"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

תגידי מה את רוצה / רביטל וטלזון יעקבס

התלבטתי אם לקנות אותו בכלל.
אח"כ עלתה השאלה האם דיגיטלי הוא צעד הגיוני במקרה זה, או שמדובר באחד מאותם ספרים שמחייבים את רישרוש הדפים?
כמו תמיד החלטתי שלא להחליט.

אז, הגיעה אחותי-יודעת-הכול, איתו ועם אחיו הכחול.
מפה לשם, קראתי (כי מה כבר נשאר לעשות?).

באיחור, התברר ש'תגידי מה את רוצה', הוא יצירה שמאגדת בתוכה מגוון טורי עבר של ויטלזון (שעקרונית, אין לי נגדה דבר וחצי דבר).
אלא שלמרות שאהבתי את המופע (עד מאוד) והתחברתי לתלונותיה הנשיות על המין הגברים (לרוב), ספר שלם כזה הוא בבחינת 'קצת יותר מדי מאותו דבר', 
לא משנה עד כמה הוא מוצלח.

מה היה לנו?

הפרקים לא אחידים ברמת מצְחִיקוּתם (כן, זו לא  מילה) וההומור בגדול, אותו הומור, התלונות אותן תלונות והסגנון, ניחשתם נכון, לחלוטין אותו סגנון, בתוספת מלל מעט שונה לטובת חידוש רגעי בלבד.

אין לי ציטוטים מרחיקי לכת ורוב מה שאכתוב מעכשיו יכול להסתכם בהנחות היסוד ש'גברים נוטים לדבִּילִיוּת מתקדמת', 'ילדים נולדו ונועדו למתוח את גבולות הסבלנות' ו'נשים נמצאות אי שם על הסקאלה שבין מלכות עולם, לטיפשות גמורות שהכניסו עצמן לכל סיטואציה אווילית שנקרתה בדרכן' (למען ההגינוּת והסדר הטוב, אכתוב שהיה גם הגיג קל על השבת וקדושת הפְּלַטה שהיא מביאה איתה. מודה ששיחררתי את האירוע הרחק, הרחק ממני, כי בנושא זה, אין לי מה לתרום לשיחה).

בזאת סיכמנו, גם הסכמנו כי ויטלזון שתמיד תשמח אותנו בהווייתה, מספקת כאן ספר חביב עד מעלה גיחוּח, שאפשר לקרוא, אם ממש רוצים, בפרקים נפרדים, לפעמים.

בלקסיקון שלי, הוא בעיקר יכול לשמש מתנה חמודה עד מתחשבת, לחברה טובה.
ושיהיה למין האנושי בהצלחה.

על סוף הבדידות / בנדיקט ולס

"מה מביא לכך שחיים נהיים למה שהם נהיים?"

זה סיפור התבגרות בעל קווים חדים וקצוות מחוספסים, עמוס מציאות לא מתנחמדת, מהסוג שלא מסתיר פגמים.
הוא מוגש בגוף ראשון, בציון ארועי חיים שמתרחשים כבדרך אגב ומספקים תוך כדי, תובנות עמוקות שעוד ישארו איתנו.

שלום, שלום.

"האם באמת היה עדיף אם העולם הזה לא היה קיים בכלל? במקום זה אנחנו חיים, אנחנו יוצרים אמנות, אוהבים, מתבוננים, סובלים, שמחים וצוחקים. כולנו מתקיימים במיליון דרכים שונות כדי שלא יהיה שום אַין, והמחיר הוא בסך הכל המוות."

"אני מכיר את המוות כבר מזמן, אבל עכשיו גם המוות מכיר אותי."

את הגיבור נפגוש לראשונה לאחר שניצל ממוות.
אותו מוות שסבב סביבו כל חייו, עיצב והשאיר אותו אדיש לאפשרות מותו שלו. לכן, האחרון מתואר באדישות חסרת גוף כמעט, מה שמיד מעביר אותנו לעיסוק נרחב בעבר, בשנות ההתבגרות ובמצב נפשי לא פשוט.


'על סוף הבדידות' הוא רומן התבגרות שמתחיל ומספק הצצה אל הגיל הזה שבין לבין, כולל תובנות על תפקיד ההורים בילדות, בבגרות ובכלל.
הוא ממשיך משם ומתאר איך טראומת ילדות נשארת חקוקה עמוד גם כשכאילו כבר לא רואים.
זו ביוגרפיה הרסנית שמתוארת בגוף ראשון, כשכל סדק טרגי מגיע ממש לפני סיפור התגברות מופתי.
אלא שההתגברות בונה והורסת. כי ככה זה בחיים, מכים אותנו ואנחנו קמים חבולים.

"התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן."

מדובר בסיפור נוטה למרירות קשה, שמסתפק במעט מתיקות מקרית, כדי שנחזיק מעמד בתוך עוגמת הנפש של החיים. לכן, משולבים כאן מנה גדושה של אהבה, קושי בלתי מתקבל על הדעת והבנה שהחיים הם מה שהם. אנחנו כאן, רק כדי לספר את הסיפור.

אסונות ושמחות מתוארים באותה רמת עניין ו'גובה' רגשי, כאילו כולנו, הסופר והקוראים, מתבוננים בנעשה מתוך בועה שקופה נטולת רגשות שמספקת דיווח ענייני בלבד.

המסר המרכזי כאן הוא העובדה המצערת שאין באמת דרך להימלט מהבדידות. כולנו בודדים, ביחד ולחוד ובאופן פרדוקסלי, שהייה במחיצת אנשים, לא תמיד תתרום להפגת בדידותו הכרונית של המין האנושי.
לבד נולדנו, לבד נמות.
עכשיו רק נשאר לקוות, שלא נבקש להקדים את מותנו, מרוב עצבות.


כי ״רק יחד נוכל לבדידות שבתוכנו

כל המשפחות המאושרות / אן פאצ'ט


כשהילדים שלי והילדים שלך, יסיימו לריב עם הילדים שלנו, סביר שנוכל (אם ישאר זמן פנוי, כמובן), לשבת ולכתוב ספר שכזה.

כי 'כל המשפחות המאושרות', מאפשר הצצה צינית ומדוייקת אל עולמם של נציגיי זוגיות סבב ב'. כזו שמתחילה מלאת תשוקה, עמוסה ניצוצות קטנים של אושר ומסתיימת, אחרת ככל הנראה.
בין לבין נחווה יחד ילדים, מלחמות קטנות ושנאה גדולה-יוקדתהכל כמיטב מסורת אמריקאית להחריד.

"בעל מיותר, אישה מיותרת. צעיר הילדים הוא בלתי נסבל. אולי זאת הבעיה האמיתית. הוא מסמל את המכשולים הבלתי עבירים, הנאהבים, על חיי הנישואים שלהם, והבתים והעבודה, מנצלים כל תחבולה כדי למצוא רגע אחד יחד הרחק מהכול, אבל למעשה הם מנסים להתרחק מהילדים ובעיקר מהבן הצעיר." 

"האם לא זה מה שכולם רוצים, להשתחרר לרגע מהעול
?"

מה היה לנו?
הוא כתוב כמו תסריט, כשסיפורים שהתחילו כפלש-בק, מחליקים יפה אל המשך הסיפור המתבקש ואנשים אוהבים/טועים/מכים על חטא וחוזר חלילה, מגלגלים קדימה את העלילה.

"לפעמים כל הפעולות הנכונות חסרות תועלת בדיוק כמו לא לעשות דבר".
 

לא מדובר בספר דגול, אבל הוא בהחלט משאיר טעם משפחתי נעים עד ממותק מדי, כולל ניחוח קליל של מיץ תפוזים (כיאה לכריכה), המשלב מרירות הכרחית של היסטוריה משפחתית.

"הדברים שאנחנו צריכים אף פעם לא נמצאים איתנו כשאנחנו צריכים אותם."
" 'אי אפשר להגן על אף אחד... אנחנו רק מספרים לעצמנו שאנחנו יכולים להגן על אנשים מסכנה.' "

עוד ספר בסגנון סרט שישי משפחתי, שהעביר לי זמן נעים ולא יחרט לעומק הזכרון.
מסוג הספרים שכשסיימתי לכתוב עליו, גיליתי שאין עומק מהותי לעסוק בו.
אולי שטוח זה הנוצץ החדש ולפעמים, גם זה משהו