"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

רוזנפלד / מאיה קסלר

הגעתי למפגש עם ׳רוזנפלד׳ חמושה בדעות של אחרים על ספר עמוס זימה ותאורים סקסיים. היו גם שאמרו שהוא גובל בתיאורים מוגזמים. בראש צלול ובתחושת ׳לי זה לא יקרה׳, ׳אותי לא יצליחו להדהים ולבלבל עם מידע גופני מרחיק לכת׳, צללתי אל בין זרועותיו המטאפוריות.

נו ו...?

מיותר ואולי עצוב לתאר שלמרות שניסיתי, לא זועזעתי מתאור ושפה.
אולי אפילו פיהקתי פה ושם מתוך תחושה עבשה של ניסיון להמם אותי כקוראת, בביטויים סקסיים/סקסיסטיים כאלה ואחרים, שיכולתי גם בלעדיהם.
לא נדהמתי, לא התערערתי, רקובה שכמוני אולי רק מצאתי בזה חומר למחשבה.

בסופו של דבר, אם התחלתי בציפייה רטובה משהו, הרי שהמשכתי בתחושת הלקאה עצמית על קריאת ספרות לא ברורה וסיימתי מחבבת דמות ראשית, נשית ויללנית, ששנאתי לאורכה של היצירה.

אולי את מתדרדרת

׳רוזנפלד׳ הטקסט כמו גם הדמות,  גרמו לי בעיקר לשאול עצמי ׳למה?׳, ׳למה ככה?׳, ׳למה בכלל?׳ והחשובים מכל, ׳למה זה מגיע לי?׳ ו׳למה את שוב עושה את זה לעצמך?׳.

אחרי לילה עמוס קריאה ונטול שינה, ניסיתי להבין איך ספר שגרד לי את נימי הסבלנות והנשמה, השאיר אותי ערה בציפייה מרגיזה. כששאלתי את עצמי אי שם לפנות בוקר ׳למה את ממשיכה? המשכתי ומעבר לזה, לא התקבלה תשובה.

כנגד כל הקלישאות

היא, רווקה דלת אמצעים, מצויידת ב׳בטחון בכאילו׳ ובשמחת חיים כנ״ל.
הוא, גרוש מזדקן, מרופד כלכלית, שהעובדה שהוא מתואר גם כמכוער וגם כיפה, קשורה ככל הנראה בהוויתו חסרת הדאגות, יותר מבאלמנטים פיזיולוגיים נראים לעין.
יחד, הם ירקמו סיפור לא סיפור, שהוא משהו בין ׳חוכמת הביגלה׳, סיפור סינדרלה מודרני ואישפוז כפוי. 

״הטעות תמיד תגיע ממך. הרצון שלך, התשוקה שלך, הפעולה שלך. הוא יודע שזאת טעות והוא אוהב שאת הולכת בדרך הלא נכונה, הוא אוהב לראות אותך נופלת לתוך הבור

הדמות הנשית היא תעלומה שנולדתי להזדהות איתה, אך נשארה בעיני לא מוערכת עד לא אהודה ופיתחה בי בשם המין הנשי (או האנושי), תחושת קרינג׳ קשה.
חמור מכך, מול אותה נשית לא מוערכת, עמדה ועומדת דמות גברית צורמת וחד צדדית, נאמנה לעצמה עד אימה. כזו, שכמעט וגרמה לי לפצוח עבורה בקמפיין תמיכה (GO רוזנפלד! קלישאה של גרוש כרוני, אוהב נשים, מצוייד בסט שיניים עקומות וכרס בואכה גיל העמידה. העיקר תהיה מי שאתה).

ככל שהנשית הייתה והפכה לקלישאה של אישה עמוסת חוסר ביטחון (אני ערה לחלוטין לשלילה שבעומס החוסר), כזו שעושה הכל על מנת להיראות ולהיסתתר בו זמנית, רוצה לא רוצה, מלאה ברשות הבחירה ובקושי כרוני לבחור כיאה לאישה בת זמני, כך תפחתי אני בסלידתי ממנה.

״אני חווה את ההתנתקות שלו כנטישה, מבינה אותו ומזדהה איתו על שבוחר לנטוש אותי, כי אני באמת דוחה ואין סיבה לרצות להישאר לידי

ובסוף מה?

אחרי הכל, אפשר לכתוב ש׳רוזנפלד׳ הוא סוג של רומן התבגרות, אולי גם חניכה. טקסט שמצליח לקחת דמות מוכה, חבולה, ילדותית עד אימה וכעבור כ-400 עמודים מודפסים, ללדת אותה מחדש כאישה חזקה, זוהרת ורכה, שלמה עם עצמה וסקסית באמת ומבפנים הפעם ובעיקר, תואמת לשם שינוי, את גילה הכרונולוגי.
אלא שלא הגימיקים שבדיבור נוטף זימה, הם שהעבירו אותה את התהליך.
יש גם יאמרו שכאישה, אני שופטת אותה לחומרה.

בחזרה (כמו ) לעתיד, אבל למציאות

הכתיבה נעימה עד טובה, השפה יום יומית עד נוחה, ללא גלים גבוהים או בורות עומק.
אם מדובר כאן ברומן אוטוביוגרפי, אני שמחה עד מצדיעה על התפתחות פרסונאלית עצומה (ואולי גם על כבוד עצמי, שהוכיח לסיום צמיחה מפתיעה).
לעומת זאת, אם מדובר בסיפורת ומתוך העובדה שאין כאן באמת סיפור, הרי שאין לי מושג איך מתקדמים מכאן ולמה? (שוב למה).

לא מדובר בדיס המלצה, אלא יותר בהמלצה שתבואו ערניים וביקורתיים.
מתחת לנסיונות לא ריאליים של סיפור סינדרלה חלקי, נראה ש׳רוזנפלד׳ האיש והאגדה, מספקים כאן (כפי שכבר ציינתי), בעיקר סוג של חומר למחשבה.
שיהיה בהצלחה.

מסירות / מרקו מיסירולי

׳מסירות׳ הוא כמו מאפה איטלקי חם שמשולבים בו סגנונות אפייה מאזורים שונים.  
כזה שאם לא נשים לב לדקויות שבו, הכל ירגיש קצת כמו פוקאצ׳ה (טובה וחמה, אבל פוקאצ׳ה סטנדרטית אחרי הכל).

לעומת זאת, יש בו כל כך הרבה רבדים, מחילות וחורים, שאם נעצור, נשים לב ונתייחס לכולם, נגלה כאן שרטוט מקסים, הזוי ומדויק של מערכות יחסים.
כולם כאן בודקים את עצמם ואחרים, כמעט הולכים אבל בסוף חוזרים, מהרהרים ומהססים ואם תשאלו אותם, כן, בסופו של דבר הם לרוב מרוצים.

זוגי זה אני

׳מסירות׳ מעמיד מערכות יחסים למבחן. חלקן זוגיות, חלקן עצמיות (כאלה שבונה גיבור עם עצמו), פשוטות, מופשטות או מסובכות. ובאופן מפתיע (או לא), העצמיות לא פחות מסובכות.

״ניאוף כנגד ניאוף: אני חטאתי בזה, אבל גם את קרוב לוודאי שחטאת. הוא הפקיד את הספק בצד, הסיר מעליו אשמה של כמה מחטאיו שלו, התפתל באי נוחות, צימח קינה וריסן את עצמו.״

״היא דחקה במיומנות את הספק אף שהחשד הכה שורש

סגנון הכתיבה מרחיק ומקרב בו זמנית ויוצר מסע אישי עם נטייה להזדהות, במקביל לנקודות מבט מרוחקות סטייל ׳זום אאוט׳ מסיטואציה של זר מוחלט.
אם המשפט האחרון גרם לכם לתחושה משונה, אם חוויתם מן עומס ריגשי/תפיסתי/מילולי, הרי שחוויתם את מהותה של ׳מסירות׳. 

כחלק מאותו עניין, מי שקרא את שיר ענוג או את בגנו של עוג ואהב את סגנונה של לילה סלימאני, ימצא עצמו מתחבר לסגנון גם כאן.

את ׳מסירות׳ אהבתי, גם שנאתי לעתים.
בין שני אלה, ניסיתי בעיקר להתמסר וזה לא היה קל.

שווה קריאה למחפשים סיפור שמתאר לעומק מערכות יחסים, אבל לא מחדש הרבה, אם בכלל.

״חשד כשלעצמו הוא הוכחה

סבסטיאן - איך לצאת עם דושבאג / שרה ניי

איך לא לקרוא ספר על ׳דושבאג׳?   
אין לי מושג, נפלתי בפח וקראתי.

אפשר להגיד שהכתובת היתה..., או שלפחות יכולתי לצפות את הנפילה. אבל לפעמים, רק לפעמים, נולדים ספרים שהם לא הכי טובים, הכי יפים והכי זוהרים בשמי הספרות, אבל יש בהם משהו. אולי מן משהו מתוק שנשאר, לזה ציפיתי (ובמקרה זה, אפילו הטראומה שבמפגש עם ספרות ירודה ותרגום שנותן לה fight ברמתו הנמוכה, התפוגגה אל תהומות הזכרון או אל גבעות השכחה).

מה שהיה בינינו ומה שנשאר

כאמור, מדד ה׳משהו שנשאר׳, הוא מדד לא רע לבחינת חוויה ספרותית (והמושג חוויה ספרותית הוא בחינה בפני עצמו).
אלא שכאן, על מנת לכתוב את הסקירה, נאלצתי לחזור ולדפדף, להבין מה קרה ומה קראתי ולנסות, ממש לנסות להיזכר.
בעזרת סימוני משפטים קשים נזכרתי, או נזכרתי קלות.

על זה נאמר ״My eyes, My eyes"

״אני רוצה שתשבי לי על הפנים. בטח נגיע לגיהנום כי היום יום ראשון, אבל לפחות כל הדרך תשבי בכסא ממש נוח

״תן לי רבע שעה לארוז פה ולחוש הביתה.״ הכוונה ללחוש חי מהר?

״ראשי נחבט בחלון האוטובוס הקר והרקה שלי מצליפה בזגוגית בחוזקה.״ אוף! גם הרקה שלי השתחררה לחופשי ומצליפה בדיוק עכשיו (ראו הוזהרתם).

״שניות לאחור חולפות עד שהיא מתעשתת.״ זה כמו ׳חתולים מחשבים את קצם לאחור׳?

״הלכתי הביתה והבאתי ביד עליה.״ צרוף מקרים מצחיק, אני הלכתי הביתה והקאתי מהמשפט הזה.

״שואפת בחדות כשהוא מחטיף לה על אחוריה ביד טעונה מינית״ אוף! רק אצלי הידיים לא נטענות (חייבת לעדכן גרסה).

״האנחה שלי מוחשית.״ אין לי מושג מה זה אומר, אבל גם שלי!

קלישאתי, קלישאתך, קלישאתן, קלישאת...

עד מתי כותבי ספרים?!
עד מתי יכתבו ספרים עם קלישאות פלסטיק מן המוכן, כמו שורות קבועות מיוצרות בייצור המוני שרק מחכות למישהו שישתמש בהן (הב לך קלישאה מן המדף, רק לחמם ולהגיש).

״אני חש בה לפני שאני רואה אותה״, שוב הטריק הזה שעוד לא הצלחתי לבצע.

״אני שואפת את האויר בנשימה שלא ידעתי שעצרתי.״ זה מהמדריך לאסטמתי המתחיל?

חילופי משפטים זהים מזכר לנקבה ובחזרה (כי כאלה אנחנו, דוגלים בשיוויון מגדרי).
״אני לא אמור להרגיש״, ״אבל אני מרגיש. לעזאזל
״אני לא אמורה להרגיש אליו כלום, אבל אני מרגישה, לעזאזל

בכל אופן, אם נחזור לסבסטיאן ה׳דושבאג׳ הנודע, מדובר בחוויה עקומה עד עגומה, שלא מותירה ספק, דושבאג מי שכתב, קרא ועוד יקרא (ויש סיכוי שגם עבודת התרגום מעידה על דושבגיות קלה).

״הבחור הזה? הוא דושבאג nbsp₪ בד׳ רבתי״ (נשבעת, נשבעת, נשבעת שכך כתוב).

לסיכום, נשארנו נטולי סיפור, עם עודף תאורי זימה לא חינניים (יש חיננניים כמובן, אבל לא! בספר הזה) ושאלה אחת שחוזרת על עצמה כי ׳מה זה בכלל ׳דושבאג?׳ ואיך קוראים לו בעברית?

׳לורד העקעק׳ הוא ראשון בסדרת קסמי העקעקים ולמרות שאני וסדרות לא נוטות להתאהב, מדובר בספר כיפי שמצליח בקלות לספק את חווית הגם וגם ואפילו גם.
הוא משלב אווירה תקופתית עמוסה בלורדים, רוזנים
ושאר בני עצולה - שהם שילוב משעשע של אצולה ועצלנים (ואולי משעשע הוא מושג יחסי), מוסיף תעלומה על-טבעית מתגלגלת ומערבב טוב, טוב, עם קמצוץ ציניות איכותית וקצת א-ה-ב-ההה בסגנון גברי ובוטה כאחד.
מן ארוע רב משתתפים והרפתקאות, שקשה לעתים להחליט אילו חלקים בו אהבתי יותר (בינינו, היו אלה הציניות והאהבה).

פונקתי בו, אבל יודעי דבר יודעים שזו לא סיבה טובה, או סתם מתקבלת על הדעת, לאהוב ספר (וכבר היו מעולם ארועים נעימים פחות, בתחום זה).

לשמחתי, כבר בתחילת הדרך, התברר ש׳לורד העקעק׳, הוא מסוג הספרים  שכיף לקרוא (רק החיים מפריעים לפעמים).

זה התחיל חשדני בינינו

כשקיבלתי אותו לידי, תהיתי ביני לביני אם נצליח להתקיים יחד בנעימים. ספרים משולבי כוחות-על, הסברים על אנרגיה ומאבקי כישוף, מעולם לא היו כוס התה הרותחת שלי.
אבל אל תתנו לו להטעות, כי ׳לורד העקעק׳ הוא הרבה יותר מזה. הוא אינטליגנטי, אלגנטי ויצירתי, משעשע עד מצחיק וגם בוטה לעתים. אם לא אהבתם את האגף העל-טבעי (או אם אהבתם ממש), זה לא עקרוני. בכל מקרה, לא מדובר במשקל הכובד של הטקסט הזה ויש לו עוד הרבה להציע. ככל, הסיפור לעתים קצת ׳ליד׳ כמו הקדמה למשהו גדול שכבר מחכה לקרות (וכולנו תקווה שימשיך ויתפתח בספרים הבאים).

ציניות אמרנו?

כשמגיעים לבחון דו-שיח, חייבים להזכיר את הסופר ובמקרה זה, קיי ג׳יי צ׳ארלס.  כי דו-שיח איכותי, שנון וציני כמו זה שכאן, מחייב הרמת כובע מטאפורית לכל הפחות ומבחינתי, עליו יקום (או יפול), טקסט משובח.
הציניות שמתחילה כאן, נבנית, מתפתחת ומגיעה באיכות מצוינת ובמידה (כי דברים טובים באים במנות מדויקות).
היא מקלילה את האווירה בנקודות המתבקשות ומייצרת רוח נעימה שסוחפת אל הפרק הבא.

אלוהי המתרגמים(?) שלום!

התקשרתי כדי להמליץ על תרגום. 
כי עבודת התרגום לעברית של ׳לורד העקעק׳ הייתה בעיני חוויה בפני עצמה. ממש כמו הספר המדובר, היא מדויקת ואיכותית ואין חוויה טובה מלקרוא תרגום שמחובר לטקסט ומשתלב פלאות באווירה.
שאפו לכל הנוגעים בדבר.

 ׳לורד העקעק׳, הוא ראשון בסדרה והוא משאיר אותנו בציפייה נעימה ושקטה, למה שעוד יבוא.
בינתיים, נשארנו עם חיוך מתוק וקוראת אחת, שלא כהרגלה, נלהבת במיוחד (כי מי לא יתרגש מ- All In One?).

אנטומיה של סקנדל / שרה ווהן

לימדו אותנו שיש אמת גדולה. 
עוד לימדו, שכל מה שהוא לא אמת, חייב בהכרח להיות שקר, כי ׳לא אמת׳ הוא מושג יחסי שאין לו זכות קיום.
אבל מה קורה כשלכל אחד אמת משלו? כשהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי האישי של פרסונה. כי אין אמת אחת ואין אמת בכלל וכל שיפוט נתון לזמן, מקום ובעיקר לנקודת מבט.

״האמת היא עסק מורכב. בצדק או שלא בצדק

עד כאן הצד הפילוסופי-משפטי של ׳אנטומיה של סקנדל׳.

אלא שהמשפט שעוסק לאורך העלילה בסוגייה שהוצגה כאן, לא משרת אותה כמו שמשרתים אותה הזרמים התחתיים של עליונות מגדרית ופריווילגיה מולדת, מול אנשים שכל החיים יאלצו להילחם על מקומם (גם אם לא כך זה נראה).

תחשבו על זה...

ככלל, ׳אנטומיה של סקנדל׳, מתחיל מעניין ומתקדם משם בצעדי ענק.
עם כתיבה בגוף ראשון ושלישי לסרוגין (בהתאמה לדובר) ומגוון דמויות (רובן נשי), מדובר בספר שהתקשיתי לעזוב.
למי שמחפש תעלומה, הוא מספק מתח משפטי/בלשי. אבל לא בטוח שזו מהותו.
כי העיסוק התחתי בגלי ההדף שמייצרת דמות אחת בחייהן של כל השאר, הוא הארוע המרכזי לשמו התכנסתי.

״זו טיפשות וזה לא פלא. גברים יכולים להוציא את כולנו טיפשות

מה היה לנו?

נמצא כאן סטיגמות לרוב, נשים מוחלשות גם כשהן לא ואמת שכמו שכתב כתבתי, ניתנת לעיצוב מחדש.
כמו כל דבר ועניין, גם כאן, הכל בעיני המתבונן.

״עדיף לראות כוכבים מאשר להיכנע לדמעות

מסך מול מסך

במקביל לספר, מתקיימת סדרה שנושאת את שמו וחולקת איתו עלילה.
את הסדרה עוד לא יצא לי לבחון, אבל הספר, עמוס רבדים ונקודות מבט סמויות, שספק אם יוכלו כולן לעבור ללא פגע אל המסך הקטן.

ראוי במיוחד לציין את בניית האווירה, הניואנסים הקטנים של עין קופצת ברתיעה, פה קפוץ שמסמן חוסר שביעות רצון, רגל תזזיתית שמגלה את העומס הנפשי בו מצויה דמות שפניה אינם מסגירים דבר ועוד.

הסוף נמוך משאר העלילה ובניית המתח הכוללת מתנפצת בו לסיום בינוני.
הפער בין פנימיותה של דמות לחיצוניות שהיא משדרת, הוא לב העניין כאן, הוא נכון לכל הדמויות והוא מרגש ומפתיע.

״היא העמידה פנים שזאת שאלה לא רלוונטית, אבל למען האמת, היא פשוט לא רצתה לשמוע את התשובה

לגמרי אהבתי. לרוב.

בנוי לקשר / אלכסיס הול

רבות נכתב בקבוצות הקוראים על ׳בנוי לקשר׳ (Boyfriend material), של אלכסיס הול. רבות וגם טובות.

והנה שוב אני מוצאת עצמי כאן, עומדת איתן בניסיון לשקף מציאות אחרת ולהוריד אולי את להבות השמחה (שוב, קצת כמו הילד שראה אחוריים של מלך).

מספיק ודי!

כי ׳בנוי לקשר׳, מבוסס בעיקרו על דמות מפתח שאת הקשר בינה ובין כבוד עצמי נתקשה למצוא. מדובר בדמות שהיא יצור מבולבל, המתמחה בעיקר בהלקאה עצמית. עלוב נפש וילדותי, תלותי ובעל איכויות נפשיות ירודות. 

למה ככה?

הספר אמור להיות רומנטי, בגזרת להט״ב והוא אכן כזה. 

מה שהוא לא, זה הגיוני, מקורי, יוצא דופן ובעיקר, ראוי לקריאה מעמיקה (ולעתים, לקריאה בכלל).

לעומת זאת, הוא רווי בילבולי רומנטיקה מהזולים שפגשתי, מלא בחיבוטי נפש מיותרים ותקשורת נמוכה ביסודה (וכבר עברו הימים בהם ספרות רומנטית שמשתמשת בטעויות בסגנון ׳אם הם רק היו מדברים עוד קצת׳, נחשבה חדשנית או סתם לגיטימית).

הגעתי אליו עם המון ציפייה, כולל צליל מנגינה בלב ורצון לגלות (כמו אחרים) ספר חמוד, מצחיק ויוצא דופן.

מכל אלה, נישאר המצחיק וגם הוא לרגעים ספורים ממש ובנוגע לדמות גרוטסקית אחת בעיקר. בשאר הזמן, בעיקר חיכיתי שיעבור.

מתרגממממה?

כחלק מתחושת ה׳סליזיות׳ הכללית, נראה כי גם התרגום זרם באותו כיוון או שאולי כחלק מתחושת ה-High סביב פאר היצירה הלהט״בי החדשמישהו האמין ש׳מספיק טוב ככה׳.
בהתאם נבחרו כאן מגוון בחירות תרגומיות, שהקשר בינן ובין עברית איכותית נתון לויכוח.

״הבאטלר״ - כי משום מה, משרת או מלצר (שבמקרה זה תואם יותר את הסיטואציה), לא נבחרו כאופציה תרגומית.

״שמלרלרים״ - באמת? נשבעת שאין לי מה להגיד על זה.

״כמעט נחנקתי על הפשטידה שלי״ ו״כמעט נחנקתי על הפטריות שלי״.
שני משפים שתורגמו literally משפת המקור, תרגום שלא עושה חסד עם העברית וכמובן, עם כולנו, הקוראים.

״אני חושב ששופט יכול להתחשב יותר בנאשם״, התערב אלכס. ״כי נראה לי ששופט הוא מרקע יותר דומה של הנאשם.״ ואם לרגע נשים את התחביר הצולע בצד, נוכל לשאול יחד ׳מה נאמר כאן?׳.

שאר שטויות שאני נוטה להאמין שמקורן בטקסט, ניצפו כאן גם הן.

״הבעיה הייתה שאוליבר רטט כמו מסג׳יסט, רק בלי הפאן שבדבר

״ואז ממש שמעתי אותו מסמיק

והכי הכי, כשתוך כדי תאור שיחת טלפון מדגישה הדמות הראשית ״לא. אמא נענעה בראשה לשלילה חד משמעית.״ (ושוב, בטלפון).

וכמו תמיד, היו עוד.

זו אני? אנחנו?

לצערי, נראה שבשם הליברליות, כולנו נוטים לחבק יתר על המידה טקסטים להט״ביים (ולהתחמם לאור התחושה שאנחנו סופר נאורים).
מה שמביא אותי להבנה המצערת, שאם ׳בנוי לקשר׳ היה ספר רומנטי- על יחסים הטרו-סקסואליים, יתכן ולא היינו שומעים עליו גדולות (או קטנות).

לסיכום, נראה כי הדמויות המטרידות ברגישותן המיותרת ודמותו ה׳כאילו מסתורית׳ של אלקסיס הול עצמו, בליויי טקסט להט״בי במהותו, נתנו ל׳בנוי לקשר׳, את הקרדיט שספק אם הגיע לו.

לא סבלתי קשות, אבל גם לא סביר שניפגש בספר הבא (והוא בדרך).

כתב כמויות / ורד גלאון

׳כתב כמויות׳ של ורד גלאון מכניס את החיים 
למסגרות ואז מוציא אותם, מסובב ומגלה, ששום
דבר בעצם לא נכנס למקום.
קצת כמו חוויות משיפוץ טראומתי.

כאבי גדילה של גדולים

הכתיבה נעה על מי מנוחות, כשביקורתיות וציניות מחליפות כסאות תדיר. ה׳ווליום׳ הכללי שקט, קצת כמו עיצוב סקנדינבי והקווים ברורים והחלטיים (שוב, סקנדינבי כמובן).

השאלות נעות בין גדולות ולגיטימיות ובין קטנות ושוליות למראה.
הכל על השולחן והחיים נתונים לבחינה ושיפוט מחדש.

מחיר לשלם

ורד גלאון מספקת דמות פחות נורמטיבית במקומותינו, שעל פניו מוגדרת שונה עד משוּנה (כך לעתים תעיד על עצמה).
אלא שמתוך השגעון מגיעה גם הגדוּלה, כשחוסר הנורמטיביות שלה, מתגלה כמלא הגיון שחושף שאלות בסגנון ׳מה או מי נורמלי בכלל?׳, ׳מי מחליט?׳ ׳ולמה?׳.

כ׳אל- הורית׳ מוצהרת (והנה שוב מכניסים אותה אל תוך מסגרת ההגדרות), גיבורת ׳כתב כמויות׳ משלמת מחיר יקר על אידיאולוגיה פחות שיגרתית.
ואולי לא מדובר  באידיאולוגיה כלל, אלא בבחירה עצמית שמהותה ויתור על הזרם הכללי. כחלק מגישתה ההחלטית הבלתי מתפשרת על בחירותיה, היא סופגת ביקורת ונושאת עליה את אי הנוחות שחשים כל אלה המכנים עצמם ׳נורמטיביים׳, ׳הולכי עם הזרם׳ או בפשטות ׳הורים׳.

בפשטותה הלא מצטדקת, היא נאלצת להסביר, להבהיר ולשכנע שככה היא רוצה, כשכניסה קולקטיבית לרחמה, מתגלה כאילו הייתה הספורט הלאומי החדש.

״המאמץ הכרוך בלהיות נינוחה הוא כמעט בלתי אפשרי.״

הניתוח הצליח, מצב החולה - עדיין בדיונים

׳כתב כמויות׳, עוסק בניתוח מרחיק לכת של סיטואציות, בהן קטנות עד קטנות מאוד שחלקנו הגדול לא נייחס להן חשיבות כל שהיא והוא עושה את זה טוב מהצפוי.

״עם הזמן פיתחתי לעצמי תיאוריה שהעולם מתחלק לשניים: אנשים דרוכים שהולכים ברחוב כשפלג גופם נוטה קדימה, הראש שלהם נחוש להקדים את הררגליים והם נכונים לקראת כל מפגע, תקלה או אסון. וההיפך - אנשים נינוחים שפלג גופם העליון שעון לאחור ברישול, משתרך כמעט בחוסר חשק אחרי המותניים שמתענטזים מצד שלצד.
אני מנויה עם הקבוצה הראשונה

למה ככה?

עם כל ההבנה, אפילו האהבה ובעיקר הרצון הטוב, גיבורת ׳כתב כמוית׳, מעצבנת בסופו של דבר את עצמה, כמו גם את השאר. כמי שחיה בעיקר עם עצמה, היא שיפוטית עד אימה ומקשה על הסביבה להתקרב, גם כשהיא רוצה (או לפחות חושבת שהיא רוצה). 

פוליטיקלי קולט

״לא היה לי נעים לסרב בגלל שאני יהודייה, או אשכנזייה, או פריווילגית, או אישה, או שמאלנית, או מעל גיל ארבעים, או רווקה, או מתל אביב, או מזיעה כמו חמור

ב׳כתב כמויות׳, משורבבים חלקיקי דעות על יהודים, ערבים ומה שביניהם, על ההגמוניה התרבותית שמחייבת את כולנו למסגרות סדורות (או כך זה נראה), על היחיד, על הרבים, על החושבים וגם על הלא, על העושים האוטומטיים ובכלל.

שלי, אבל לא בשבילי

העברית-תיקנית פלוס-פלוס, מצב הרוח-בקנטים וההגיון-שולט לרוב. ככלל, הכל טוב, למעט משפט אחד שגרם לי לדפוק ראש בקיר (לקיר שלום).

״זה לא שלי, זה לא אני וזה לא בגללי.״ הכל נכון, אבל הייתי משנה ל-זו לא אני.

ובסופו של דבר, על עניין אחד אין עוררין, ״לחיי מקומות אחסון!״.

ליידי צ׳יל / סיגל אביטן

אם נצטרך לסכם (ובעצם רק התחלנו), ספרה החדש של סיגל אביטן עוסק בגלים. 
יש בו גלים של אהבה, הערכה (אולי הערצה), גלים של שנאה וגם אכזבה ומעבר לכל אלה, מככבים כאן גלי החום.

כי ׳ליידי צ׳יל׳, עוסק בין היתר, בגיל המעבר הנשי (המנאופוזה וגם המונח הזה, כמו דברים אחרים, נשמע טוב יותר באנגלית). הוא מתערבב בטירוף הקטן/גדול שתוקף נשים בתקופה זו ומוכיח שבהחלט ניתן לתלות באותו טירוף את האשם לכל פעולה חסרת שחר או היגיון בסיסי.

ככה זה כשלפי סיגל אביטן, כולנו הופכות בשלב כל שהוא, לְחַיות פסיכולוגיות, שלא לומר פסיכיאטריות לעתים (נשאר רק לקוות שהמציאות אופטימית יותר).


מי בלש של אמא?

׳לידי צ׳יל׳ מתחיל (וממשיך), כסיפור בלשי. אבל התעלומה הבלשית כביכול, משחקת כאן תפקיד משני, אחרי מסכת קשרים חברתיים, רומנטיים ומה שביניהם.
התחברתי אליו ואהבתי אותו.
אביטן משכילה כאן לבנות דמויות איכותיות, שמספקות מונולוגים מעניינים עד חשובים.
אותם מונולוגים מגוונים במספר אמירות שרציתי להמשיך לשאוף ולקרוא עוד ועוד.

״כשהנכון מגיע הוא מנמיך רעשים, מסדר לך כרית לידו ואומר, ׳שימי ראש׳.״

הדמות הראשית (נשית) של אביטן, מוצלחת, אהובה, דעתנית ונבונה. אבל אפילו ככזאת, היא מצליחה לראות בעצמה בעיקר את הקשיים. אחרי הכל, אין נשי מזה.

נשי זה אישי

״אשה זה לא שלך, זה איתך, או שלא.״

יש בו ב׳ליידי צ׳יל׳ מסר מחבק לנשות המין האנושי בימיהן החמים והבנה עמוקה למצבן (כולל טרפת עונתית מוכרת לכל, כמובן).
הכל ראוי לצחוק ומטופל בהומור איכותי (גם עצמי), שמסופק כאן בליטרים.

קצת כנות לא תזיק

ממש כפי שאהבתי אותו, אני מבטיחה להשתנק מפליאה, אם יתברר שגברים מצאו בו עניין (את האפשרות שיאהבו אותו ממש, אני מתקשה לדמיין).

״אף גבר לא רוצה ליד האשה שלו גבר שמצחיק אותה

כי ׳ליידי צ׳יל׳, איכותי, בוגר, מצחיק, עצוב, אינטלינגנטי ומובהק בנשיותו.
אם אתן נשים, קחו אותו איתכן, שבו ותהנו (וככל שאתן רבות בשנים, כך עדיף).
אם אתם גברים, הימצאותו של כרומוזום Y, מיותרת במקרה זה ותקשה עליכם להתחבר. 
ראו הוזהרתם.

צ׳יל ליידי צ׳יל.
ניפגש בין גלי החום.

אנונימיות מובטחת / גריר הנדריקס ושרה פקאנן

זה סיפור שיתגנב אלינו קטן-קטן, כמו ניסוי באנושיות שהשתבש עד אימה ותוך כדי, ישאיר אותנו חשופים לאלוהי הפסיכולוגיה.
בדרך, נהנה כמובן מהנסיון להבין את תחושותינו, מעשינו וההגיון שמאחוריהם ונתפתל בין שאלות על מוסר ומחירו של השקט (גם של האמת).
בסה״כ, נעים.

״אני לא פוחדת מזרים. למדתי שפרצופים מוכרים עלולים לגרום הרבה יותר נזק

ואז, כשניתן את עצמנו לסיפור, פתוחים ומשוחררים, נגלה שמישהו עיצב לנו קבלת פנים מיוחדת והיא מלחיצה, תובענית ואולי כבר לא שווה את החוויה.
אבל היא כן, ברור שכן.

כי ב׳אנונימיות מובטחת׳, כולנו ניצבים וכולנו חלק מאותו ניסוי פסיכולוגי שמוגש לנו למנה עיקרית (אם נרצה וגם אם לא).
תובנות עמוקות, שכר ועונש, אנושיות בווליום גבוה, מתיחת גבולות הממוסר והתייחסות למגבלות הכח והמוח האנושיים, כולם ישמשו כאן בערבוביה הזויה עד קסומה.

״לכתוב על מחשבות כמוסות זה כמו לשטוף את האיפור ולראות פנים חשופות

היינו צריכים לדעת

הנדריקס ופקאנן עושים את זה שוב והפעם, טוב מבעבר.
ממש כמו בספרם ׳הבעל של שתינו׳, הם לוקחים את חוקי הפסיכולוגיה וגבולותיה ויוצקים באמצעותם סיפור אנושי ומפותל שמוכיח (שוב) שכולנו קצת מוגבלים, הרבה מעורערים ובעיקר גובלים לרוב, במצב פסיכולוגי מטריד.

יש פה אישה, גבר, עוד אחת וגם אחרת. כולם חלק מתסבוכת יחסים/לא יחסים.

אלא שבניגוד לקודמו, ספרם הנוכחי מקצועי יותר, מהוקצע יותר ובעיקר משאיר יותר שאלות פתוחות כחומר למחשבה.
תוך כדי קריאה, ננוע בין הזדהות עם דמות אחת ובריחה מאחרת, כשבסופו של דבר, אם נשפוט ממקור הציפור, כולם מוסריים וגם לא, בהתאם לקלפים שחולקו להם במשחק הזה שנקרא חיים, אנשים וחיי נישואין.
יש כאן שליטה וגם חוסר ובין היתר, שולטים קצת גם בנו, הקוראים.

״הכל כל כך הולם ומדויק ולא שפוי.״

מי שקרא את ׳את׳ (YOU) של קפנס, יגלה כאן סגנון כתיבה דומה. כזה שקצת מחזיר אחורה.

וכמו במקרה של אישפוז פסיכולוגי למי שאינו זקוק לכזה ונקלע אליו במקרה, העובדה היא שכל מה שתאמר להגנתך, יראה כאילו אתה מאושפז לגיטימי מן המינן, שמנסה להוכיח שהוא לא.  

״לכל אחד יש מחיר. שלך טרם נקבע.״, כן, גם זה.

המורה לעברית / מאיה ערד

משהו טרחני בסגנון 'ישראל בואכה פולניה', מקדם את הקוראים, בין עמודיו הראשונים של 'המורה לעברית' מבית היוצר של מאיה ערד.

זה מתחיל כשתיאור חייה של מורה לעברית (ישראלית לשעבר, שמתנהלת כבר שנים בארצות הברית של אמריקה), נפרש ומשאיר עקבות של 'כאן זה לא כמו בארץ'.

"למה היא כותבת את זה? הרי היא בכלל רוצה לשמר זיכרונות מוקדמים. לא לכתוב על ההווה. וממילא היא לא יודעת איך להמשיך. ארבעים וחמש שנה מחוץ לישראל, ואין לה שפה".

באמת למה ככה?

מתוך טקסט בכייני על מר גורלם של ישראלים שמצאו עצמם בגלות אמריקאית, נקבל כאן מנות גדושות של געגוע מפיהן של דמויות שנמצאות שם והיו רוצות להיות כאן.
קצת כמו מוסר השכל סטייל 'רחוב סומסום' של שנות השמונים העליזות, כשכרובי נמצא 'כאן' אבל צועק שהיה רוצה להיות 'שם'.
הכל במטרה להבהיר את מושגי מרחב הזמן, המקום, היחסים ביניהם והיחסיות בכלל. הבנו.

אצל ערד, ירוצו אותם מושגים כחוט השני בספר הכולל שלושה סיפורים שמהותם המשותפת היא 'לא כל הנוצץ זהב', 'ארצות הברית - לא מה שחשבתם' ו'שלא תחשבו שלא מתגעגעים כאן לג'חנון ישראלי בבוקר שבת' ואולי גם למריבות בתור בסופר.

אין כאן באמת סיפור (ובוודאי שלא ברבים), אלא יותר הדהוד של מן משהו ישראלי, פרובנציאלי, מתגעגע עד נמוך נורא.

כי יהדות גולי ישראל אל ארץ ה'פסים וכוכבים', מתגלה ב׳המורה לעברית׳ כמפלצת בכיינית ומתנחמדת, שמבכה את הגעגוע כאילו הכריח אותה מישהו להגר אל מחוץ לגבולות ארץ הקודש המהוללים (נשבעת שלא אני).

ואם זה לא היה ברור...

אני מודה, ההתבכיינות המטאפורית (ולפעמים גם לא), לא עשתה עמי חסד.
כך נישארנו עם המסקנה המתבקשת שארצות הברית היא לא ישראל וישראל היא לא ארה"ב להתפאר.
המסקנה, אגב, מדוייקת. בעבר, 
ניסיתי את שני המקומות (את חלקם עדיין מנסה).

ספר שבעברו עשה גלים ומבחינתי התגלה כסתם, שיהיה...

ספר האקסיות / יאיר אגמון

ספר האקסיות יאיר אגמון

ספרים מרובי סיפורים, לרוב לא חונים אצלי על מדף הספרים ובכל זאת, משום מה, ׳ספר האקסיות׳ חנה לי בספרייה.

הוא בנוי ממספר סיפורים. כולם עוסקים במערכות יחסים וב׳אקסיות׳, כמובן (גם ב׳אקסים׳).
גיבוריו, מתבלבלים בינם לבין עצמם וגם עם אחרים, מתפלפלים ומסתבכים (קצת כמו כולנו בימים הטובים).

הם מיצגים מגוון קבוצות גיל ואת שני המינים, מעלים על נס נושאים מוכרים ובעיקר מדברים.
וכאן ראוי לעצור.

כי ׳מדברים׳ אצל אגמון, הוא מושג כללי לתופעה יוצאת דופן עד הזויה ספרותית, כשנראה שכל הדמויות מדברות בקול אחד, יחיד ואחיד.
סגנון הכתיבה זהה, המשפטים חוזרים על עצמם, העברית בסגנון רחוב, השאלות נטולות סימני שאלה וכללי הציטוט חסרים.
באופן כללי, נראה שלא נעשה כאן נסיון מפואר ליצור ׳קולות׳ שונים.
אם נרצה ליצור יחסים עם הדמויות שמולנו ולקרוא כל אחת מהם כדמות יחודית, ראוי שנחפש בספרים אחרים.

״והכל סתם, הכול סתם, כי ככה, ככה העולם תמיד, ככה הוא היה וככה הוא יהיה וככה הוא עכשיו, הוא ככה כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו הגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם החרא הזה אנחנו צריכים להתמודד

איך אומרים רחוב בעברית

שפת הרחוב שולטת בכיפה ומביאה איתה משהו עילג, מקרב, ארצי ואותנטי כאחד.
יש בזה מן חום אנושי, אבל גם ירידה טקסטואלית לצורך מכנה משותף נמוך, לטובת הקוראים.

דעה ועוד דעה

כמו פטריות קטנות אחרי מבול המילים החוזרות על עצמן, אגמון מפזר פירורים קלים של ביקורת קלה פחות.
הוא מתאר את החיים הפשוטים/רדודים שכולנו חווינו אי פעם ומשרבב בהם טיפות דעה על אנשים, נשים, אהבה, טינדר ושאר מרען בישין.
מביע דעה, אבל אין כאן חידושים גדולים.

״יש לה טינדר עכשיו, אז כל היום היא מתכתבת עם מטומטמים

״ככה זה כשדתיים מאוד-מאוד, הכל פשוט יותר, כי יש אלוהים, ואם יש אלוהים אז יש דרך נכונה לצלוח את החיים האלה

והכי מצחיק (ואולי מדויק ביולוגית, גם אם פחות נכון ספרותית), אצל כולם דופק הלב ״טם טם טם טם״.

״איזה טמטום״, ״איזה עצוב״, ״איזה מוזר״.

כן, אבל אולי לא בסדר הזה.
מבחינתי, מדובר בחוויה מיותרת, או כמו שנהוג ב׳ספר האקסיות׳ ״הכל סתם...״.