14 אוקטובר, 2018

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

"אווו, הוא ישן!", "מה עוד לא קראת?", "איך זה יכול להיות?" ועוד.
ואחרי שהורדנו את הנושא מסדר היום, או לפחות הנמכנו את להבות הזעזוע, על 
שכרגע סיימתי לקרוא ספר 'שכולם כבר קראו' לפני, אפשר להתקדם.


שוב אנחנו כאן?

זהו ספר 'קריסטין הרמלי' במהותו, שחוזר על עצמו ומזכיר ספרים אחרים שכבר קראנו, מבית מדרשה של אותה סופרת (אבל לא רק).
כן, התבנית הקבועה פועלת כאן היטב, כשנכדה בלתי מזיקה עד חביבה, נקלעת לחיפוש משפחתי היסטורי בעוד חרב אלצהיימר חדה, מרחפת מעל ראש סבתה האהובה ומאיימת על סודות המשפחה.

כמו בעולם הספרים, גם בזה של הסרטים, עלילת הספר הזה נוטה לאגף המוכר עד שחוק. כי למרות היותי חובבת קולנוע ממוצעת בלבד, הבזיקו לי בזכרון מספר סרטים שיכולים להוות ראי (איכותי פחות וגם יותר) לעלילתו הצפויה להחריד של הספר הזה.


אנחנו על המפה, היהודית

כמו בכל ספר שמכבד את עצמו (וגם בכמה שלא) גם כאן נמצא את הזוית היהודית.
תגליות מסעירות או פחות, מביאות אותנו לתקופת השואה כולל סיפורים מרחיקי לכת על שואת יהדות צרפת ופריז בפרט.
יש בזה טעם מצד אחד ומהצד השני, זה טיפה מאוס. כי אפילו כבת העם היהודי (ואולי רק משום כך), הספוט הקבוע שמחייב עיסוק בשואה היהודית, מרגיש לי לעוס עד מיותר. אולי להבא כדאי שניזכור כי העם היהודי לא המציא את שואת העמים והיו כאלו לפני שלנו וגם אחרי (אם כי לא פוטוגניות כמו שלנו, ככל הנראה).



פעמיים סוכר

"יש גם אהבה שמזדמנת לנו, לכולנו, אבל רק מעטים מאיתנו חכמים מספיק לראות אותה ואמיצים מספיק לקבל אותה. אהבה מסוג כזה יכולה לשנות חיים."

כן הנושא מר מתוק והסגנון אמריקאי ממוצע. זה כולל פגישות בין דוריות ומסר חזק, אחיד, יציב ובעיקר חוזר על עצמו במרץ, שמהותו 'אין כמו אהבת אמת', 'אהבת אמת', אהבת אמת' (וגיל הא רק מספר, גם).
בקיצור, תוכנו של 'המתיקות בשיכחה' הוא סוג של מקרה טביעה בביצת הבנאליות.


"אף פעם לא מאוחר מדי למצוא אהבה אמת", הוא אומר ומסתכל לי ישר בעיניים. "את צריכה רק לפתוח את הלב."

מעבר לשילוב המתכונים מעולמות הקונדיטוריה להיתפאר, העלילה כאן מעבירה מסרים מתוקים מדי, בדרכים שקשה לכנות אותן אחרת, מלבד 'דביקות'.

"כשאלוהים איחד בינינו, נעשינו שני חצאים של שלם אחד."


לא תודה, אכלתי בבית

אם עלילת הספר הזה לא תכנס לרשימת הדברים הזכורים לי, הרי שרשימת המתכונים שבו, תיכנס גם תיכנס. את אלה טרחתי לצלם ועם מעט מזל (והרבה סבלנות), אולי עוד אנסה גם לבצע.
בכל מקרה, אני מחבבת מתכונים או הסברים על גינון, בניה וכו, שמופיעים בטקסטים בהם לא ציפיתי למצוא כאלה. זה מרווח את הקריאה ובעיקר מכניס קצת עולמות אחרים אל בין השורות.
'שאפו' על זה, גב' הרמל, אם לא על דברים אחרים.


לאור תחושת 'פה כבר היינו', שהיא מכשרונותיה הגדולים של קריסטין הרמל, הייתי מסווגת את הספר הזה כ'ספר מילוי מקום וזמן' ומכירה בעובדה המעט מצערת, שלא ישארו לי ממנו זכרונות גדולים כשדרכינו יפרדו (קצת כמו אלצהייימר).

רוצים עוד?