כתב כמויות / ורד גלאון

׳כתב כמויות׳ של ורד גלאון מכניס את החיים 
למסגרות ואז מוציא אותם, מסובב ומגלה, ששום
דבר בעצם לא נכנס למקום.
קצת כמו חוויות משיפוץ טראומתי.

כאבי גדילה של גדולים

הכתיבה נעה על מי מנוחות, כשביקורתיות וציניות מחליפות כסאות תדיר. ה׳ווליום׳ הכללי שקט, קצת כמו עיצוב סקנדינבי והקווים ברורים והחלטיים (שוב, סקנדינבי כמובן).

השאלות נעות בין גדולות ולגיטימיות ובין קטנות ושוליות למראה.
הכל על השולחן והחיים נתונים לבחינה ושיפוט מחדש.

מחיר לשלם

ורד גלאון מספקת דמות פחות נורמטיבית במקומותינו, שעל פניו מוגדרת שונה עד משוּנה (כך לעתים תעיד על עצמה).
אלא שמתוך השגעון מגיעה גם הגדוּלה, כשחוסר הנורמטיביות שלה, מתגלה כמלא הגיון שחושף שאלות בסגנון ׳מה או מי נורמלי בכלל?׳, ׳מי מחליט?׳ ׳ולמה?׳.

כ׳אל- הורית׳ מוצהרת (והנה שוב מכניסים אותה אל תוך מסגרת ההגדרות), גיבורת ׳כתב כמויות׳ משלמת מחיר יקר על אידיאולוגיה פחות שיגרתית.
ואולי לא מדובר  באידיאולוגיה כלל, אלא בבחירה עצמית שמהותה ויתור על הזרם הכללי. כחלק מגישתה ההחלטית הבלתי מתפשרת על בחירותיה, היא סופגת ביקורת ונושאת עליה את אי הנוחות שחשים כל אלה המכנים עצמם ׳נורמטיביים׳, ׳הולכי עם הזרם׳ או בפשטות ׳הורים׳.

בפשטותה הלא מצטדקת, היא נאלצת להסביר, להבהיר ולשכנע שככה היא רוצה, כשכניסה קולקטיבית לרחמה, מתגלה כאילו הייתה הספורט הלאומי החדש.

״המאמץ הכרוך בלהיות נינוחה הוא כמעט בלתי אפשרי.״

הניתוח הצליח, מצב החולה - עדיין בדיונים

׳כתב כמויות׳, עוסק בניתוח מרחיק לכת של סיטואציות, בהן קטנות עד קטנות מאוד שחלקנו הגדול לא נייחס להן חשיבות כל שהיא והוא עושה את זה טוב מהצפוי.

״עם הזמן פיתחתי לעצמי תיאוריה שהעולם מתחלק לשניים: אנשים דרוכים שהולכים ברחוב כשפלג גופם נוטה קדימה, הראש שלהם נחוש להקדים את הררגליים והם נכונים לקראת כל מפגע, תקלה או אסון. וההיפך - אנשים נינוחים שפלג גופם העליון שעון לאחור ברישול, משתרך כמעט בחוסר חשק אחרי המותניים שמתענטזים מצד שלצד.
אני מנויה עם הקבוצה הראשונה.״

למה ככה?

עם כל ההבנה, אפילו האהבה ובעיקר הרצון הטוב, גיבורת ׳כתב כמוית׳, מעצבנת בסופו של דבר את עצמה, כמו גם את השאר. כמי שחיה בעיקר עם עצמה, היא שיפוטית עד אימה ומקשה על הסביבה להתקרב, גם כשהיא רוצה (או לפחות חושבת שהיא רוצה). 

פוליטיקלי קולט

״לא היה לי נעים לסרב בגלל שאני יהודייה, או אשכנזייה, או פריווילגית, או אישה, או שמאלנית, או מעל גיל ארבעים, או רווקה, או מתל אביב, או מזיעה כמו חמור.״

ב׳כתב כמויות׳, משורבבים חלקיקי דעות על יהודים, ערבים ומה שביניהם, על ההגמוניה התרבותית שמחייבת את כולנו למסגרות סדורות (או כך זה נראה), על היחיד, על הרבים, על החושבים וגם על הלא, על העושים האוטומטיים ובכלל.

שלי, אבל לא בשבילי

העברית-תיקנית פלוס-פלוס, מצב הרוח-בקנטים וההגיון-שולט לרוב. ככלל, הכל טוב, למעט משפט אחד שגרם לי לדפוק ראש בקיר (לקיר שלום).

״זה לא שלי, זה לא אני וזה לא בגללי.״ הכל נכון, אבל הייתי משנה ל-זו לא אני.

ובסופו של דבר, על עניין אחד אין עוררין, ״לחיי מקומות אחסון!״.