"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

שמונה עשרה מלקות / אסף גברון

הוא מתחיל כסיפור מחוספס. מן אנקדוטה מחיי נהג מונית תל אביבי, שחושף את חייו הפשוטים, המפוספסים משהו.
כסֶפֶר, הוא ממשיך בנסיון להפוך למשהו שעמד ליד סוגת המתח, או אולי משהו דמוי 'חסמבה לגילאי הארבעים העייפים'. מפה לשם, מתעייפים גם הקוראים (או אולי זו רק אני).

אז מה היה לנו?

בשפה בסיסית, יום-יומית, כולל "אחי", "סְפֶּצִית", שאר מריעין-בישין מילוליים ומגוון תיאורים מעשיים מדי, מפי דמות מנוהלת אפליקטיבית, מנסה אסף גברון לעניין את הקורא במשימת בילוש. אלא שמקורה של המשימה במתח בינוני משהו, שמוגש כאן בטמפרטורת החדר, במקרה הטוב ולא מתגלגל אל שיאו. בהתאם, ממש לא אכפת היה לי מי רצח את מי, אם בכלל ורמת העניין הנמוכה אך קיימת רגעית, שליותה את הקריאה, נבעה בעיקרה מהרצון להבין איך יפתור עצמו הגיבור מאותה תעלומה/לא תעלומה שהוצגה כאן, לעוסה מתמיד ולאיזה סיום יזכה הספר המדובר. בבחינת, נשארתי רק כדי לראות עד לאן הוא ירשה לעצמו להגיע (או להתדרדר). 

בניסיון לדבוק בסיפור אנקדוטלי/היסטורי למחצה, משלב גברון בין משימת בילוש מטופלת בידי בלשים/לא בלשים, בחקר תעלומה/לא תעלומה ובין מגוון סיפורי רקע שלא מחזיקים מים או עלילה ראויה לשמה.נראה שכחלק מנסיון לעבות את היצירה ולהוסיף לה נופך ואווירה, משובצים בה איזכורים ומידע לא קשור, שלא ברור איך הוא מועיל להתקדמות הטקסט, אם בכלל.

"שלושה רוכבים על אופניים ירוקים של תל אופן חלפו על פנינו. שלושת הרכיבו משקפי שמש" (כאן תאלצו לבטוח בי, כשאצהיר שאין שום קשר בין משפט סתמי שכזה ובין התעלומה שעל הפרק).

למה ככה?

מכירים את זה, כשספר עמוס תיאורי זמן, מקום ובעיקר אווירה, עד שלא ניתן לעלילה את המרחב לו היא זקוקה על מנת להתהוות בשקט? כשכל פעולה מתוארת בפירוט יתר, כולל חזרה עקבית ומעיקה, שמטרתה, כך אני מקווה, לוודא שכולנו מצויים באותו עמוד ולהשאיר אותי ערה.

התבלבלו...

המשלב הלשוני מעורבב. משלב ביטויים כמו "בשוגג" ו-"התקנתי לי אספרסו", עם "בתחת" ושאר בחירות ירודות משהו, שגרמו לי להרים גבה ושיחררו פיהוק חסר שליטה שהתגלגל חליפות.

ואולי, למרבה הצער, ישאר איתי כאן משפט אחד מדוייק "לעשות ילדים זו רגרסיה מטורפת. הם עושים אותנו מפגרים. יאללה תביא צ'יריוס."
טוב, אולי רק בלי הצ'יריוס.

הדבר היה ככה / מאיר שלו

"הדבר היה ככה" מתחיל עכשיוי, כמעט עירוני. אבל כמו תמיד אצל שַלֵו, מיד מצטרפת תחושה של עמק מאובק בארצישראל שטופת שמש.
הוא מזכיר בניחוחו את ספריו הקודמים, אבל מהדהד משפטים משפחתיים יותר ואלמותיים פחות מ"אני דופק את הנכדה של ליבֶרְסוֹן..." (רומן רוסי, 1988).

מה היה לנו?

זה ספר קצר, על גבול הספרון, בבחינת עוד סיפור משפחתי קטן שאפשר לספר על העמק, ליד העמק ובעיקר בתוכו. סוג של More of The Same 'שַלֵוִי', אבל מהסוג הנעים, המתעד את החיים של כאן (ואין ספק שגם זה משהו).

מי אמר למי?

הספר הזה עמוס דמויות משפחתיות כולל סבתות, סבים, דודים מכל כיוון, הורים ואת שַלֵו עצמו, המשמש כאן בתפקיד הנכד, הבן, המתַעֵד ומספר הסיפורים גם יחד. 
הייתי שמחה לכתוב שיש כאן סיפור גדול, מרחיק לכת ובעל חשיבות היסטורית, אבל נראה ש'הדבר היה ככה' מספק בעיקר געגוע. 
שַלֵו מתגעגע כאן לאמו, סבתו, אביו וסבו (אולי אפילו בסדר הזה), ממש כמו שהוא יוצר בקוראיו געגוע לישראל של אז וגם קצת לאיזה סיפור 'שַלֵוִי' כפרי, עמוס אידיאולוגיה ומיוזע בקצוות.

מעבר לכל, יחד עם זכרונות חמים, 'הדבר היה ככה', מייצג גם סוג של פרידה ואם לא פרידה מקוראיו, אולי מארגן כאן שַלֵו פרידה ממשפחתו, מסיפוריה, הם סיפוריו.
כי כמה עוד נוכל להעלות באוב סבתות עוקצניות חמושות מטלית וסיפורים על שואב אבק מיתולוגי, בלי לחוש קצת כמו בביקור ארוך מדי, אצל קרובי משפחה ארכאים?
בהתאם, בבואי אל 'הדבר היה ככה', לא נותר לי אלא למלמל 'קדימה, בואו נצא לדרך' ו'לא, לא תודה, אין צורך בכוס תה נוספת, אני מלאה'.

זה לא הסיפור שלי

אחרי הכל, 'הדבר היה ככה', הוא מסמך משפחתי, נטול ערך ספרותי מובהק, שאין ספק שעבור משפחת שַלֵו לדורותיה, מדובר במסמך משפחתי חשוב (גם אם לא מרתק).

כנציגה וממשיכת דרך למשפחות שיינר, יוספסברג, יפה, הוהנברג ולמפל, אוכל לסכם אותו ב- Nothing to tell home about (אולי צריך להיות שַלֵו, כגי למצוא בו יותר).

פתח גדול מלמטה / אסתר פלד

'פתח גדול מלמטה', הלם בי עוד לפני שיצאנו לדרך. ואולי "הלם בי", נשמע קצת מליצי ביחס לספר שמנסה להיות ארצי כל כך. במסווה ציני מתנשא אולי, אבל עדיין ארצי במהותו.

השתמשתי בו כבמנקה חיך. יצירה קלילה/לא מחייבת, שתעזור לי להשתחרר מחוויות מכוננות שסיפק ספר עמוק ולהתכונן, תוך כדי, לחוויות שכבר מחכות לי בספר הבא.
אלא שכאן, במקום תחושת ניקיון, התמלאתי טעם בוסרי מלווה עודפי מלל קשים וניחוח פמיניסטִיוּת קלה עד בינונית (לא מהטעמים המועדפים עלי). 

למה ככה?

הספר הזה, על שמו הנוטה לוולגריות ללא סיבה ממשית, בנוי פרקים, פרקים. כמו תמונות דרמטיות מסיפור חיים. היו ביניהן שגרמו לי לטפס על הקירות והיו שהוסיפו לי תובנות נימנומיות משהו, על הדרך.

מדובר בנובלה קלת משקל ודפים (142 עמודים בתצורה דיגיטלית). אלא שלעומת מיעוט הדפים, המלל, אוי ריבוי המלל, מתאר את נבכי נפשה ההזויים של דמות נשית המדברת אל עצמה, אלי, אל בן זוגה לשעבר, אל העכשיוי והעתידי ואל כל יציר המין האנושי שעובר בדרכה. היא עוסקת ברצונותיה של אישה, בדרישותיה מעצמה ומהסביבה, בסגנון דווקאי מתנשא, שמחייב אותה (לדעתה), להסביר לכולנו למה היא אוהבת מין, אבל פחות מסמפטת את הגברים הנלווים לחוויה. בעיקר, היא צועקת את ה'כי ככה אני' שלה, רחוק וחזק משצריך (כי לאף אחד לא באמת איכפת, אם אספת אל חיקך גברבר תורן וסילקת אותו מדרכך בבוקר שאחרי). 

אחרי כל זה, הצורך למחות שמתגבר על הדמות הראשית, מסיבה לא ברורה, יביא אותי בקלות למסקנה ההפוכה.
בקיצור חמודה, You Are Protesting too Much.

מופע המאורות הלהגני הזה, לוקה בסגנון פולני מנדנד ובהנחת היסוד שגברים אבודי עמוד שידרה, נולדו לשעשע את זמנן של שורפות החזייה שבינינו.

וצריך להודות שיש בו, בלהג הזה, משהו מן המציאות הנשית של כולנו. כי מי לא עסקה חדשות ועיסוקים, בשאלות מהותיות סטייל 'מה אם היה אחרת?', 'מה אם לא היינו נפרדים?', 'האם הדברים שהפריעו לי באמת מפריעים?', 'זו אני?', 'זה הוא?' וגולת הכותרת הטרחנית, הלו היא השאלה 'איך לעזאזל הוא הצליח לארגן לעצמו כל כך מהר, חיים אחרים?'.

אבל רגעי שפל של נשיות במשבר, כשפרידה מעוררת שדים, פוצעת ומרחיבה סדקים, לא חייבים לצאת אל אור הזרקורים.
זה לא שאני נמנעת מעיסוק בפרטים אפורים, זה פשוט שלא כל שיחה פנימית, היא סיפור מפעים. 

"אחרי שזה נגמר אנחנו בדרך כלל מפויסים, אווירה נינוחה, שני אנשים מתבוננים זה בזה ותמהים. תמהים, כן. שכיבה יחד היא משהו מתמיה, כשחושפים את זה לאורה של הנפש החושבת. בכלל, כל הגוף הזה, קל וחומר האיחוד בין גופים שונים, קל וחומר שהיו לאחד, כל זה זר לנפש החושבת...
אין ספק שיש גורמים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש. אבל נראה לי שככה זה תמיד, אצל כולם, שיש גרומים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש, יותר משמח מהרגיל
."

איש לא מתעניין

"וכבר למדנו. אין בדידותה של אישה שאין לה גבר שאוהב אותה נורא שקולה לבדידותה של אישה שגבר אחד מיוחד בכושרו חושק בה עד מאוד."

הגיבורה של פלד, עסוקה בצורך לצעוק עצמה ולהוכיח שנשים לא חייבות גבר על מנת להישאר בחיים. היא מתעקשת להיות דמות קשקשנית, מין פלקט סטיגמתי/נשי, שמלהג את נפשו ומטריד את סביבתו ברצונות/לא רצונות ובמלחמות רק אלוהים ידע על מה.

כאן כמובן מתבקשות השאלות 'מי שאל?', 'את מי זה באמת מעניין?' 'ועל מה את מוכיחה אותנו, מסבירה ומתרצת את רצון דמות המופת, לחיות את חיה ללא גבר כאובייקט אופנתי מתבקש'.
בקיצור, חיי את חייך ואת חיי גיבורייך, כפי שנכון לך ו... See If I Care.

"ואז הוא דיבר, הוא דיבר הרבה ולא יכולתי להקשיב לכל מה שאמר. הוא אמר את הדברים שאדם אומר לעצמו בסיומו של קשר, ואני מצאתי את עצמי מקשיבה לאיזה טקסט פנימי, טקס פנימי, טקס שריפת גופות פנימי, לא חשוב מה זה היה אבל זה היה בלתי ניתן, בלתי ניתן." בבחינת 'הפוסל, במומו פוסל.

להגיד שאהבתי ספר שהגיש לי דמות טרחנית במסווה פמיניסטי, זו תהיה טעות.
להגיד שנהנתי, לצערי, זו תהיה הגזמה.

להגיד שצלחתי מעבר למחציתו, טוב, זה יהיה פשוט לא מדויק.

הבת היחידה / אברהם ב. יהושע

בעיצומו של סגר ביליתי באיטליה. 
חיבקתי משפחה איטלקית נהדרת, צעדתי בין קתדרלות עתיקות-מאיימות, נחרדתי באיטלקית שוטפת מצרות בריאותיות, נסעתי ברכבת לוונציה ושטתי שוב ושוב, בגונדולה שחורה וגדולה של גונדוליייר חרש-אילם (כי כידוע, לכל אחד שמורה הזכות להתקיים).

לא, לא הפרתי הנחיות. בינינו, כמעט ולא קמתי מהספה, את פתח הבית עברתי לעיתים נדירות (שלא לדבר על פתח הגינה) והרכב, שכח איך זה מרגיש להיות מונע. במקום כל אלה, בחרתי נכון ויצאתי עם אברהם ב. יהושע, למסע ביצירה חדשה.

אז מה היה לנו?

הדמות הראשית היא נערה כבת שתיים עשרה, יהודייה 'למחצה', שנעה במנעד שבין דתי וחילוני, יהודי ונוצרי, איטלקי וישראלי (אבל בעיקר  איטלקי). היא מלוּוה במשפחה נורמטיבית, אך לא שגרתית, שיחד איתה, מגישה לקורא סיפור שובה לב.

'הבת היחידה', היא נובלה מופלאה (בת 138 עמודים בתצורה דיגיטלית) שמצליחה להעיר מתיחוּת אחר מתיחוּת בחיי גיבוריה. מדובר ביצירה כתובה ביד אומן, היוצר דמויות שלמות, מלאות חוכמה ויֵצֶר, שלאורַן ולכל אורך סיפור חייהן, התקשתי להיפרד.

אותה ילדה שהיא מקור התנועה בסיפור, עסוקה בשאלות בנושאי דת, לאוֹם, גזענות לעתים, הגשמה, שייכות, חולשות ושאר גלים רגשיים שמעסיקים לרוב, דווקא את עולם המבוגרים. 

דרך עיניה ועיני דמויות המשנה העוטפות אותה, נלמד גם על דעותיו של אברהם ב. יהושע (אלה שלא מוכרות לנו עדיין ואחרות שמוכרות ונזהה מתוך הטקסט). בסגנונו המיוחד, הוא מרפד את דמויותיו בתובנות יוצאות דופן ומלמד על הדרך כמה שיעורים מרתקים.

"'הלב'? משתוממת סבתא, עוד לומדים את הספר הלאומני הזה? למה לקרוא ספר שמעודד ילדים להקריב את עצמם במלחמות מיותרות? במלחמות? נדהמת הנכדה, איזה? אבל הסבא מתערב, אל תשימי לב למה שסבתא אומרת, היא האחרונה בעולם שעוד לא הבינה שפציפיזם זאת מלה ריקה."

כי ככה זה !

סגנון הכתיבה נעים עד סוחף והפריע לי רק חסרונם של סימני פיסוק ובמיוחד שימוש בכללי ציטוט, שיסמנו מי אחראי על ההיגד (דוגמה ניתן למצוא בציטוט המצורף מעלה, שהועתק במדויק).

אבל גם התלונות שלי קלות ומחווירות אל מול נובלה נעימה ומעניינת.

"אם האלוהים שלנו נחלש עד כדי כך שלא הצליח להציל אותנו, למה שלא נתפלל לאלוהים אחרים? זאת-אומרת, נעה לפחות הצגה של תפילה."

בגלל הלילה / מוטי זעירא

ריח אבק עירוני, תל אביב הקטנה וההבנה המסעירה שליברליות על גווניה, היתה כאן הרבה לפני שנולדתי (היה גם שמח כמובן). זו התפאורה הפותחת את 'בגלל הלילה', ספר ביוגרפי על ראשית ה'תלאביביות הבוהמיינית', שלאורה, מחווירה זו של ימינו.

"יפה ומכמירת לב כתמיד."

תרצה אתר (אלתרמן) שעומדת במרכזו של הספר הזה, מתגלה כדמות רבת רבדים. היא עליזה וילדותית, אוהבת ומתאכזבת חליפות ונראה שרכבת ההרים הריגשית בה היא חיה, הפכה לה יותר מכול, לדרך חיים.
רוב הזמן, 
היא הזכירה לי גוזל נשרים, שמנסה להוכיח את מורשת אבותיו. אבל גודלו ונסיונו הדל, חושפים את היותו (לפחות ברמה הרגשית), לא יותר מגוזל.

מישהו שר את זה קודם

"החיים הם תלאה שמישהו המציא כדי להוציא אותנו לאט לאט מדעתנו."

'בגלל הלילה', נושא אמירה מרגשת באמת. אם ביוגרפיות רבות נוטות ליפול אל תוך בור שעמום תרבותי, מתוך התחושה שעצם קיומו של סיפור ביוגרפי, מבטיח עניין בקריאתו. הרי שביוגרפיה זו, מצליחה למצב עצמה כספר מרתק, גם לו לא היו בה רכיב ביוגרפי, או ניצני הכרות כזו או אחרת עם הדמויות. אחרי הכל, החיפוש אחר רכילות כאן, הוא רק תרוץ.

ואם נרשה לעצמנו להשתמש לרגע באותו תרוץ, נוכל להודות שיש משהו גם בניחוח הזה, ה'בראשיתי', של ה'תרבות-ארצישראלית' במהותה.

זו שנמצאת בפרטים הקטנים

למרות העניין שהיא מספקת, מדובר ביצירה עמוסת פרטים, שמחלקם הייתי נפרדת בשמחה. משהו בתפר שבין סיפור חיים מרתק ועבודת תיעוד אקדמית שכל מטרתה לחבר קצוות ולשמר חומרים כתובים ואחרים, היה לי עמוס עד טרחני לעתים ונוטה להערצת הדמויות הראשיות. 

מצד שני, ברגעים בהם נישארתי לקרוא כל זנב שיר וכל איזכור םואמה, בדיקדוק-סבלני-מתבקש, הרגשתי קירבה מיוחדת אל הדמות הראשית. מה שהפך אותה בהירה ומובנת יותר ופוגג במעט את הערפל התמידי שסביבה.

של מי הסיפור הזה?

"הפנטזיה הזינה את נפשה לא פחות ממה שהתרחש במציאות, והתשוקה לכתוב על כך, להפוך את הרגש למילים, הייתה ריגוש עז לא פחות, ואולי אף יותר, מן הקשר האנושי עצמו.

כמו תמיד במפגש לא מתנחמד עם ביוגרפיות, גם כאן, נתקלתי בבעיה מצפונית לא פשוטה.
בעבר, נמנעתי מקריאת ביוגרפיות שלא ברור אם נכתבו בהתאם לרצון גיבוריהן. עיסוקו העמוק והאינטימי של 'בגלל הלילה', ב
פרמטרים כמו מבנה אישיותי, חוסן נפשי, הורות בכלל ואמהות בפרט, זוגיות, יחסי אב ובתו ואחרים, נפרמים עד לא משאירים כאן, מרווח פרטי מתבקש. בהתאם לכל אלה, זזתי לעתים, בחוסר-נוחות אופייני.
אבל, ככל שנחשפתי לפרטי הסיפור, נראה כי הוא עוסק בדמות שבקשה להיות נוכחת, מוכרת ומלאת אורות זרקורים.

עַמוּס או לא, הספר הזה, עצוב ומרתק, יישאר איתי ללא ספק.

"חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, הִיא כְּבָר מְסַיֶמֶת / רַק רֶגַע וְסוֹף - הָאוֹרוֹת כָּבִים / הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת / לִפְעָמִים הוּא פָּשוּט קְצָת שִירִים יָפִים."

הראיון האחרון / אשכול נבו

הרבה כבר נכתב על ספריו של אשכול נבו ועד לקריאת 'הראיון האחרון' שידובר כאן, לא קראתי דבר מהמיוחס לו.
משום מה, משהו בדעת הרוב, בהסכמה הרחבה ובהגמוניה הספרותית המהנהנת בהתלהבות, גורם לי להתרחק מעלילות ה'מיינסטרים' ומחיבוק ילדי פלא ספרותיים, תחת כל עץ רענן (יסלח לי מי שיכול).

מפה לשם וכמו תמיד בניגוד גמור לעקרונות, ירדתי מהעץ וקראתי כמובן.

אז מה היה לנו?

זה סיפור אישי, כביכול. מאין ניתוח עצמי בדמותו של סׂופֵר, המצליח תוך כדי התחבטויות חייו, להפוך את כולנו מציצנים חסרי גבולות.
הכל, באמצעות ראיון אינטרנטי מעמיק, בו הוא 'פותח את הקלפים', מגלה את הישראליות הבלתי מתפשרת שמרכיבה את כולנו, וחובט בעצמו מטאפורית (ואולי לא רק מטאפורית ולא רק בעצמו). באמצעות אותה 'ישראליות' בלתי מתפשרת, הוא גם יגרום לנו להזדהות עם תחנות חייו.

"איך אתה מצליח להתמודד עם הבדידות שכרוכה בכתיבה?"
"אני לא."

כל עוד בלבב...

"יש ילדים זיגזג ויש ילדים געגוע."

'ישראליות' עפ"י משקל, תרבות הישראלי חסר הגבולות ומוטיב הגבר האבוד שיתבגר רק כשיזקין (אם בכלל), משמשים ב'ראיון האחרון', כמורשת קרב ספרותית. בתוספת איזכורים שכל כולם 'מייד אין ארץ הקודש', ניתן להבטיח שמדובר בטקסט שלא קל לתרגמו לשפות העולם, מבלי לפגום בו מהותית.

מתוך התקף פרובנציאליות נטו, נקודות אור בדמות צִיוּנֵי דרך בצפון (ובחיפה בפרט), גרמו לצפונית שבי לצהול לעתים קרובות, אבל אולי זו רק אני (ועוד אי אילו חיפאים בנפשם).

אליעזר היה פה!

ב'ראיון האחרון', משחק נבו במילים. ביד אומן, הוא מלהטט ורוקד בין שורות השפה העברית (ממש כמו שאני אוהבת).
בין היתר, הוא מרבה בקריצות ציניות, שמעוררות את הטקסט לחיים ופה ושם, גם מבליח עם משפט שידאג לוודא שנשארנו ערים ומעוניינים, הרבה מעבר לעלילה היום-יומית משהו, שמתבשלת כאן על אש בינונית.

בהקשר זה, עולה כאן תהייה מהותית ביחס לרמתו האוטוביוגרפית של 'הראיון האחרון' ונבו, שמודע היטב לתרגיל שהוא מארגן בין השורות, ממשיך ומושך את קוראיו בלשונם (או אולי זה בגלגל העין).

"כל כך קל ללמוד מספרים מה לא קרה בחייו של סופר, ובכל זאת רוב הקוראים מתעקשים לעשות ההיפך."

אם היו כאן חלקים בהם ניתן היה, להבנתי, למצוא שרידים מסיפורו האישי של נבו, הרי שבאחרים, נראה כי הוא שואט הרחק מחייו אל עבר הדמיון הסיפורי שהוא מתיר לעצמו ובצדק.

ככל שהתגלגלנו קדימה, כך נראה שעזבנו יותר ויותר את המציאות, שפינתה מקום לסדרה של חלומות בהקיץ בואכה הזיות ספרותיות. 
אין בזה רע, כמובן.

כואב, אבל תמשיך!

"איך אפשר לחיות ולכתוב במקום שאין לך בו זכרונות? שלא אכפת לך ממנו? שלא מרתיח אותך לפעמים עד כדי רצון להטיח את ראשך בקיר ואת אצבעותיך במקלדת?"

תחושת ה'הו כה קשה להיות סופר', עליה כתבו גם אחרים המתנהלים בדרך היסורים הספרותית, מסמנת את דמות הסופר ב'ראיון האחרון', כאילו היה 'הצלוב הכותב', אליו נִישַאׂות עיניי מאמינים.
האומללות הסדרתית, שהיא מנת חלקו של גיבור מקומי, חסר עמוד שידרה לעתים, מלא ביקורת עצמית ובעל יכולות ניתוח טובות שמאמללות אותו (ואותי לפרקים), קנתה אותי פחות. אבל אם כנות היא שם המשחק, ברור לי שאותה אומללות, היא אחד ממקורות העניין בדמות הראשית כאן ובכלל.
ויש בו ב'ראיון האחרון', עניין לרוב. עמוס בכתיבה נעימה מהזן ה'חברי', סוג של 'בגובה העיניים בורגני', הוא מילא אותי לרוב, רצון להמשיך לקרוא (וזה לא מעט).

אמנם, מדובר בעניין מהזן התנודתי, שהלך ואיבד אחיזה, לקראת הסוף, קצת כמו במגלשה. אבל עדיין, עניין לכל דבר ועניין :).

על השאלה האם משהו מקורותיו ישאר חקוק בתוכי?
קשה לענות.

בסה"כ, לנקודת הזמן הזו, היה לנו טוב יחד.

"מה זה... תרגיל בסדנת כתיבה?
לא אידיוט, זה תרגיל באהבה."

מפותל. מעניין. ישראלי למרחקים. תקראו.

נשמות / רועי חן

'נשמות', הוא סוג של מעשייה יהודית בהמשכים.
כזו המתנהלת על פני מספר מאות, שהחוט המקשר ביניהן, הוא דמות אחת שמתגלגלת לגורלה.

"חיים יש רק אחת, כל השאר מטאפורה" (הטעות במקור).

זה סיפור 'יידישאי' בניחוח מרק עוף, שלעולם יזכיר לי את סבתא. באותה נשימה, ניתן גם להודות שהוא נוטה לעתים לטרחנות זקנה ומעייפת.
קצת מזה וקצת מזה.

לשון חדה וביקורת סביב השולחן (סבתא זו את?)

הודים תמיד ידעו למצוא פִּרְצה בחוקים שהמציאו לעצמם, פִּרְצה המכונה 'פרשנות' ".

"אומרים שאדם נוטה לישון כפי שהתערסל ברחם אימו. לי נדמה שכשמדובר בגברים הם נוטים לישון בתנוחה שהתירה להם הכרס."

כחלק מאותו אלמנט 'יהודי', 'נשמות' ניחן בלשון חדה וביקורתית, מהזן שניתן למצוא בהתכנסות סבתות יהודיות למשעי, בעודן מביעות דעה כתמיד, על כל מה ששייך ולא שייך לענייינן. 
תתפלאו, אהבתי את זה (אולי זה מעלה נשכחות).
הביקורת האינסופית והלשון החדה, מתבלות את 'נשמות' בחוכמת חיים ובהומור איכותי ודק (ולפעמים גם פחות).
במילון המושגים שלי, אין טוב מזה.

"מה גרם למין האנושי לגבוה? מזון? רפואה? גנטיקה? אם תשאלו אותי, זה רק האגו, ה'אני' שהלך ותפח ממאה למאה, זקף את הגו והרחיק בין חוליות עמוד השדרה."

אם תחילתו של הסיפור גרמה לי לקרוא אותו כשבראש מתגלגלות לי מילים טבולות ב'אקצנט' רוסי/פולני כבד, הרי שבהמשך הן עטופות בערבית חמה ולקראת הסוף בדיכאון קפקאי משהו.
ממש מכל טוּב הארץ.

"המסקנה: נשמה שמתגלגלת לגוף של עכברוש תתקשה לזכות לקשב בקרב נשמות שזכו לגוף אדם."

איך שגלגל מסתובב

מתוך רעיון הגלגול, 'נשמות' משובץ במגוון דמויות שונות להפתיע.
ואם נודה שהראשונות הביאו עלי מסכת פיהוקים, הרי שככל שהתגלגלתי גם אני, הפכו הדמויות אהובות יותר, חמות יותר ומשעשעות הרבה יותר. 
הכל, כי אל 'נשמות', הגעתי עטופה קוצי סרבנות קלים, שמקורם בעיקר בקשריו של הכותב עם תיאטרון 'גשר' ובחשש שהטקסט הזה הוא עוד אחת מהמעשיות הגלותיות, כמקובל בז'אנר. 
בהמשך, גיליתי שלכל הפחות, התגלגלה ברועי חן איזו סבתא רבת סיפורים, עמוסת חוכמת חיים כרימון בתשרי ולוּ אפלטון היה יהודי, ודאי ניתן היה למצוא אצל מר חן, שרידים מזקנו הלבן.

"כמה גמיש הזמן כשמטפלים בו בעזרת מילים, אה?"

אומרים שהיה פה שמח...

ואם כבר העלנו את אפלטון באוב והתגלגלה נשמתו עד כאן, הרי לכם מספר משפטים פילוסופיים נבחרים, שחלקם העלה בי חיוך ולחלקם נתונה הערכתי (וזה, כידוע במחוזותינו, לא מעט).

"מתי בן אדם הופך לזקן, אתם יודעים? מתי שהאתמול שלו חי יותר מההיום שלו."

"זיכרונות זה כמו כינים, אם יש אחד, ודאי יש להקה שלמה שדוגרת לך על הראש."

לסיכום

'נשמות', חמוש בעברית נהדרת שמילותיה נבחרו בקפידה ובסיפור מעורר מחשבה שנוגע בפן הפילוסופי ובשאלות הגדולות של החיים. כחלק ממהותו, הוא מתפתח עם הזמן ומגיש מנעד רגשות רחב ומפתיע. 

ואיך לא ניפרד עם שאלת השאלות, "האם החיים הם מתנה או עונש?
אתם תחליטו.

שומר הדברים האבודים / רות הוגאן

מזמן לא הייתי חלוקה כל כך, מתלבטת כל-כך בין 'נחמד', 'למה לעזאזל קראתי?' ו'מה קרה כאן בעצם?'

מדובר בסיפור תמים עד דלוח, שחלקו נוטה אל עבר המציאות וחלקו נכתב, כך נראה, תחת השפעתם של חומרים ממוססי תודעה.

"במקום שבו התבונה כושלת, תעתועי הדמיון משגשגים". על זה נאמר בוודאי 'הפוסל, במומו פוסל'.

אז מה היה לנו?

זה מתחיל קרעים קרעים של סיפורים שונים, אנשים ומקומות, ומתחבר לכדי מקרים שבעדינות, ניתן להגדיר אותם 'משונים'.
מפגש רגעי בין עובר אורח וילדה בפארק, פחית שנשכחה בקרון רכבת ודמויות שקשה להבין מי מהן הכרחית לסיפור המתהווה וממי ניתן להיפרד בקלות, למען ביטול העומס הסיפורי לו זכינו.

בהמשך נגלה שכל הסיפורים מתקבצים לסיפור מסגרת אחד (מיוחד?).
אולם משום מה, רגע ההתגלות, זה שלרוב מביא איתו הבנה נעימה שמקורה בקסם החלקים הנופלים למקומם, לא סיפק אותה כאן. מיותר לציין שנשארתי בתחושת 'כלום קטן, לא רציני' (נמנעת מלהשתמש כאן בביטוי וולגרי, מתבקש במיוחד).

מי נתן את ההוראה? (ולמה?)

'שומר הדברים האבודים', הוא אחד מסדרת ספרים לא קשורים, שאוגדו ע" הוצאת 'עם עובד' (ככל הנראה בשל סגנונם) והוצאו לאור עם סממני עיצוב כריכה, המסמלים את השתייכותם לסדרה.

ולמרות שהיא אמורה להיות סדרה נעימה לרוב, בין חבריה פגשתי נעימים וגם פחות. כאלה שתוך כדי קריאה תהיתי 'למה לי'? וכך גם כאן. 

לא מדובר בספר רע, אבל ההגדרה 'ספר טיסה', שנוטה אל גבול העלבון על בינוניותה, צלצלה כאן לאורך הקריאה (כמעט כמו 'הוא בסדר' או 'היא בחורה טובה').

לסיכום, הסיפור 'חמוד', אם כי מצוץ מאצבע לא זהירה והביצוע לצערי, בינוני.

"הדבר הנפלא בספרים הוא שהם למעשה סרטים המוקרנים בתוך הראש." סוג של פלאי הטכנולוגיה בהילוך אחורי.

טיסה נעימה! (או בימינו, מקסימום נסיעה טובה).

המפתח של שרה / טטיאנה דה רוניי

 "זה היה כמו סוד. משהו שקבור בעבר. משהו שאיש לא מזכיר."

מדובר בסיפור נוטף שואה שקופץ בין שתי דמויות עיקריות. האחת, צעירה 'שרדנית' במהותה, השנייה מפונקת, נהנתנית, בלתי נסבלת לעתים (או לרוב).

כשאחת מהן נעלמה בעיצומו של הטקסט, מצאתי עצמי חוששת שדרכינו יפרדו חד צדדית.
אבל באופן מופתי ולמרבה הפלא, משהו השתפר שם באמצעו של הסיפור ואותה דרמה ללא ביסוס ממנה חששתי, הפכה לסיפור מוזר עד מתקבל על הדעת שהצלחתי לבלוע בקלות רוב הזמן.
האם נהניתי מהבליעה?
זה כבר עניין אחר לחלוטין.

מה היה לנו?

מדובר בסיפור הזורק אור מרתק ומועך לב, על יהדות צרפת בכלל ופריז בפרט, בתקופת שואת היהודים באירופה. אם לרוב, נהוג למקד את האור ההיסטורי במדינות מזרח אירופה, הרי שכאן מתברר שגם צרפת לקחה חלק בחגיגה המבישה ותושבי פריז ערבבו אצבעות אנטישמיות בקלחת הגרמנית להתפאר.

אירוע קיצוני אחד מצביע ומסמן את פריז ופרבריה, כחלק בלתי נפרד ממכונת ההשמדה הנאצית וסיפור משפחתי/פרטי מתוך אותה תקופה, גרם לי לקרוא תחת מתח האירועים המתוארים.

מבחינה זו, לא מדובר בספר קל, אלא בכזה שמביא את תיאור האירועים אל סף עצבים חשופים, שקשה לשאת.

לעומת זאת, סיפור המסגרת שמתערבב בסיפור ההיסטורי, מתאר דמות בת זמננו שבעיקר בוחשת בזכרונות לא לה ומנסה במקביל לנהל חיים ריקים שאין לי עניין לקרוא עליהם.

היא מנדנדת, מאנפפת ומשאירה אחריה את השאלה המתבקשת "מה זה עניינך בכלל?" שצצה במגוון הזדמנויות תוך כדי קריאה.

לקראת הסוף, היא מקבלת מעט לגיטימציה לדרכה החטטנית ולמרות שהתפייסנו לקראתו, התקשיתי לסלוח לה על טרחנותה הילדותית.

סבתא שלי בטח היתה אומרת שוב 'נו, שויין'.

מי שהייתי פעם / טרייסי גרביס גרייבס

זה סיפור התבגרות 'קולג' סטייל'.
מסוג הספרים שכבר קראנו וספק אם נקרא שוב.
אלא שכאן מצטרף גם 'אַבָל' גדול.
כי מלבד מסיבות קולג' ונערות שמחפשות עצמן בין גברברים אפויים חלקית, הסיפור כאן, מעלה ומציף גם נושא מרכזי אחד, שלמענו נקרא שוב ושוב (ושוב אם יהיה צורך).

"יש המון דברים שאנשים חושבים שאני לא מסוגלת לעשות ובדרך כלל הם צודקים."

אז מה היה לנו?

קשיי תקשורת, קשיי הסתגלות, חרדות ומגוון מפגשים עם הספקטרום הנודע, יוצקים עניין והרבה חמלה, בטקסט שהוא איך נאמר? בינוני במהותו.
ועם זאת, אם לרגע נשקיט את הביקורת ונעצור גילגול עיניים מוכר, נזכה לעיסוק בנושא ראוי מאין כמותו.

אז נכון, גרביס-גרייבס לא המציאה את הגלגל וטקסטים על קשיים כאלה ואחרים ניתן למצוא מתגלגלים ברחובות בלי סוף. אבל משהו ב'מי שהייתי פעם', מאיר את הדברים באור טיפה שונה ואולי זה בעיקר משום שהמנה הקרה של המציאות הבלתי מתפשרת, מוגשת כאן ישר לפנים.
מִסְכֵּנוּת לא בתפריט, אבל התמודדות בשיניים ובשאר איברים, יש גם יש. 

"כל החיים הייתי המוזרה בה"א הידיעה. אנשים כמוני יודעים איך רואים אותם מבחוץ, אבל בעינינו אתם המוזרים ואנחנו אלה שנאלצים להשתנות כדי להשתלב."

טֵיִיק טוּ!

הסגנון הוליוודי, מחייב תסריט סוחט דמעות שאם עדיין לא יצא לדרך, רוב הסיכויים שנפגוש בו בקרוב. אותו סגנון, מדקק במשהו את יחסי הדמויות ומשאיר את האחרונות פלקטיות עד אימה.

"אני מרגישה כאילו כולם קיבלו תסריט לחיים חוץ ממני ואני נאלצת לאלתר בתקווה שאצליח למלא את התפקיד שלי ובדרך כלל אני טועה."

אבל גם ברגעים בהם מד המתיקות עלה על גדותיו והתריע על טקסט סכריני, קשה לבליעה, הכֵּנוּת הנוטפת בין גלי המתיקות, משכה אותי חזרה אל בין השורות.
על אותה מתיקות קשה, סוככו רגעים מדויקים של קושי מובהק, שהבהירו את חשיבות הטקסט הזה, מתוק ככל שיהיה.

"במילותיה של אלינור רוזוולט, 'אישה היא כמו שקיק תה. אין לדעת כמה הוא חזק עד ששופכים עליו מים רותחים.'"

האחים לבית בריג'רטון1 - הדוכס ואני / ג'וליה קווין

חובבי 'נשים קטנות', התפקדו! אוהבי ג'יין אוסטן, עימדו בתור!
כי הרומן הזה, שמתמקד בתחילת המאה ה-19, עושה עבודה לא רעה בתחום שבין גינוני החברה האנגלית של אוסטן ובין המחשבות ההו כה חדשניות כביכול, של לואיזה מיי אלקוט, מקבילתה האמריקאית.
הוא כמובן לא לוקח את מקומו המכובד של הראשון ואם היינו משווים ביניהם, סביר שניתן היה להתייחס אל 'הדוכס ואני', כאל 'נשים קטנות לעניים' (או כל דבר לעניים מכתבי אוסטן), אבל משהו מהריח, הטעם והתחושה הכללית של אותה תקופה, דומה ומזכיר מאוד.
באותה מידה ומאותה סיבה, הוא הזכיר לי את הטרוף של לורד איאן מקנזי, גם הוא רומן תקופתי שחיבבתי לרוב.

מה היה לנו?

זה סיפור שטוח עד תמים (ונעים), שמתאר קונפליקט מתבקש בין חברים. כשיחסים רומנטיים, גוררים איתם שאלת נאמנות חברתית/הכרחית ותופסים תפקיד ראשי בעלילה ידועה מראש, נוכל לסמן את 'הדוכס ואני' כאחד הספרים שמתחילים נחמד ומתפתחים כנגד כל הסיכויים. 
אז מה אם לא הופתענו מהעלילה?

כחלק מעיסוק בתקופה המדוברת, 'הדוכס ואני' עמוס גינונים תקופתיים, נוטף מוסכמות בסגנון 'החברה הגבוהה' של לונדון, עסוק במותר/אסור ובעיקר ב'יאה'. אבל מעבר לכל אלה, הוא מלא בנשים גדולות שמגיעות באריזות קטנות ומוכיחות שמתניים צרים, לא מצביעים בהכרח על צרות מחשבה.

מי אמר למי מה?

אני (חייבת להודות), חסידה גדולה (אולי אפילו יען), של דיאלוגים טובים
ואלה שממלאים את 'הדוכס ואני', עשו עבודה מפוארת ושמרו על המתח שבין הדמויות בדיוק מופתי, שהשאיר אותי ערה ומרוצה.

תרגומ-מה?

לא נתקלתי בבורות ברמת העלילה, לשמחתי הרבה. לעומת זאת, אם פגשתי פה ושם בתרגום פחות איכותי והגהה לא הגהה, הרי שבמקרה זה, נראה שהאשם אינו ביצירה, אלא בעבודת עריכה שלא הגיעה לסיומה (או לפחות כך היא מרגישה). בהתאם, לצערי, ניצפו כאן מספר שיבושים.

- "דפני סובבה תלתל של שיערה האדמוני סביב אצבעה וחייכה, נותנת לרגשנות להתמוסס לתוך קנטור." אם הכוונה ל'קִינְטוּר', הרי שמדובר בבחירה מילולית לא מבריקה (ואיך מתמוססת רגשנות?).

- "דפני מצמצה מספר פעמים, כאילו עיניה אינן יכולות להאמין למשמע אזניה." כן, גם אצלי העיניים מתקשות להאמין לאוזניים.

- " 'לאן,' שאל בזעם, 'הלכה?' ". לאן הלך העורך? אני שואלת בזעם לא פחוּת.

- "אמא שלה וידאה שדפני הוצגה בפני כל הגברים.." נשאר רק להניח שהשימוש הצורם בזמנים, לא היה חלק מהתוכנית המקורית.

- "לפתע הרגיש בחילה פיסית." כי בחילה רעיונית זה פָּאסֶה.

היו עוד כמובן, אבל זה, ככל הנראה, מספיק.

לסיכום 

מדובר בספר חביב עד נעים, עם תרגום/עריכה/הגהה, פחות.

**בימים האחרונים, יצאה עונה ראשונה של 'בריג'רטון', סדרה בת שמונה פרקים ברשת נטפליקס, שתסריטה מבוסס חלקית ורעיונית,  על 'הדוכס ואני'.
המשך הסדרה מתרחק מגבולות הספר וככל שמתקדמים בסיפור, מתמעטות נקודות המגע בין השניים.
לסדרת הספרים שבעה חלקים (כרגע תורגם לעברית אחד בלבד). 
חלקה השני של הסדרה הטלויזיונית, אמור עפ"י פרסומים, לצאת לקראת מרץ 22.

חיבבתי את 'בריג'רטון' לא פחות (אולי יותר) מאשר את 'הדוכס ואני'.
בכל מקרה, שניהם בגבול הנעים לאוהבי הסגנון (ואני ביניהם).