהו שלב, גם אלכוהול לא היה מזיק).

 

כי שְֹרָף מנסה לזעזע תוך ביטול מוסכמות ובניית תרבות אחרת, בעלת נורמות שהיו מסמרות שיער כל מי שלוקח חלק בציויליזציה בת ימינו (ואפילו לא רק).
צורת הכתיבה שקופצת מנקודת מבט אחת לאחרת ומאפשרת הסתכלות דרך עיני דמויות מפתח שונות, לא נגעה בי והסיפור על המתח/לא מתח שבו, לא סחף אותי איתו. ומה משמעותו של ספר מתח, אם לא ישבתי על קצה הכסא ברגליים מתוחות מהעתיד להתגלות ולא הזכרתי לעצמי שלא לכסוס ציפורניים עד המרפק? ומה טיבו של תיאור רצח, אונס, או כל מקרה קיצון אחר, אם לא הרגשתי את רטט הפחד מפניהם עמוק בעצמות?

 

לעומת זאת, לצערי, כמו במקרה מובהק של קהות חושים, הנסיון החוזר ונשנה לזעזע באמצעות אלמנטים א-נורמטיביים, התחיל (אולי) בזעזוע קל, אבל המשיך בתחושת More of The Same.

 

ואולי זו אני, אבל כשהביקורות היללו ומשפטי מפתח כמו 'לא הצלחתי להוריד מהיד' (נתעלם מהעברית המקולקלת) ו'אי אפשר להפסיק לקרוא', נזרקו לחלל הספרותי, מצאתי עצמי מתרחקת וחוזרת חליפות אל בין דפי המהולל, לאורך כחודש או יותר.


תאשימו אותי, תאשימו ספרות סקנדינבית, אולי כמו אחרוני המעריצים, תגידו שפשוט לא הבנתי. אבל עובדה היא עובדה והספר הזה התקשה למשוך אותי אליו, ממש כפי שהתקשיתי לקרוא אותו ברצף.

ואולי, אני הלבנטינית צרובת השמש והוא הסקנדינבי הקר כקרח, פשוט לא נועדנו להיות.

מבחינתי, מדובר בחוויה מגומגמת חסרת פשר שלא הוכיחה את עצמה, למרות הביקורות המהללות.

נפרדנו מתוך ידידות קרירה ומרוחקת.

ברוח הזאת / אשרת קוטלר

'ברוח הזאת' של אשרת קוטלר, מתחיל תוך עומס תיאורים ימיים מדוייקים להתפאר. 
כְּבַת למורשת יורדי ים, גם אני כמו קוטלר, מכירה מקרוב את אותם מושגים ולמרות זאת, לא נהניתי מתחילתו של הסיפור שמתחַזֵה בקלות ליומנו הטכני של שייט מתחיל. 
אבל זוהי כאמור רק ההתחלה. 
מי שיצלח אותה, מַשַל הייתה מים סוערים ויֵצֵא בשלום מצידה השני, יגלה ספר מעניין עד מרתק, שבו אותו שלל ביטויים ימיים, פועלים רק כזַן יחודי של Name Dropping, לא הכרחי בהחלט.

חדי העין שבין יורדי הים, יתקשו אולי לקבל את שלל הביטויים הימיים שעשו כאן 'עַלִיה' וְעוּבְרֵתוּ (מלשון 'עברית', למען הקהל (ולחלוטין יתכן שבנקודה זו, אלו רק הקוצים ואני).

אזהרת מסע

'ברוח הזאת' יפגיש אותנו עם מספר דמויות, שלמרות שיקח זמן לאתר ולהבין את הקשר ביניהן, כִּבְרַת הדרך שנבלה יחד תהיה נעימה, אפילו תשאיר בדל סקרנות ומתח באויר, ממש כמו שצריך.

אז מה היה לנו?

הסיפור בכללותו, נוגע ברוחניות ניו אייג'ית משהו ומספק מפגש עם אנשים שהגיעו אל פסגות קריירה, רק כדי לגלות שם קרחת יער משמימה עד מטרידה, שמתחזה לפסגה המטאפורית, אותה קיווּ למצוא. הם מגלים את פצעיהם הישנים אותם סחבו במעלה ההר ומנסים לנקותם לכדי גלד איכותי בתהליך ההחלמה. הכל, על מנת לאפשר התמקדות במטרה הגדולה האמתית, פשוט לנשום.

אותן דמויות 'מצליחות', 'בעלות שם', יביאו אותנו להבנה שכל אדם נושא עימו את שריטותיו ומוסר ההשכל הזורם כאן כזרם תחתי, יתייחס לעובדה שבריחה נראית הכרחית במצבים מסויימים, אך רק התמודדות פנים אל פנים מול הסערה, תאפשר ככל הנראה, את קיומו של תהליך ההחלמה המבוקש.

עברית שפה יפה

הכתיבה איכותית, טובה ולא מתנחמדת והשפה נעה בין עושר לשוני ובין התייחסות יום-יומית, איכותית לא פחות.
חוויה נעימה ממש כפי שהייתי מצפה.

פילוסופיה לנש(י)מה

"אני חושב... אבל זה לא אומר לי כלום... אני לא יותר קיים או פחות קיים כשאני חושב. אין לי שום ודאות שמשהו מכל זה אכן קיים."

תוך איזכורים שונים כמו זה הקורץ אל דקארט כאן מעל, מספקת קוטלר טקסט איכותי ועשיר ברבדים, שניתן לחפור בו וניתן גם לשוט עליו כמו על מים רגועים (שלא תדעו, אבל 'ים תחת...' קוראים לזה בין הימאים והעיקר שלא תזהו סביבכם קומולונימבוסים). 

אם ננקה את הניו אייג' סטייל, נמצא כאן סיפור נעים, ים תיכוני במהותו, על אנשים ששכחו מה חשוב וחזרו בדרך הקשה, על מנת להיזכר.
מן מטאפורה לחיים המודרניים של כולנו ואולי לא רק.
כדי להקשיב ךרחש הגלים הנסתרים, כאמור, נאלץ להוריד את הציניות לחצי התורן.

אני אוהבת את זה, אבל זה בהחלט לא מתאים לכל אחד.
קצת כמו קוטלר עצמה 
ואין בזה רע.

"דחיית סיפוקים זה כל הסיפור בחיים."
כן, גם זה.

חתול שחור / דריה מעוז

אני מחבבת חתולים שחורים וגם את הכתיבה של דריה מעוז. נסיון העבר לימד אותי שכדאי לשים לב אליהם, לחתולים מכל הגוונים ולכתיבה איכותית.

זוגי זה הכי

ב'חתול שחור' פורמת מעוז את הזוגיות של כולנו. באמצעות החתול השחור המטאפורי, שנדחף ומתערב בין הדמויות, היא מאפשרת לנו להיות פחות ביקורתיים, יותר אוהבים (גם את עצמנו) והרבה יותר מאפשרים לעצמנו פשוט להיות. וכשזה נעים, זה באמת הכל.

"היא - מתעניינת בנפש האדם, הוא - תכלילתי וארצי. היא - אוהבת רומנים סוערים, הוא - ספרי עיון כבדים והיא רצתה להגיד לו: 'אנחנו החלום, לא הים והדגים.' "

זה מתחיל בסקירת מערכת יחסים זוגית. קצת כמו מערכות היחסים ארוכות החיים של כולנו. ממשיך אל הפחדים, הסיפורים שסיפרנו לנו ולאחרים, האמונות המוטעות (גם המדויקות) והמתח ששורר בכל.
ויש בו, בחיבור הזה, מן אישור והכרה, שכולנו דומים וכולנו חווים בגדול, את אותן החוויות בדיוק.

אלא שהכתוב עד כאן מתאר רק את תחילתו של הסיפור, כשמעוז מקפידה ומצליחה להרגיע ולאפשר לנו לשחות על מי מנוחות מוכרים, בבחינת 'מה שהיה הוא שיהיה', מבלי שנחשוד בהמשכו של הסיפור.
הו אז, היא תיקח אותנו ביד מכוונת, אל מסע במים גועשים שכל קשר בינו ובין חלקו הראשון של הסיפור מוטל בספק (ואולי סתם התגלגלנו באופן טבעי אל הרע ההכרחי-המציאותי שבכולם). 

כשמשלבים בטוב הזה גם משולש רומנטי (ואולי משולשים), מתמודדים בנוסף לאהבה ולתשוקה, גם עם כוחניות, חוסר בטחון, רכושנות ושאר אלמנטים פסיכולוגיים.

אפשר להודות שלאורך הדרך, הופך 'חתול שחור' מספר עדין על חיי נישואין, כזה המספק הצצה אל חיי כל זוג סטנדרטי באשר הוא, לספר מתח פסיכולוגי שמחייב התמודדות מסוג אחר לגמרי. הוא ישאיר אותנו מתוחים ויבהיר שהמתיחות העדינה ביחסים הזוגיים שהטרידה אותנו בעבר, היא הקטנה שבבעיותינו.
כי כמו שידענו מראש, 'הכל יחסי'.

אחת משלנו

הדמויות של מעוז ארציות, יום-יומיות וקלות להזדהות.
הן שבורות מבפנים, נושאות בתוכַן את המכות שצרבו בהן החיים, אך  משמשות כלפי חוץ, כמופת מרהיב של שלמות.

"יציר הדמיון שלה שכנע אותה שהיא פחדנית, מרחפת ומקולקלת, וששום דבר טוב לא יצא ממנה. הוא נזף בה, התווכח עימה וביקר אותה ללא הרף, אבל גם רשעותו לא הרתיעה אותה."

'חתול שחור', נקרא בשטף ומעוז מקפידה ליצור אוירה אישית, ביתית משהו. כזו המתפתחת תוך שיחה עם חברה טובה, בדיוק ברגע ההבנה שגם היא, כמוך, 'מזייפת' קצת עם סידור המטבח, בוררת מה להשאיר לטיפול העוזרת ומאשרת לילדים, רק היום, להתקלח כבר מחר, כי מאוחר.

שפה יפה

העברית כמצופה, עדינה ואיכותית. מאפשרת מנעד רגשות מתוזמר היטב, ללא דרמה מיותרת ופסגות גבוהות. ממש כמו בחיים.
מעוז שכידוע אַמונה על מספר ספרים איכותיים, משנה כאן כיוון ספרותי אך מקפידה להישאר איכותית כתמיד.

ומה בסוף?

התובנה המתבקשת מ'חתול שחור', קשורה בעובדה שהפער בין ה'נורמלי' לַפחות, קטן עד מאוד, שכולנו מוּעדים לחוסר איזון כלשהו ושמערכות יחסים הן עבודה מרתקת, תמידית, שאם הצלחנו, אולי נמצא בה את שכרנו.
אחרי הכל, כולנו קצת מעורערים והאבחנה בין יציבות ובין אותו ערעור, היא עניין סובייקטיבי, רגעִי, ששייך לעיני המתבונן.
ואולי בכלל האהבה, היא הדרך הבטוחה לשיגעון ובחזרה.

בכל מקרה, נראה שכולנו זקוקים לאיחולי הצלחה.
ספר עמוק, מעניין ובהחלט שווה קריאה.

סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים

הגיגים על סקס, פתיחות ראויה לציון מהסוג שמושיב אותך על הכסא כמו על קוצים, אולי אפילו כניסה לעובי הקורה של הטאבו האולטימטיבי ופוטנציאל (נפיץ משהו) של עולם של מטה.

זה מה שניסו, ככל הנראה, להשיג מלקטי ספר
הסיפורים הקצרים הקרוי 'סקס'.
רוב הסיכויים שאותו פוטנציאל, הוא שמשך אותי לקרוא אותו (לא בלי לבטים עמוקים).

ויש לציין כי הסיפורים הראשונים, נתנו תחושה של תמורה סבירה לאותו פוטנציאל. כן, במחצית הראשונה, נראה היה שהעבודה השתלמה.

אלא שאז, הגיע חציו השני של 'סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים'. אולי אפילו קודם חציו, כבר התברר, שהסיפורים הולכים ודועכים אל עולם אישי עכור ומבולבל, שכל מה שניתן לשאוב ממנו הן השאלות המתבקשות, 'מה הקשר בין מה שקראתי כרגע ובין ספר שעיסוקו סקס, פתיחות ויצר למשעי?', 'מה קראתי כרגע? ובעיקר למה?'.

כשהבנתי שהסיפורים לא אחידים ברמתם וברמת העניין שהם מספקים, הבנתי גם שבמסווה של אותה פתיחות מבוקשת, נפלתי בתרגיל השיווקי העתיק ביותר בספר (תמיד עדיף לשים את הטובים קרוב לפתיחה).

יחסים שלא צלחו

נטשתי כשחצי תאוותי הספרותית בידי, בעיצומו של סיפור פתלתל ומיותר, שקדמו לו שניים דומים לו ברמתם.

הבטחתי לעצמי שלא אכנס לניתוח מעמיק יותר, אז נשאיר בצד הפעם, את מה שיש לי להגיד (לדוגמה), על הביטוי 'רוקם עור וגידים'. שיהיה.

כן, The Joke is On Me.
תהיו חכמים, אל תהיו עינת. 

לרשת את אידית / זואי פישמן

תקופה לחוצה הביאה אותי לבקש לי ספר קליל. 
כזה שיחמם את הנשמה ללא חובת השימוש במשאבים קוגניטיביים מרחיקים.

הו אז, נתקלתי ב'לרשת את אידית', שתוך גישוש בין עמודיו, ניתן היה לחוש באותו פוטנציאל חמקמק, של ספר קליל מידות וסיפור.
אלא שכבר בעיצומו של הפרק השני, נאלצתי לתהות האם אני שותפה לירושת אידית (אותה זקנה מרירה שכמו בסרט הוליוודי בסיסי, מתקשה להיפתח) ואם כך, למה לי בכלל?

אז מה היה לנו?

אידית היא קשישה חביבה למראה, שקשיים בחייה הביאו אותה אל גבולות הקוֹצַנִיוּת האנושית.
כשבתה מסיימת את חייה ומורישה אותה על ביתה, לחברה (שהיא במקרה גם עוזרת הבית), ניתן להבין את מורת רוחה.

החברה מצדה, מגיעה חמושה בחביבות (על גבול הילדותית) ובילדה כבת שנתיים. 
אבוי לתמונת הפתיחה.

וכשנשלב פירורי ילדות, זִיקְנה דמנטית ומה שביניהן, נוכל בקלות להתדרדר אל ציטוטי דיבור תינוקי-משובש ולקוות יחד, שלפחות הילדה שביניהן, תתבגר במהירות.

תבלבלו עם שטויות

'לרשת את אידית' ניחן באותה תופעה עלובה שמכה ספרים רבים על גבי הגלובוס. זו שניתן לתאר אותה כעודפי מידע מיותר, שקשר בינו ובין התפתחות, התגלגלות ואפילו גילויי עניין בעלילה, מקריים בהחלט אם בכלל.

"אידית שיחקה בכפתורי המעיל הבז' שלה" (ושימו לרגע בצד, את ה' הידיעה המיותרת).

תוסיפו לזה עומס מידע על סגנון ודרך שטיפת הרצפה, כולל "מגי שטפה את הדלי באמבטיה והניחה אותו במהופך בתוכה ליבוש. היא שטפה את ידיה בכיור, ייבשה אותן במגבת וזחלה בחזרה למיטה" והרי לכם מידע מיותר בעליל (אלא אם הטרידה אתכם שאלת רמת ההגיינה של הגיבורה, כמובן).

עבריתָה לא פַשוּטָה

מתברר לעתים שעברית היא עניין בעייתי וכשנתקלים במשפט כמו
"מפולת של ברביות", "ויני ניגש מסביב כדי לפתוח את דלתה, אור השמש בהק על רצועת הפלסטיק השחורה של כובעו כמו זרקור." ו"הזכרון שלף אותה מתוך המצב רוח הרע", ניכר ששפת הקודש לא עשתה חסד עם מתרגמי אותה יצירה עייפה.

הפוסל במומו

ככלל, אני אוהבת למצוא בספרים 'משפט מחץ', שמתאר את הספר על הוויתו. ב'לרשת את אידית', מדובר במשפט ההחלטי "אפשר להפסיק לדבר על הנושא המגוחך הזה? סיננה אידית."

כן אידית, הפעם אני איתך. 

יכולתי להמשיך ולזחול בקריאתו של ספר פושר עד סתמי, שטוח כמו פלטפוס רב שנים. כזה המספק עלילה איטית כצעדי קשישה, שמניין הימים שהקדשתי לקריאתו, שוות ערך למספר שנותיה של הגיבורה (והיא לא צעירה). אבל הפעם, בחרתי בי וחדלתי בעיצומה של החוויה. 
אי שם בעמוד 141, מתוך 247 דפיו (בתצורה דיגיטלית), נפרדנו חד צדדית, ללא חזרה.

תקראו/לא קראו, See if I Care.

מרוב תשוקה / יוסי וקסמן

'מרוב תשוקה', סיפרו של יוסי וקסמן, עמוס קסם לרוב. 
משהו בשיח הגברי/לא רק גברי, שיח נטול רומנטיקה לחה אך מלא ברגשות, מכאיב, מושך ומחמם את הלב, מזכיר לרגעים את 'די כבר עם השקרים שלך', של פיליפ בסון (זכרון שאין חיובי ממנו).

אז מה היה לנו?

וקסמן מספק גיבור/אנטי גיבור, שמחפש את דרכו בעולם רומנטי, מיני וּמבולבל. במאבק אל מול ההגדרות 'הטרוסקסואל', 'הומו', 'דו-מיני' ומה שביניהם, תשוקתו המינית מפילה חללים ובעיקר אותו.

אבל אותן הגדרות, מסמנות רק את המערכה הראשונה בסיפור וכשנתעמק בו מעבר להן, נפגוש בחיפוש אחר מהות שאבדה, החמצת חיים ונסיונות השלמה כושלים. 

"השקרים, כמו הסטיות, הם חלק מהחיים, אבל מעולם לא היה מסוגל לשמור אותם לעצמו ויצא שכמעט הפסיד את חייו בגללם."

אומרים יש אהבה בעולם

ב'מרוב תשוקה', בוחן וקסמן את מהות האהבה. הוא מחטט בנפש דמויותיו, מערטל אותן מנורמות ובוחן אותן מול שכבות של 'מה יגידו'.
האהבה של וקסמן שורשית, ארצית, מיוסרת ומיסרת, מחפשת את עצמה ואוגרת רסיסי חיים לרוב. 

"הוא חשב לא פעם להתאבד בגלל הסטייה שלו, בגלל האהבות שתמיד מתחרבשות לו, אבל לא העז."

יחד, נצא למסע חיפוש כואב, אחר מהות האהבה.
בסוף, נישאר רצוצים וּכאובים ונחכה יחד לקשת שמעבר לענן, במן אופטימיות זהירה שמקורה בהשלמה.

כותבים, סיפור אהבה

הכתיבה שונה ומיוחדת, עמוסה תיאורים מדוייקים בעברית עכשיוית עד יפה, שמתובלת בביטויים מעולמות מיניים, מוקצנת ולעתים גם חדה.
יוסי וקסמן מתשמש בעברית כבסכין חותכת, בנסיונות כירורגיים להוכיח כאב עד שפל מדרגה. הוא גם מצליח בזה לא רע.

משום שזה ספרו הראשון של וקסמן אליו נחשפתי, לא ברור אם מדובר בכתיבה מייצגת, או ספציפית לספר זה ובכל מקרה, סגנון הכתיבה המשלב ציטוטים, שימוש בגוף ראשון, שני ושלישי לסרוגין, תורם כאן את חלקו למערכה הכוללת.

אותו סגנון כתיבה יחודי, גובֵה את מחיר ההתאקלמות, כשלוקח רגע או שניים להשתלב בו. אבל מרגע שהשתלבנו זו בזה, נהניתי לרוץ איתו עד הסוף.

מינימינימיני

מינוניי הביטויים המיניים, התגלו לי כמדוייקים. אבל כאחת שידועה בסיבולת גבוהה לאותם אזכורים, אני לא האדם הנכון לברור הנקודה ויתכן שרכי לבב ממני ימצאו עצמם מזועזעים (ראו הוזהרתם ו... לי זה היה נעים).

"היום היא מבינה שאפשר למות מרוב תשוקה, עד כמה שזה נשמע אידיוטי, כמו בסרט רומנטי, כמו בשיר מפגר של אַזְנָבוּר."

כן, זה כנראה אפשרי.

"לכל אחד יש את היער שלו."

גם זה.