"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

לרשת את אידית / זואי פישמן

תקופה לחוצה הביאה אותי לבקש לי ספר קליל. 
כזה שיחמם את הנשמה ללא חובת השימוש במשאבים קוגניטיביים מרחיקים.

הו אז, נתקלתי ב'לרשת את אידית', שתוך גישוש בין עמודיו, ניתן היה לחוש באותו פוטנציאל חמקמק, של ספר קליל מידות וסיפור.
אלא שכבר בעיצומו של הפרק השני, נאלצתי לתהות האם אני שותפה לירושת אידית (אותה זקנה מרירה שכמו בסרט הוליוודי בסיסי, מתקשה להיפתח) ואם כך, למה לי בכלל?

אז מה היה לנו?

אידית היא קשישה חביבה למראה, שקשיים בחייה הביאו אותה אל גבולות הקוֹצַנִיוּת האנושית.
כשבתה מסיימת את חייה ומורישה אותה על ביתה, לחברה (שהיא במקרה גם עוזרת הבית), ניתן להבין את מורת רוחה.

החברה מצדה, מגיעה חמושה בחביבות (על גבול הילדותית) ובילדה כבת שנתיים. 
אבוי לתמונת הפתיחה.

וכשנשלב פירורי ילדות, זִיקְנה דמנטית ומה שביניהן, נוכל בקלות להתדרדר אל ציטוטי דיבור תינוקי-משובש ולקוות יחד, שלפחות הילדה שביניהן, תתבגר במהירות.

תבלבלו עם שטויות

'לרשת את אידית' ניחן באותה תופעה עלובה שמכה ספרים רבים על גבי הגלובוס. זו שניתן לתאר אותה כעודפי מידע מיותר, שקשר בינו ובין התפתחות, התגלגלות ואפילו גילויי עניין בעלילה, מקריים בהחלט אם בכלל.

"אידית שיחקה בכפתורי המעיל הבז' שלה" (ושימו לרגע בצד, את ה' הידיעה המיותרת).

תוסיפו לזה עומס מידע על סגנון ודרך שטיפת הרצפה, כולל "מגי שטפה את הדלי באמבטיה והניחה אותו במהופך בתוכה ליבוש. היא שטפה את ידיה בכיור, ייבשה אותן במגבת וזחלה בחזרה למיטה" והרי לכם מידע מיותר בעליל (אלא אם הטרידה אתכם שאלת רמת ההגיינה של הגיבורה, כמובן).

עבריתָה לא פַשוּטָה

מתברר לעתים שעברית היא עניין בעייתי וכשנתקלים במשפט כמו
"מפולת של ברביות", "ויני ניגש מסביב כדי לפתוח את דלתה, אור השמש בהק על רצועת הפלסטיק השחורה של כובעו כמו זרקור." ו"הזכרון שלף אותה מתוך המצב רוח הרע", ניכר ששפת הקודש לא עשתה חסד עם מתרגמי אותה יצירה עייפה.

הפוסל במומו

ככלל, אני אוהבת למצוא בספרים 'משפט מחץ', שמתאר את הספר על הוויתו. ב'לרשת את אידית', מדובר במשפט ההחלטי "אפשר להפסיק לדבר על הנושא המגוחך הזה? סיננה אידית."

כן אידית, הפעם אני איתך. 

יכולתי להמשיך ולזחול בקריאתו של ספר פושר עד סתמי, שטוח כמו פלטפוס רב שנים. כזה המספק עלילה איטית כצעדי קשישה, שמניין הימים שהקדשתי לקריאתו, שוות ערך למספר שנותיה של הגיבורה (והיא לא צעירה). אבל הפעם, בחרתי בי וחדלתי בעיצומה של החוויה. 
אי שם בעמוד 141, מתוך 247 דפיו (בתצורה דיגיטלית), נפרדנו חד צדדית, ללא חזרה.

תקראו/לא קראו, See if I Care.

מרוב תשוקה / יוסי וקסמן

'מרוב תשוקה', סיפרו של יוסי וקסמן, עמוס קסם לרוב. 
משהו בשיח הגברי/לא רק גברי, שיח נטול רומנטיקה לחה אך מלא ברגשות, מכאיב, מושך ומחמם את הלב, מזכיר לרגעים את 'די כבר עם השקרים שלך', של פיליפ בסון (זכרון שאין חיובי ממנו).

אז מה היה לנו?

וקסמן מספק גיבור/אנטי גיבור, שמחפש את דרכו בעולם רומנטי, מיני וּמבולבל. במאבק אל מול ההגדרות 'הטרוסקסואל', 'הומו', 'דו-מיני' ומה שביניהם, תשוקתו המינית מפילה חללים ובעיקר אותו.

אבל אותן הגדרות, מסמנות רק את המערכה הראשונה בסיפור וכשנתעמק בו מעבר להן, נפגוש בחיפוש אחר מהות שאבדה, החמצת חיים ונסיונות השלמה כושלים. 

"השקרים, כמו הסטיות, הם חלק מהחיים, אבל מעולם לא היה מסוגל לשמור אותם לעצמו ויצא שכמעט הפסיד את חייו בגללם."

אומרים יש אהבה בעולם

ב'מרוב תשוקה', בוחן וקסמן את מהות האהבה. הוא מחטט בנפש דמויותיו, מערטל אותן מנורמות ובוחן אותן מול שכבות של 'מה יגידו'.
האהבה של וקסמן שורשית, ארצית, מיוסרת ומיסרת, מחפשת את עצמה ואוגרת רסיסי חיים לרוב. 

"הוא חשב לא פעם להתאבד בגלל הסטייה שלו, בגלל האהבות שתמיד מתחרבשות לו, אבל לא העז."

יחד, נצא למסע חיפוש כואב, אחר מהות האהבה.
בסוף, נישאר רצוצים וּכאובים ונחכה יחד לקשת שמעבר לענן, במן אופטימיות זהירה שמקורה בהשלמה.

כותבים, סיפור אהבה

הכתיבה שונה ומיוחדת, עמוסה תיאורים מדוייקים בעברית עכשיוית עד יפה, שמתובלת בביטויים מעולמות מיניים, מוקצנת ולעתים גם חדה.
יוסי וקסמן מתשמש בעברית כבסכין חותכת, בנסיונות כירורגיים להוכיח כאב עד שפל מדרגה. הוא גם מצליח בזה לא רע.

משום שזה ספרו הראשון של וקסמן אליו נחשפתי, לא ברור אם מדובר בכתיבה מייצגת, או ספציפית לספר זה ובכל מקרה, סגנון הכתיבה המשלב ציטוטים, שימוש בגוף ראשון, שני ושלישי לסרוגין, תורם כאן את חלקו למערכה הכוללת.

אותו סגנון כתיבה יחודי, גובֵה את מחיר ההתאקלמות, כשלוקח רגע או שניים להשתלב בו. אבל מרגע שהשתלבנו זו בזה, נהניתי לרוץ איתו עד הסוף.

מינימינימיני

מינוניי הביטויים המיניים, התגלו לי כמדוייקים. אבל כאחת שידועה בסיבולת גבוהה לאותם אזכורים, אני לא האדם הנכון לברור הנקודה ויתכן שרכי לבב ממני ימצאו עצמם מזועזעים (ראו הוזהרתם ו... לי זה היה נעים).

"היום היא מבינה שאפשר למות מרוב תשוקה, עד כמה שזה נשמע אידיוטי, כמו בסרט רומנטי, כמו בשיר מפגר של אַזְנָבוּר."

כן, זה כנראה אפשרי.

"לכל אחד יש את היער שלו."

גם זה.

להלל את החול / שרון מולדבי

זה חם ומתוק.
כך, במשפט הבנאלי משהו, המתנגן, אני בוחרת לפתוח בכתיבה על ספרו החדש, הראשון אם לא טעיתי, של שרון מולדאבי.
כי מי מאיתנו, בנות המין, לא חיכתה שישירו רק לה, שורה זו בדיוק? שחם וגם מתוק, יהיו מהדברים שיִצַרְבוּ בה... ובו.
ומי לא שומעת ממש עכשיו, את הקול החם, הצרוד משהו, ששר שורה אלמותית למענה בלבד.

מולדאבי, לא מבוגר מספיק כדי ליצג את פסקול חיי (וּבְלי לשים לב, גלשנו אל מחוזות הקוּטְנר). 
אבל למרות הבדלי הגילאים הקטנים עד בלתי נחשבים שבינינו ('בלתי נראים', זה כשאובדים משקפי הקריאה), נראה שמולדבי כַּבש בכל זאת, חלק קטן ואיכותי באותו פסקול.

אל מולדאבי הכותב, הגעתי בעקבות המלצה של חבר פייסבוק (הוא, קורא לזה 'חברבוק', אני, מחבקת את ההגדרה בשמחה). הרי אם לא מוזיקאי פעיל, סופר רגיש ואיכותי, יתקבל במחוזותינו באותה התעניינות, אם לא יותר.

כהמשך ישיר לאותה חיבה יתרה שפיתחתי אל אלו ששרו את רִגְשותיי (אז, כשעוד היה נכון ונעים לשיר אותם), נחשפתי אל הספר שמהלל את החול והחול במקרה זה, מתייחס לאותה שיגרה מעיקה ונהדרת, שכולנו חווים (לא אל הפַן הגרגרי, המאוס, של המילה). 

"...השגרה שלנו,... השגרה הזו היא שמתרגלת ומאמנת את הנפש ומובילה אותה בכיוון הנכון. אמון, ביטחון, עוגן, בית, יסודות, מקלט - מילים ענקיות שפעם סימלו את כל מה שהכרתי רק אצל אחרים ואת כל מה שהכי קינאתי בו, הופכות לאט-לאט גם לשלי, למנת חלקי."

אז מה היה לנו?

מדובר באוטוביוגרפיה שמנסַה לדייק את תהומות הנפש ואת הגלים המציפים את הנשמה, הורסים ובונים אותה. מולדאבי מספר כאן פרק בסיפור חייו והוא ארצי, רגשי ושטוף ביקורת עצמית. עם מגוון תהיות בנוגע לתפקידנו על הכדור, קצת כאבי ברכיים ו'קְרֵחְצֵן' כללי (כמו שהייתה אומרת סבתי, בוודאי), הוא משמש בין היתר כַּמַרְאָה המזדקנת (קַלוֹת ובחֵן), של כולנו. 

"וגם אם אני מתאבל בכל יום על האמן שכבר לא אהיה, הרי באותן עוצמות רגש אני שמח ומברך על שנקלעתי לעולמות אחרים, מעניינים כל כך, מתגמלים כל כך."

'להלל את החול' נוגע בשלושה תחומים עיקריים. חיבוטי נפש, שמקורם בהתפתחות אישית ארוכת שנים (אותם אהבתי מאוד), סקירת ספרות מוזיקלית והסברים מרחיקי לכת על מציאות רבודה (שניהם מעולמות התוכן של מולדאבי). אותם שניים אחרונים, רחוקים מתחומי העניין שלי ובהתאם התחברתי אליהם פחות. לעתים, חוויתי במחיצתם עומס מיותר, על גבול הטרחנות המילולית.

החיה שבִּפְנים

נראה שנשאר בו, בשרון מולדאבי של היום, משהו נשכני מהרוקר הלא מתנחמד שהוא רצה להיות (רצה ואולי לא בדיוק יצא). כזה ששובר גיטרות באקסטזה מעושה וצועק על הקהל 'סתומים! למה באתם?'.
מתוך הֵבְזֶק ה'שברו את הכלים' הכללי ותוך נסיון להיות כֵּן ושלם עם עצמו (נסיון שצולח ברובו), מולדאבי, סוגר פה ושם חשבונות עם הסביבה. ברשימת החיסול הקטנה שחבויה בתוך 'להלל את החול', נמצא חבְרַת עבר ש'זרקה' אותו לטענתו, אתר הכרויות, שלטענתו שוב, עסוק רובו ככולו בסינון מעמדי, מתופף שקילל אותו, קצת הבעות דעה פוליטיות ועוד.
את עקבות ה'לא שַֹם זין', אהבתי בו אז וגם היום. 

" 'אנחנו מכריזים בזאת על החרבת מדינת ישראל', כתבתי מתחת לתמונה ההיסטורית... שבה אורן חזן חשוף בטן מצלם סלפי עם ראש הממשלה..."

קוויקי

'להלל את החול', אינו ארוך. כי כמה עוד נוכל לבקר את עצמנו וחמוּר מכך, כמה עוד נוכל לדרוש את סבלנותם של אחרים?
ואולי סבלנותנו, הקוראים, נבנית בין היתר, על חורבות אותו יצר מציצנות צמא דם, כמו חיה פראית שלא יודעת שובע.

מולדאבי מצידו, מצטייר כאדם מבולבל מן השורה. כזה שאור הזרקורים שהיה סביבו, דעך והשאיר בו סימנים. הוא כותב בנשימה אחת, ללא פרקים מרובים, נטול כרונולוגיה לרוב וללא סדר מחייב.
קצת כאילו הספר הזה, היה חייב להתנקז מתוכו וכך עשה.

'זה לא קל, אבל מה יש עוד בינינו?'

לא קלה דרכו של מולדאבי ולא קלה גם דרך הקורא(ת). כי כדרכן של אוטו-ביוגרפיות המכות על חטא, גם 'להלל את החול', מוכיח לעתים נפילה אל אגף הטרחנות. אלא שזו, מוכרת, מוסברת וניתנת לבליעה לרוב. מדובר ביצירה חשופה, מוּכַּה, שלא משאירה מקום מסתור. יחד איתה, מתקיימת פה אותה תחושה שאולי עדיף היה שלא לחשוף הכל. בבחינת 'תשאיר משהו לספר בבית'. אבל אולי זו רק אני.

כך או כך, הכל נשכח

אחרי הכל, נראה שמולדאבי מאושר בדרכו. זה מבצבץ קלות מהשֵם הנבחר שעל הכריכה ונוזל בין שורות כל משפט שני בממוצע. שַם, העבר מתואר עבש עד אפל, רווי פחדים וכעסים ובהווה, השמש זורחת פה ושם.
קצת כמו נשים הריוניות שרואות סביבן בעיקר את דומותיהן תפוחות הבטן, מולדאבי מוצא קרן אור בסובבים אותו, אך מקפיד להבהיר שלא תמיד כך היה.

"בגיל עשרים ושש הייתי פקעת של בעיות של קשרים בלתי מותרים, מבוכים ומסדרונות שמעולם לא הלכתי בהם... עכשיו אני רוצה להאמין שאולי אני זקן בן חמישים ושתיים, אבל מנטלית אני במלוא אוני."

בקצרנותו היחסית, 'להלל את החול', מספק תמונה שורטת של התמודדות אישית, מול אכזבה, כאב נפש וגוף וּכמיהה בלתי נגמרת.
ויש משהו מפתיע עד מרגש, בהבנה שמישהו שלרגע היה לו הכל (או כך זה נראה מבחוץ), מתגלה כאנושי, חַבוּט ולא נטול דאגות, בלשון המעטה.

" 'ווינר או לוזר, מי אני מביניהם?' שר איגי פופ והתשובה הפרטית שלי אינה ברורה לי עד היום."

בשלישו האחרון לערך, 'להלל את החול' עייף אותי עד עילפון. אבל אז הגיעו מִינֵי ארועים גורליים, שהושיבו אותנו יחד על קצה הכסא.

כשניגשי אליו לראשונה, קיוויתי ש'להלל את החול', מגיש תובנות לגבי התמודדות עם שיגרה מעייפת. משהו בעל פריסה גלובלית אוניברסלית. בדיעבדף, הוא מתאר את החול והקושי של כותב הספר ופל=חות מספק תובנות להדיוט שכולנו.
חם ומתוק, לרגעים.

מכתב של אלמונית / שטפן צוויג

 'מכתב של אלמונית' הוא סיפור על אהבה גדולה, 
או אובססיה חולנית. 

"לא זיהית אותי, לא אז, גם לא אי -פעם, מעולם לא זיהית אותי. כיצד אוכל לתאר בפניך, אהוב, את מפח הנפש של השניות ההן...".

אז מה היה לנו?

מדובר בנובלה קצרצרה, מהודקת ומדויקת, בה דמות אחת מרוחקת, כמעט לא מוכרת והשנייה, ארצית, פתוחה, חמה וחושפת במפגיע את סיפור חייה.

הסיפור קיצוני, מכמיר לב ועוסק רובו ככולו בפספוס ואכזבה.
אלא שגם ברגעי האכזבה הגדולים, משהו באהבה הגדולה משתמר ומושך אותנו אל עבר מחוזות האובססיה. כי כמו ברוב המקרים, גם כאן, ההסבר משתנה בהתאם לנקודת המבט.

"מאז התעוררתי מן הילדות, מה היו כל חיי כי אם ציפייה..."

כואב אבל...

איך שלא נסתכל עליו, 'מכתב של אלמונית' מספק את תמצית הכשלון. סיפור כאוב שבאמצעותו שולח שטפן צוויג אגרוף בבטן קוראיו ומשאיר אותם נטולי אויר באופן פתאומי (ואולי זו רק אני).

מספר הדמויות המינימלי, הדיווח המתקבל במעמד צד אחד בלבד וסיפור החיים הצר, ממלאים כאן את הדפים באופן שקשה להסביר.

מדהים איך באמצעות טקסט קצר שכביכול עוד לא הספיק לחדור לי אל מתחת לעור, כל-כך מעט מילים וכ-40 עמודים בתצורה דיגיטלית, הצליח צוויג למשוך אותי אליו ולערער אותי בו זמנית.

אחרי הכל, 'מכתב של אלמונית', הוא טקסט קצר,שורט ופוצע, נעים עד צורם כמו ציפורניים על קיר, מעניין ומיוחד, שווה קריאה.

"גלה נא סבלנות כשאספר לך ממש הכול, מההתחלה ואל נא תתעייף מלהקשיב לי רבע שעה, אני לא התעייפתי לאהוב אותך חיים שלמים."

המחברת האדומה / פול אוסטר

במחברת אחת (אדומה), פשוטה למראה, עמוסה סיפורי חיים שמתגלגלים על הלשון ומרגישים אמִתיים (ממש כמו שמוצהר על הכריכה), מתאר פול אוסטר את צרופי המקרים של חייו.
חלקם גדולים עד לא מובנים ואחרים מרגישים לא יותר מטעות סטטיסטית לא ברורה, שאין להתעכב עליה.

אבל בכולם, ללא יוצא מן הכלל, מופיע אותו רכיב מיסטי, יחודי, שכאילו לא מתאים לסופר הדגול שהוא ובכל זאת, אין יותר ממנו, מתאים לאוסטר ביצירתו.

זו לא אני (בחיי)

חשוב להבין שמעולם לא נמנתי עם חובביו של אוסטר ודווקא כאן, ביצירה שטוחה, כמעט סתמית למראה וקריאה, משהו ממנו תפס אותי, משך באוזן והכניס תחת מטרייתו הספרותית.

כי לפעמים ככה זה, המקריות שולטת בכל ופשוט אין לזה הסבר (ממש כמו שאוסטר מנסה לתאר). 

זה קצר בינינו

מדובר בספר קצר, על גבול הספרון, שאפילו נובלה לא ניתן לקרוא לוֹ ולוּ רק בשל העובדה שעלילתו לא סדורה אלא בנוייה קרעים, קרעים של סיפורים אנקדוטליים.
סביר להניח שהוא קצר, פשוט כי כמה כבר אפשר 'לגרד' סיפורי מקריות בחיים?
ובכל זאת, למרות עמודיו הקצרים וסיפוריו ה(כביכול), לא מחייבים, מצאתי את עצמי מחכה לחזור אל בין הדפים.

'המחברת האדומה', הוא ספר חמוד, קטן, עשוי טוב, לא יומרני ובנקודות מסויימות אפילו מקסים.

מָאד-וֵיין / טארין פישר

יש ספרים לא מעטים, שעומדים במבחן הזמן.
נדיר יותר, למצוא ספרים שעומדים במבחן הקריאה הנוספת ו
'מָאד-וֵיין', הוא מהבודדים, אליהם חזרתי לקריאה שנייה.
משהו בו שלח אלי זרועות שַנִים אחרי וקרא לי לחזור לחוויה ההיא. אולי לשחזר, אולי ליצור חדשה.

אז מה היה לנו?

'סֶנה ריצ'רדס', הוא שמה של גיבורה נשית חזקה ומיזנטרופית, שמתמודדות בקושי עם סביבתה, ומתקשה עוד יותר להתמודד עם עצמה.

היא 
קוצנית ונהדרת, פגועה ופגומה מבחוץ ומבפנים ואינטליגנטית עד אימה.  
מאורעות עברה המפואר השאירו בה סימנים. חלקם נראים וחלקם עמוקים, בלתי נראים אך מורגשים להפליא. את סיפור חייה הפתלתל, נגלה לאורך הדרך, קדימה ואחורה, תוך השתלשלות עניינים שתתואר בקולה בלבד.

"כשהייתי ילדה, אמא של אמרה שאנשים מאבדים נשמה באחת משתי דרכים: או שמישהו לוקח אותה ממך, או שאת מוסרת אותה."

את הגיבור שלצידה היא מכירה/לא מכירה, מחוברת אליו בנבכי נפש, אך מתקשה לבטוח. מן רוצה/לא רוצה/לא יכולה, מייסר שכזה. הוא השותף שלה/בן שיחהּ/הזַר/לא זר שאיתה. דמות איכותית, יחודית, כמעט בלתי מושגת ועם זאת, חמה וארצית.

"כשאת מכניסה מישהו לבית שלך לחפש מפלצות, שלא ביודעין את גם מכניסה אותו לחייך."

איך קוראים את זה?

בגדול, מדובר בספר מתח פסיכולוגי. מן סיפור קטן, מצומצם דמויות, שהפסיכולוגיה בו זורמת בין המילים.
בקריאה שנייה וממרחק שנים, אני חוזרת ומוצאת בו רבדים ייחודיים, כולל כמה גילויים חדשים שכאילו לא היו שם בקריאה ראשונה.
נראה שככה זה כשמדובר ביצירה עמוקה, עמוסת רבדים.  

"האמת אינה חביבה עלי. זו הסיבה שאני משקרת למחייתי."

ואולי לא כך

למרות שציינתי שמדובר בספר מתח פסיכולוגי, אם תגיעו אליו בחיפוש אובססיבי אחר הנבל/הרוצח/ הדמות המגועלת בדם גיבורים, תפספסו את העיקר וקרוב לוודאי שתתאכזבו.
כי יש בו ב'מָאד וֵיין' משהו שונה. הוא מספק מערכת יחסים קרובה ואישית שאין בה רומנטיקה מתוקה (או רומנטיקה בכלל), בשילוב יכולות הישרדות אישיים/אנושיים יוצאי דופן, השלמה, הומור/לא הומור שחור וקירבה מהסוג שקשה להסביר (או לשכוח).

" 'אתה בסך הכל דמות כתובה גרוע', אני אומרת בקול. 'אני אמחק אותך יקירי'."

טארין פישר כותבת בשכבות. היא מצליחה לספק סיפור מסגרת כללי ומאפשרת לדמויותיה לחיות לעומקם של דברים, אל סיפורי עבר מרחיקי לכת ואל מהות אישיותית מרתקת. אותם רבדים שונים ורבים, מככבים בין דפי הפסיכולוגיה והיא נעה כמו גלי הרס תחת הסיפור הספרותי. מכאן שבשלב מסויים, סיפור המתח השַרִיר וקיים, הופך פחות רלוונטי מהדמויות והתמודדותן הנפשית עם המצב.

אפילו בבחירת שמו של הספר, כשהיא משתמשת במושג 'מָאד וֵיין', המתאר את אותו איבר בגוף השרימפס שמהותו סילוק פסולת, מצליחה פישר לזרוח ואין ספק שביחס לסיפור שמגיש 'מָאד וֵיין' הספרותי, שמו, הוא אנלוגיה מדויקת וכואבת כאחד.

ובכל זאת

נקודה אחת לרעתו של 'מָאד וֵיין', עוסקת כמו במקרים רבים אחרים, בתרגום, בעריכה ובהגהה ונראה שעבודות אלה בוצעו באופן שהוא פחות ממדויק. על כך חבל כמובן ובמקרה זה, אפילו חבל מאוד.
אלא שבניגוד למקרים בהם הייתי שוקלת שוב, אם לקרוא ספר לאור עריכה לא מושלמת, כאן, אני מאמינה שהסיפור על עומקו, שווים את החשיפה למרות הכל.

"נחיה ואז נעזוב', אני אומרת. 'נעשה כמיטב יכולתנו'."

חתן הפרס / יעל טבת קלגסבלד

מתחילתו עד סופו הסתמי, המתפוגג בנפילת מתח של השלמה גורלית, 'חתן הפרס' היה לי ספר 'אחר'. מן יצירה לא החלטית שמשלבת 'טוב', אולי אפילו 'טוב מאוד', עם מעט 'לשם מה התכנסנו?'.

כי 'חתן הפרס', מארגן הצצה על חיים בצד טרגדיה מהסוג שתוקף חדשות לבקרים. החֵל בשלב ההלם הראשוני והמשך בהתמודדות משפחתית סיזיפית שאין בה באמת עתיד מואר, בסוף דרך עלובה.

מדובר בספר על דמות מפתח אחת שהעיסוק בה מיוחד, הזוי ומעט מעייף לעתים (ואם יש אופציה כזו, אולי מעייף לטובה, או לפחות מעייף עם סיבה). 
הוא שייך, לטעמי, לזן ספרותי שמסתכם ב'עלילה על שום דבר'. מסוג היצירות שלא באות לחדש או לתאר סיפור יחודי, אלא להעיר סיטואציה לא מקורית באור מקורי, אולי, אם יִצְלַח.

"הם שתקו. אם היה להם אי שם אופק, הוא לא עשה חשק לנוע לעברו."

אז מה היה לנו?

משפחה תרבותית מאגף ההגמוניה של התיאטרון הלאומי, מגלה להפתעתה ששלטון הגוף המתכלה, גובר על יכולות מוחיות-נפשיות, נערצות ככל שיהיו.
סביר להניח, שסבתא שלי הייתה מגדירה את זה (ביידיש), "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק".

עם אלוהים או בלעדיו, 'חתן הפרס' על עלילתו הארצית, מתמודד בכובד ראש ובגיחוך, עם סיטואציות שחווה כל מי שנזקק בקרוביו לעזרה רפואית. כולל השאלות הגדולות/קטנות, הצורך הבלתי נילאה בהסתגלות, תחושת חוסר האונים וההבנה שהחיים נמדדים ב'כאן ועכשיו' והשליטה עליהם, חיצונית במהותה.

יעל טבת קלגסבלד, מגישה כאן דמות מרכזית נוכחת בדיעבד ונמנעת עד מאוד בהווה, עם ציפיה לעתיד נעלם. זהו המחזאי, אביו המשפחה שמתפקד/לא מתפקד לאורך כל היצירה, כנוֹכח-נפקד.
התלישוּת הזו, מגלגלת מהלך של פרידה מוּדעת, מתמשכת וכואבת, תוך העלאת זכרונות אודותיו, עוד בחייו.
תוך כדי כך, הימנעותו בעל כורחו מהבימה המשפחתית, מרוממת את אשתו אל תפקיד חייה וילדיו, זוכים גם הם לתפקידים משמעותיים מבעבר. 
מן משחק תפקידים גרוטסקי כזה של החיים.

"רוח חדשה נשבה בביתו של המחזאי והיא היתה פשוטה ובהירה: אין עוד צורך לצפות אל פסגות רחוקות שיש להעפיל אליהן, לא צריך להשיג עוד כלום. יש את הכאן והעכשיו וגם הם לפעמים משימה לא פשוטה."

מי אתם מי אנחנו?

במהלך הזוי עד מבריק, משתמשת טבת קלגסברד בהרחקה מכוונת בין דמויותיה והקוראים. לצורך כך ולמרות ששמותיהן ברובם מוכרים ומצוינים לא מעט, היא נעזרת בכינויי שייכות עפ"י תפקיד, כמו "האם", "הבת", הבן" וכו'.
לעתים, אותו תרגיל, משמש גם ככלי הומוריסטי, ציני וביקורתי.

שחור עפ"י משקל

אחד האלמנטים שחיבבו עלי את 'חתן הפרס', הוא שימוש נרחב ולעתים מרחיק לכת, בהומור שחור וציניות לסוגיהם.

" 'אם נצא מפה, אולי זה לא יהיה הביתה, אולי זה יהיה לסיעודית מורכבת ב' בפרדס חנה.'
  'יש גם סיעודית מורכבת ג'? שאלה הבת, אני פשוט רוצה לדעת כמה עוד יש מכל הטוב הזה.' "

"בצר לה נטלה את הטלפון הסלולרי שלה ונקטה פעולה מיטיבת חיים. היא החלה לשגר הודעות לכל עבר. כשמשוגריה יענו לה - יביאו עמם את העולם האמיתי המתנהל בחוץ ויהפכו אותה לחלק ממנו. אני נמענת משמע אני קיימת (מחוץ לבית החולים) האמינה." 

הכתיבה טובה, הסגנון יחודי ומובהק וממשפט למשפט למדתי לאהוב, גם לִצְפות אותו.
ברמת העריכה, פחות הערכתי את המחסור בשימוש במרכאות כסימני ציטוט (כפי שמופיע גם בציטוטים מעלה).

ככלל, לאחרונה, נצפתה הימנעות מסימני ציטוט, במספר יצירות מקור ישראליות ומישהו יצטרך להרוג אותי, או להסביר לי על שום מה ההימנעות (שאלה מעניינת לא פחות, היא מי העורך שלקח על עצמו את המשימה העגומה שבשינוי חוקי הדקדוק העבריים במהותם?).

בהמשך ישיר לסימני הציטוט, גם סימני השאלה נעלמו כאן, לפחות בחלקם.
נשאר לנו לשאול בעצמנו, לצטט בעצמנו ולנסות ליחס נכון משפטים לדמויות (ב'חתן הפרס', זה לא תמיד מובהק) ו"חוץ מזה מרקיז, הכל בסדר". 

"מה את יודעת מה יהיה בעוד שבוע.
אני באמת לא יודעת וזה מה שכל כך קשה
."

ויקי ויקטוריה / גיא עד

קחו כתובת, שכונה, רחוב, מִסְפר.
במעשה מחוכם, דמיינו את הבניין העומד באותה כתובת, כאילו כל חלל בו מכיל אנשים, שמכילים סיפור (ואולי לא 'כאילו').
תתגלגלו איתם, הם דמויות עגולות וברורות, כאלה שהמציאות מרביצה בהן והיא עכשיוית ואמינה.

עכשיו, תצעדו אחורה אל ההיסטוריה של אותם סיפורים, עד שתגיעו לסיפור החיים שהוביל אל אותו מִסְפר, רחוב, שכונה. אל אותה כתובת.

כך, במהלך מתוחכם שנראה בסיסי, עושַה גם גיא עד, כחלק ממסע שראוי ורצוי להצטרף אליו.
היא קוראת לו, 'ויקי ויקטוריה'.

מה קרה כאן בעצם?

אל 'ויקי ויקטוריה', הגעתי כמעט במקרה, תוך שוטטות בחנות הספרים הדיגיטלית. עצרתי בין דפיו מתוך סקרנות והעובדה שמדובר בספר המונה כ-170 עמודים (דיגיטלים), עזרה לי להצביע בעדו. אחר-כך, כבר לא רציתי שיגמר.

קטן אבל לא במקרה

כי 'ויקי ויקטוריה', מגיש סיפורי חיים כתובים היטב. כמו מצלמה שלעתים מחדדת, לעתים מרחיבה את זוית הראייה, מופקדת בידי סופרת (לא פחות), שמקפידה לדייק מסרים ולא נופלת אל תהומות החשיבוּת העצמית. אוֹתה חשיבוּת, שגורמת לעתים לסופרים, להדהד מסרים חוזרים ולהרחיב, שלא לצורך, עמודים ודפים.

סיפור חיים במשפטים מדוייקים

מספר דמויות מגלגלות כאן את העלילה שהיא בעצם עלילות נפרדות/משתלבות. מעדניה מקומית, משמשת להן נמל בית בהתקלותן המקרית/הפאסיבית משהו. מסיפור לסיפור ומגילגול לגלגול, חיכיתי להמשך חסרת שובע.

לשמחתי, נמצאו כאן מגוון ניתוחים ספרותיים של דמויות מורכבות. מכולן לא חוסכת גיא עַד את שִבְטַה.

נגלה כאן אם יחידנית ובנה, כולל לבטים הוריים, קשיי קיום בסיסי וחרטה גדולה.

"כשיצאו מ'אברמסקי', חצי סטייק סנדוויץ' שכן בתיק שלה, לצד ניירות העבודה המשפטיים של אם שדרשה אב לבתה. לחם ספוג בדם ליד נייר טבול בדמעות."

נשוטט ברחובות עם בחור תל אביבי במהותו, שמשפחתו ידעה ימים יפים יותר והטרגדיות שבאו אחרי, יצקו בו נשמה מעונה ונתאהב בזוג לא שיגרתי, לא מושך, שמפתח יכולות זוגיות מרשימות וחוֹזְקוֹת יוצאות דופן.

"איזידור היה קצת יותר גבוה מגאולה. הוא לבש מעיל גשם חום, היא לבשה מעיל גשם סגול עז. מאחור הם נראו כמו גב אחד רחב ואיתן של חוסר טעם."

"כשדיבר בטלפון ואמר ששמו רונן, הרגיש שהוא מוליך שולל את האוזן מצידה השני של האפרכסת. איזידור יכול להיות עיוור, רונן פחות."

מדובר ביצירה המתהדרת בעברית שהטְרִיוּת העכשיוית שבה, לא מורידה מאיכותהּ ומרמת הדיוק שהיא מגישה. הכל, תוך הסתכלות עניינית ומעניינת.

בסופו של יום, זו יצירה אורבנית קטנה/גדולה, נטולת סיפור מרכזי, המוכיחה שוב, שתחת Zoom Out אכזרי, כולנו נמלים פעלתניות.
לא יותר. 

"עדיין אנחנו יודעים. כולנו. תמיד.
גם כשאנחנו מלהטטים במידע ומשָטים בו.
גם אם רק לשבריר שנייה, גם אם לאורך זמן.
יודעים מה קורה איתנו, מה קורה לנו, מה עשינו.
נניח לרגע שכולנו יודעים בתוכנו פשר מעשינו
."

הוא / סרינה בואן ואל קנדי

כשאומרים Slow burn, אני מתחלחלת לרוב.
כי למי יש כוח וסבלנות לְסִיפור שלוקח את הזמן, שמתאהב במשיכתו ומשאיר אותנו תלויים על חבל העלילה, עד התמוטטות.

אלא שהפעם, ממש כמו הפתגם על החתול, בחרתי בסקרנות על פני הגיון בריא. הכל, מתוך הבטחה לרומנטיקה בסגנון MM.

אז נכון, חיכיתי לא מעט עד שיקרה משהו, שמישהו יעשה למישהו, שיהיה כבר מרגש. אבל בינינו, לא זו הבעיה של 'הוא'. או, לפחות לא הבעיה העיקרית.

אז מה היה לנו?

שני חברי ילדות, מגוון מושגי יסוד (או לא רק, מי יודע?), שעוסקים רובם ככולם בהוקי עד להגעיל, בדגש על הוקי מכללות עמוס כוכבים כדגל אמריקאי. בהמשך, נחשף גם להתלבטות ילדותית עד מטופשת, ביחס לחידוש קשרי חברות נוטפי זימה והדגשת טקסט מיותר באמצעות הטיית אותיות
אלו עיקרי היצירה השטוחה המכונה 'הוא'.

תוסיפו לזה תרגום ועריכה בינוניים/נטולי הגהה וזכיתם בכל הקופה (אבל על זה עוד ארחיב).

רומנטיקה בכפית 

שלא תבינו לא נכון. לפעמים, אני מחפשת יצירה רומנטית, בסיסית עד לא מיוחדת. כמו פיצה במקום קוויאר, פלאפל במקום סופלה. קצת להתערבב בְּבִּיצה חמימה-מוכרת ולהרגיש כאילו חזרתי הביתה אל שמיכה ישנה, חמה ומדובללת שנים.

אלא שבחלקו הראשון של 'הוא', אותה שמיכה רכה, הוחלפה בשמיכת צמר קוצנית להתפאר. שום נועם, שום חמימות ובעיקר, שום רומנטיקה (גברית או אחרת), לא נצפו למרחקים. 
כל זה, נכון לחלקו הראשון של 'הוא'.
אבל אי שם בהמשך הדרך, מעט אחרי עמוד מאה, התעוררתי עם הגיבורים לרומנטיקה אחרת, מתוקה ואמינה יותר.

ויש משהו ברומנטיקה שכזו. סוג אחר של דיאלוגים מוצלחים, שבפשטותם, לא נופלים (לרוב) למתיקות סכרינית, בואכה אינסולין מוזרק היטב. משהו ראשוני באהבת גברים ובחינה (לא רק פיזית), שכוללת את התייחסות החברה ושלל התמודדויות מרתקות, עשו לי נעים בהחלט.

מי קרא?

פחות התרגשתי מרמת הטיפול בטקסט.
משהו בתרגום משובש קלות וחסרונה של הגהה איכותית מורגש כאן לא מעט (זו אני שאמורה לעשות את העבודה?).

כחלק מהפנינים שנצפו, דמות שמכונה "וס", מחליפה לעתים את שמה ל"ווס" ועל אותו עקרון השם "קילפאת'ר", הוחלף לעתים ב"קילפאקר". לא שיש לי התנגדות, אבל בחירה באיות מרכזי אחד, נשמעת לי כמו המלצה טובה.

בהמשך הופיעו טעויות זכר/נקבה בסיסיות כמו, "חלצתי את נעלי והנחתי אותם...", או יחיד רבים בסגנון "לא ידעתי איך אני אמור לוותר...כשהקיץ יגיעו לקיצו". כמו תמיד היו עוד, אבל נראה שהעקרון מובן.
שאלת השאלות הגיעה מכיוון "האם אני בן אדם רע מפני שאני שונא את הוריי? לא. ועל כך שאני מתעב אותם?". 

ככלל

אני חובבת ספרות MM ומוצאת שיש משהו בהתנסויות ראשוניות, בעיסוק בהבהרות מגדריות ובהבנה באיזו קבוצה משחקות הדמויות. ב"הוא", לא מדובר בסיפור גדול. אבל אין ספק שהוא מספק הצצה מתוקה, אולי אפילו מדי, לחווייה ראשונה וראשונית, של אהבת גברים. כמו בסיפור אהבה קולג' סטייל, הראשוניות הזו, מתנגשת בפוליטיקלי קורקט. 

בתמונה הכללית, 'הוא', מתגלה כספר חמוד, קליל, מתוק עד יבשושי בקצוות שעם קצת סבלנות כלפי עריכה לקוייה, ניתן להנות ממני ללא הפעלת תאים עמוקה.
והעיקר שלא נשארנו עם משהו ביד.

בלחש / דורית זילברמן

 'בּלחש' הוא סיפור שפרוסת גזר מבצבצת על ראשו הממולא, מוכיחה יציבות כנגד חוקי הפיסיקה.
כְּסֶפֶר, הוא אוסף בתוכו סיפור פתפתל, חציו אמינות, חציו פולקלור יהודי מתובל ביידיש, בואכה קרפלאך וכבד קצוץ למנה ראשונה.
בהמשך, מרק העוף הזה של הנשמה, יעלה ויוריד אותנו כמו גלים בים סוער.

אז מה היה לנו?

דורית זילברמן פותחת בהשתלשלות אקראית כביכול, במאה העשרים, טרום עליית היטלר והנאציזם. בהמשך, היא מתגלגלת עד ימינו, למקום שבו האקראיות תפנה את מקומה וסיפור עלילה משפחתי ינסה להביא אותנו להבנה/לא הבנה, שלכל דבר יש סיבה ומסובב.

חלק פה, חלק שם

'בּלחש', מורכב ממספר חלקים שמובילות מספר דמויות מרכזיות. נפגוש בו חלקים חמימים/נעימים, כמו בְּסיפור עמוּס שנים, שידע ימים צבעוניים יותר וחלקים אחרים, כמעט שיגרתיים של ימינו.
הקשר בין החלקים, מעט פלסטי, פחות טבעי, אבל ניתן לבליעה מתוך ההבנה והצורך להוכיח את השתלשלות שרשרת הדורות.
סבתא שלי וודאי הייתה אומרת על זה, 'נו שויין'.

"ברור שאם אנחנו מוכנים ללמוד אפשר ללמוד גם מכלבה דבר או שניים על החיים עצמם."

וכמו ש'בלחש', נע בין תקופות חיים שונות, הא נע גם גאוגרפית בין צ'כוסלובקיה, ארצות הברית וארץ ישרוּאל (היא ארץ ישראל של לפני וקצת אחרי קוֹם מדינת היהודים).

הדמויות הראשיות נשיות ביסודן והן, כמו תמיד, שמניעות את העלילה קדימה ורחוק.
כבנות משפחה שהחיים וההיסטוריה היהודית גילגלו אותה, הן ממשיכות ומשמרות הווי משפחתי, ממרחק הדורות.
אחרי הכל, 'בּלחש', הוא סיפור משפחתי חמים על יוצאי אירופה שהיו ביניהם מקורבנות הנאצים והיו שלקחו חלק בבניין הארץ, אוכלים חול וחצץ תוך כדי.

מי מילמל את זה?

"אני צריכה לתלות מטאטא על הדלת מבחוץ, כמו מזוזה רק יותר ארוך."

ה'מכשפות' היהודיות, כפי שמתארת אותן זילברמן, הן שילוב של נשים בעלות נטייה מסטית, עם הנשים הנורמטיביות שהן כולנו. סוג של נשים מכשפות/סטנדרטיות/עכשיות, אם תרצו.
ודווקא הלחש ואותן 'היסטוריולות' (שהן סיפור מיסטי בשימוש לחש), בהן משתמשת זילברמן כתרוץ להמשיך ולתאר את מסורת אבותיה (כך נראה), נעלמו לעתים מהסיפור, כמעט לחלוטין.
הם חוזרים ומופיעים בנקודות קצה וקיצון, בעיקר ברגעים בהם מתגלה צורך עלילתי להסבר שיתן נופך מסתורי לחיי היום-יום.
קצת כמו לנסות ולשכנע את עצמנו שצרוף מקרים, הוא אלמנט מיסטי חסר תקדים, או להוכיח שלסבתא היו 'כוחות', רק כי הִזְהִירה באמצעות נסיון חיים עשיר והצלחה אקראית לראות את הנולד פה ושם וכבר אמרו משהו לְפַני, על דיוקו של שעון תקול 
(ואולי אני סתם צינית).

מה שבטוח, מלמלו "כוזו במוכסז כוזו" (שרק בעקבות הספר הזה, גיליתי שמדובר במשפט שמופיע בחלקו האחורי של קלף מזוזה תקני).
אולי זה יעבוד. 

"תודה לאלוהי המקרה". 

שמונה עשרה מלקות / אסף גברון

זה מתחיל כסיפור מחוספס. מן אנקדוטה מחיי נהג מונית תל אביבי, שחושף את חייו הפשוטים/המפוספסים משהו.
בהמשך, מנסה 'שמונה-עשרה מלקות', להפוך למשהו שעמד ליד סוגת המתח, מן 'חסמבה לגילאי הארבעים העייפים', (כשיתכן בהחלט, שהאֶלִימֶלֶך זוּרְקִין שלהם, עבר מזמן את גיל שמונים). מפה לשם, מתעייפים גם הקוראים (או אולי זו רק אני).

אז מה היה לנו?

בשפה בסיסית, יום-יומית, כולל "אחי", "סְפֶּצִית", שאר מרעין-בישין מילוליים ומגוון תיאורים מעשיים מדי, משתדל אסף גברון לעניין את הקורא במשימת בילוש. אלא שמקורה של המשימה במתח בינוני משהו, שמוגש כאן בטמפרטורת החדר במקרה הטוב ולצערי, לא מתגלגל אל שיאו. 
בהתאם, ממש לא אכפת היה לי מי עשה למי (אם בכלל) ורמת העניין הנמוכה, אך קיימת רגעית, שליותה את הקריאה, נבעה בעיקרה מהרצון להבין איך יפתור עצמו הגיבור מאותה תעלומה/לא תעלומה שהוצגה כאן, לעוסה מתמיד. בבחינת, נשארתי רק כדי לראות עד לאן ירשה לעצמו הסיפור להגיע (או להתדרדר). 

בניסיון לדבוק בסיפור אנקדוטלי/היסטורי למחצה, משלב גברון בין אותה משימת בילוש מטופלת בידי בלשים/לא בלשים ובין מגוון סיפורי רקע שלא מחזיקים מים או עלילה ראויה לשמה. עוד נראה, שכחלק מהנסיון לעבות את היצירה ולהוסיף לה נופך ואווירה, משובצים בה איזכורים ומידע לא קשור, שלא ברור איך הם מועילים להתקדמות העלילה.

"שלושה רוכבים על אופניים ירוקים של תל אופן חלפו על פנינו. שלושתם הרכיבו משקפי שמש". כאן תאלצו לבטוח בי, כשאצהיר שאין שום קשר בין משפט סתמי שכזה ובין התעלומה שעל הפרק (והיו נוספים).

למה ככה?

מכירים את זה, כשספר עמוס תיאורי זמן, מקום ובעיקר אווירה, עד שלא ניתן לעלילה את המרחב לו היא זקוקה על מנת להתהוות בשקט? כשכל פעולה מתוארת בפירוט יתר, כולל חזרה עקבית ומעיקה, שמטרתה, כך אני מקווה, לוודא שכולנו מצויים באותו עמוד ולהשאיר אותי ערה.
מתברר ש'שמונה עשרה מלקות', מתהדר קשות בתופעה (ולא, למען הסר ספק, זה לא עושה אותו מוצלח).

התבלבלו...

המִישְלַב הלשוני מעורבב. מְשַלֵב ביטויים כמו "בשוגג" ו-"התקנתי לי אספרסו", עם "בתחת" ושאר בחירות ירודות משהו, שגרמו לי להרים גבה וגם שיחררו פיהוק פה ושם.

ואולי, למרבה הצער, ישאר איתי כאן משפט אחד מדוייק "לעשות ילדים זו רגרסיה מטורפת. הם עושים אותנו מפגרים. יאללה תביא צ'יריוס."
טוב, אולי רק בלי הצ'יריוס.