"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

18 ינואר, 2019

הצמה / לטיסיה קולומבני

פגשתי שלוש נשים, חזקות כמו שרק נשים יכולות להיות.
הן שונות זו מזו, מגיעות מעולמות שלכאורה, אין ביניהם קשר ומנהלות חיים שאין ביניהם דמיון, כמעט, וה'כמעט' הזה, הוא מרכז העניין.
כל השלוש הן נשים נורמטיביות לתקופתן ולאזור מחייתן, כולן חוות חיים לא קלים, ומתמודדות.
מתמודדות, שוב, כמו שרק נשים יודעות. 

כולן היו בנותיי

האחת, הודית קשת יום שנולדה למעמד נמוך עד לא קיים. היא מנהלת חיי משפחה ואמהות, בצל קאסטות ומעמדות שלא מאפשרים לה לבנות לבתה את העתיד עליו חלמה.
כמו לביאה אמיתית, היא נלחמת על חייה ועל הגשמת חיים אחרים לבני משפחתה.


השנייה, איטלקיה צעירה שנתונה כל כולה לפרנסת המשפחה. מנהלת עם אביה ובמקומו, את מפעל הפאות המשפחתי ונושאת באחריות גדולה. היא בחורה צעירה שגדלה בנאפולי וסביבת חייה המוגנת  מתפרקת שלב אחרי שלב.

ה
שלישית, אשת קריירה בריטית, נורמטיבית וסטיגמטית כאחד, שמגיעה להישגים מקצועיים מרשימים, אבל שוכחת את עצמה בדרך.
כשהגוף שלה מאותת על פרישה מהמירוץ ההישגי, היא מתחילה בתהליך החזרה אל עצמה.

אישה, היא אישה, היא מלכה

כן, כל אחת מהנשים כאן היא דמות יוצאת דופן בסגנונה.
זרקור על יכולות, כוח ובעיקר עוולות ששייכים לנשים בלבד, עושה רק טוב למין היפה. בעיקר, כי פתאום ברור עד כמה כבד המחיר, שמשלם המין הנשי. 


זה קורה בהודו הנכשלת

"היא מדברת במרירות על גורלן הארור של אלמנות במדינה. הן נחשבות מקוללות, אשמות בכך שלא הצליחו להחזיק בנשמת בעלן המנוח. לעתים מאשימים אותן שהטילו כישוף מחלה או מוות על בעליהן. אין להן זכות לביטוח אם הוא מת בתאונה, שום קצבה אם הוא נהרג במלחמה."

"כדי להעניש גברים בעלי חוב, אונסים את נשותיהם. גבר שנואף עם אישה נשואה נענש בכך שאונסים את אחיותיו. האונס הוא נשק רב עוצמה, נשק להשמדה המונית. יש המגדירים זאת מגפה."

באיטליה המסורתית -
"כאן הגברים דברנים, הם נהנים לדבר על עצמם. תפקיד הנשים הוא להאזין להם, או כפי שאמה הסבירה לה: להניח לגבר לזהור."


ואפילו בלונדון של המאה העשרים ואחת -
"היא הרגישה תלושה, קרועה, אבל לא היה לה עם מי לחלוק. היא קינאה אז בקלילות של בעלה, הקלילות הגברית הקסומה של אלה שככל הנראה לא ידעו רגשות אשמה מהם."

"עדיף לשקר, לבדות, לבלף, הכול, רק לא לדבר על זה שיש לך ילדים, שבמילים אחרות היו: שלשלאות, התקשרויות, אילוצים. הם היו מחסומים בפני הזמינות שלך, התפתחות הקריירה שלך."

בקפיצות גאוגרפיות, בשלושה סיפורים שונים, אותן נשים מוחלשות לומדות לשרוד.
מבחינתי, זהו סוד קיסמן וסוד קסמו העשיר של הספר הזה.


הכתיבה טובה, לעתים שטוחה מדי ורחוקה מלהיות מושלמת. בין היתר יש שם יובש ספרותי שהקשה על הקריאה (ואולי מטרתו היתה לשרטט מצב, להביע עמדה).
אבל, איך שלא נסתכל על זה, הנושא, הנושא וזוית הראייה, מכפרים, לטעמי, הכשלים.


תקראו, בעיקר אם אתם גברים
(אנחנו כבר יודעות מה נשים מסוגלות לעשות).

17 ינואר, 2019

והלב הולך אחרון / מרגרט אטווד


מרגרט אטווד היא לטאה ספרותית (הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב).
אבל לא לטאה סטייל איגואנה שמזכירה את אבות אבותיה מימי הדינוזאורים העליזים.
אטווד היא לטאה בסגנון זיקית בצבעים זרחניים, כשבכל ספר היא זורחת בגוון אחר שמיוחד רק להוגם הספר הזה שיצא תחת ידיהזורח באור שלא פגשתי בעבר.
כי כאן, נבנה עולם דומה-שונה, אבל יותר דומה, למוכר שלנו. עולם מפחיד שבקלות יכול היה להתקיים גם אצלנו.

"
הם התחילו ממקום כל כך טוב. לשניהם היו משרות."

נורמות וכל השאר
"יותר מדי נטולי זכות הצבעה מתגוררים במכוניות נטושות או במנהרות רכבת תחתית או אפילו בתעלות מים. יש מגפה של סמים ואלכוהול: אלכוהול ברמה התאבדותית וסמים מעלי שלפוחיות שיהרגו אותך בתוף פחות משנה. האין נעשה מושך יותר ויותר בעיני הצעירים ואפילו בעיני בני גיל העמידה, כי למה לשמור על ראש צלול כששום מידה של חשיבה הגיונית לא תוכל אפילו להתחיל לפתור את הבעיה? זו אפילו לא בעיה, זה מעבר לבעיה.  זה יותר התמוטטות בלתי נמנעת."

זה סיפור על זוג צעירים נורמטיביים, שהעולם הכלכלי לעס ובלע לאט, לאט (ולפעמים גם מהר). כחלק מתהליך ההתפוררות הכלכלי-ערכי שהם עובריםהם הופכים מעובדים מן השורה במעמד הבינוני, לרעבים ללחם, כולל כל שלבי האומללות שבדרכם, בלי לפספס אחד לרפואה.

אח"כ תבוא הישועה, בדמות מערך חברתי חדש, כמו שרק אטווד יודעת לבנותאבל כמתבקש, על כל קפסולה של טוב, נקבל כאן ספל שלם, חם עד מהביל, של רע ואולי רע מאוד.

"
ארבעים אחוז מזעזעים מהתושבים באזור הזה מובטלים, חמישים אחוז מהם מתחת לגיל עשרים וחמש. מתכון לקריסת מערכות: לאנרכיה, לכאוס, להשחתת רכוש, למה שיכונה מהפכה, שבפועל תהיה משמעותו ביזה וכנופיות ואילי מלחמה ואונס המוני, והשלטת טרור על החלשים וחסרי הישע."

איך יכולנו לדעת?
"הוא לא מסוגל להתנער מהתחושה שהמקום הזה הוא סוג כלשהו של תרמית פירמידה, ושמי שלא מבינים את זה הולכים להידפק. אבל אין סיבה גלויה לעין לתחושה הזאת. אולי הוא פשוט כפוי טובה מטבעו."

מדובר בדיסטופיה עם אלמנטים של מתח בסגנון פסיכולוגיאבל אל תצפו לרגע, לפגוש כאן בשכפול של סיפורה של שפחה (או שכפול כל שהוא)מדובר בסיפור טרי על גבול הנוצץ, שנוטף בכל מגרעותיו של המין האנושי, ועוד כמה אם אפשר.
יש כאן הקצנה של עולמנו המוכר, עד הגבול בו יש צורך לבנות משהו אחר, חדש, שיספק את אותם צרכים שהעולם הקיים כבר לא...
הדמויות מלוכלכות, אנושיות, גסות ומשופשפותהסביבה הופכת מגסה ושורטת, לחלקה ומצוחצחת, לפחות כלפי חוץ. ויצר האדם, הוא היחיד שמתחיל רע וממשיך רע לא פחות.

מה חשבת לעצמך?
"כמה גרוע המצב כשאת מסוגלת לחוש נוסטלגיה לתקופה שגרת במכונית שלך?".

כאן נמצא את כל נפלאות המין האנושי, הטוב, הרע, המכוער, היפה, הפחות, האכזר, יוצא הדופן ויכולתי להמשיך ולהמשיך.
כי כשרצח מתואר כעבודת טיהור, שיכפול גנטי מוצג כמועיל לפדופילים/נימפומניים ועוד, ואהבה מוחלפת בהליך כירורגי, כולנו פתאום מבקשים לחזור אחורה, אל ה-Low Tech המוכר שמתגלה פתאום כאהוב לא פחות.

"
יש לך ספקות שרמיין? שואל הקול הקטן בתוך ראשה.
מה פתאום, היא עונה. יש לי קינוח. עוגת שזיפים."

מודה, בשלב מסויים כבר לא חשבתי.
חייתי לי בלחץ שבין "אסימילציה" ל"פוזיטרון" (כשתקראו תבינו),
כי בדיוק כמו שאי שם בקנדה, ישבה הגבאטווד ושיחקה בראשן של דמויותיה, היא שיחקה בשלי ממש כאן.

לא מדובר בספר נעים, אלא בכזה שמספק חוויה חזקה, טורדת מחשבה ומצפון. הוא יעורר אתכם לשאלות כדאיות ומוסר, ואולי אפילו יקשה עליכם קצת להסתכל בראי.

במידה וגיליתם שהמצפון שלכם לא בשימוש, סביר שתהנו ממנה קצת פחות, אבל רוב הסיכויים שהקשר עם הראי לא יפגם, בהתאם.

"
את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה."
נשבעת שאין לי תשובה טובה על השאלה הזו.
עדיין מתלבטת.


11 ינואר, 2019

My Pleasure, My Guilt או הפוך

כבר שאלו אותי מה אהבתי? ממה נהניתי? ולאילו ספרים אחזור ברגעי געגוע?
ולמרות שלרוב אני לא חוזרת אחורה, גם לי יש כמה ספרים בודדים ששמורה להם פינה חמה בליבי העקשן.


שנים, מאז שהפכתי לאמא, לא סיימתי לקרוא ולו ספר אחד.
קניתי ספרים ללא הכרה והם שכבו ליד המיטה בערימה מאשימה.
השקט בראש, לו הזדקקתי לטובת הקריאה, פשוט לא נמצא.


לפני כשנתיים, כשהצאצאית הקטנה פנתה בדרכה למעון, פצחתי ביחסים חמים עד מפתיעים עם מר גריי הנודע (ואל תגלו לאנסטסיה).
אח"כ נולדה הרשימה הבאה (והקיפודה...).

בגזרה הרומנטית / ארוטית...

חמישים גוונים של גילטי פלז'ר 
- כן, כריסטיאן גריי תמיד ישכב סקסי ונוזף, בראש הרשימה. 
בינינו, זה קשור בעובדה שנפגשנו כשהייתי בתולת הספרות הארוטית ואחרי הכל, שמור לו כבוד על שהחזיר אותי אל עולם הקריאה.
אז נכון, אנה נודניקית, מתישה והאלילה הפנימית שלה כמעט וגרמה לי לנהוג באלימות כלפיה, וכריסטיאן שמתחיל מסתורי ומושך, ממשיך כסרבן טיפולים עקשן, שלא לומר יללן (והרי אין tern off גדול מזה בגבר).
ולמרות הכל, אם אמרנו גילטי פלז'ר, נראה שמיסטר גריי לא יחמוק מהרשימה, ואף אחד לא יקח ממני את זכרונות סצינת הסקס הראשונה.

אהובים עלי במיוחד חילופי המיילים, שגרמו לי לחזור אליהם יותר מפעם אחת (והיד המעקצצת כמובן).



ג'יין יאנג הצעירה (כבר לא ילדה) - זה סיפור נשי, על נשים חזקות שנפלו וממשיכות לקום.
גיבורת הספר היא הומאז' מתוק למוניקה "I Did Not Have Sex With This Woman" לוינסקי.

היא צעירה, הוא פוליטיקאי ומשם הסיפור מסתבך כמו שרק אהבה, סקס, ערכי משפחה וטוב נו, אמריקאים יודעים לסבך עניינים.
יש כאן סיפור מרכזי מנקודות מבט שונות, כולן נשיות. מקסים, מקסים, פמיניסטי אמתי ואפילו בלי הצורך לשרוף חזיות.


** לסקירה
 https://misskipod.blogspot.com/2018/08/blog -post_93.html


סיפור אהבתם של ג'קסון וג'ייה - הוא ספר פחות מוכר של סילביה דיי (שהופק כסרט משום מה).
הדעות לגביו חלוקות, ועדיין הוא יזכר כאחד הספרים הבודדים שקראתי מספר פעמים.
כן, יש בו חלקי חוסר אמינות קטנים, ובעיות תקשורת בין הגיבורים, במקום קונפליקטים אמתיים (וחבל).

אבל יש בו משהו אמתי, מן שילוב של כריסטיאן בהיתהוות עם בטי המכוערת אולי.

אה, וגם הסרט חמוד מאוד.



ממזר שחצן ומצחיק - הוא אחד הספרים הבודדים, שתמיד יעלו לי חיוך על הפנים, וחילופי דברים תוך נסיעה על אופנוע תמיד יצחיקו אותי (ואפילו אם אני כבר מכירה את המשך הבדיחה).
אז נכון, הוא נוטה לאמינות גבולית, וגם כאן בעיות תקשורת בין דמויות, משרתות טוב מדי את התגלגלות העניינים. אבל הוא גם חם וקליל, למרות טישטוש המציאות, ואולי זה אפילו סוד קיסמו.
חוץ מזה, (ופה חייבים להודות), על תיש אפילפטי ומשוגע, אף אחד עוד לא הצליח להתעלות.


 נקודה רגישה תרתי משמע - הוא ספר ארוטי מתוק, עם  סיפור אהבה מהסרטים ודיאלוגים לחים. יש בו מגוון תאורים סמי-טיפוליים וסצינה אחת מיוחדת עד סוטה, שבעקבותיה, לעולם לא אסתכל שוב באותו אופן על בקבוק יין (ולא, אין בזה רע).
הוא איטי מדי בנקודות מסויימות ומהיר עד אימה באחרות, אבל הוא מתוק, רטוב והיי, תמיד ישארו לנו זכרונות מבית החולים.

** לסקירה
 https://misskipod.blogspot.com/2017/10/blog-post_20.html


ככלל, אני לא נוהגת לתת ציונים, וכוכבים לא מרחפים לי בין הטקסטים.
נשאר רק לכתוב שהחבורה כאן למעלה, עשתה לי נעים (בטוחה שיש עוד רבים ואולי עוד אעדכן בהמשך).

08 ינואר, 2019

הלביאה הלוחמת / שרון חיון גינת

היא "הלביאה הלוחמת", "הלביאה הלוחמת", "הלבי...". האם חזרה על צרוף המילים המופיע על הכריכה, תבטיח שכולנו זוכרים באיזה ספר מדובר?

כי מלבד על הכריכה, נראה שהוחלט להשתמש כאן בביטוי המקסים, בכל עמוד שני בממוצע (ואפילו אם אין בזה שום הגיון ברמת העלילה).

גאון של אמא

'הלביאה הלוחמת', מתוארת כדמות יפה, ליתר דיוק נשתמש בביטוי הירוד "מהממת". היא "גאון" תמידי, הכי מיוחדת ו"אף פעם לא טועה". בנוסף, היא גם דמות מתנשאת, מרגיזה, גסת רוח ובלתי נסבלת לחלוטין. מתברר גם שבמחיצתה, אף גברבר ממוצע לא מצליח להשאיר במכנסיו את הזכר הקטן. 

כן, ההתנשאות בכללותה יוצאת דופן, הסיפור תלוש מכל מציאות שתחפשו, והעלילה בנויה קרעים, קרעים, של כל מה שכבר קראנו בעבר. אין ספק שזכינו.

איזה כיף שיש המון חברים...

לא ברור אם מדובר בהומאז', או בקצת עזרה מחברים ותיקים, אבל הספר הזה מלא בקטעים שבעדינות נקרא להם 'מוכרים'.

כריסטיאן "זה רק פרצוף יפה", "רק אני גורם לך לגמור", "תגידי לי שלא תברחי ממני שוב", "תפקחי את העיניים" ו"תגמרי עכשיו" גריי - מנכ"ל חברת אחזקות, תרם כאן את חלקו ברוחב לב.
בין תורמי רעיונות נוספים ל"לביאה הלוחמת", נוכל לפגוש כאן רעיונית,  גם את סגנונם של ג'סי ('הגבר הזה'- ג'ודי אלן מלפס), גדאון קרוס ('חשופה לעיניך'- סילביה דיי) ואחרים, שתרמו סצינות מוכרות, ומגוון תכונות ושיבושי נפש, בהם נתקלנו בעבר.

הביטוי הייחודי שמתייחס אל דמות נשית כאל "היצירה", התגלה כמשותף ל'לביאה הלוחמת' ול'הסוחר, היצירה וסוס הפרא' וחזר כאן ללא הפסקה.
לא תמצאו אותי עוסקת בספקולציות ביחס למי מהספרים יצא קודם, אבל העובדה הבלתי מעורערת, היא שני ספרים ישראליים שיצאו באותה שנה ומחזיקים בביטוי ייחודי אחד (קסם, תעלומה או משהו אחר, אתם תחליטו).


גם בגיזרה הנשית, אותה אלה אברמוביץ', הידועה בכינויה "הלביאה הלוחמת", איך לא? מזכירה קווים בדמותן של אנה לבית גריי, אווה שעתידה להימנות עם בנות משפחת קרוס ורבות נוספות שעברו כאן לפניה. 
כולן אגב, הכי, הכי בכל תחום שתבחרו, אבל רק "הלביאה הלוחמת" הצליחה להגזים ברמת חוסר החיבור למציאות ולהמאיס עצמה עלי, כבר מהעמוד הראשון.
שאפו על הכבוד המפוקפק.

המון חברים בכל מיני צבעים...
(כי ה'פוליטיקלי קורקט' נשאר בבית)

כמו מישהו עם תסמונת טורט חברתית (מאלה שצועקים 'כושי!', ללא שליטה, כשהם פוגשים באפרו-אמריקאי),  הספר הזה עמוס דימויים גזעניים בסגנון הכושי הענק, הלטינית החטובה ואפילו היהודי בעל המילה (סטיגמה הזויה שלא הכרתי, כי ברית המילה, אחרי הכל, קיימת לא רק בחברת לובשי הכיפה).

"היא עומדת ליד הבר עם שתי חברות שלה, שנראות שייכות למקום בגלל גוון עורן הלטיני." לא יפה.

"גבר כהה עור בגובה שני מטרים לפחות..." מישהו צעק כאן 'כושי' ולא שמעתי?

גילוי עריות של אריות
או, Who Is My (Sugar) Daddy?

כן, כשקולו של גבר רב מעללים ונוטף סקס, מזכיר ללביאה את קולו של אביה, מתרוממת לי גבה בתחושת גועל קלה (כי מי לעזאזל רוצה להזכיר את אבא שלה ואת ההוא שהיא זינקה איתו למיטה, באותה נשימה?).

אבל כשהקשר עם אותו אב, מזכיר קשר זוגי כולל משפטים כמו "אבא שלי עולה במדרגות במהירות ואוסף אותי אל זרועותיו. רגליי נכרכות סביבו. הוא מלטף את שערי ואת גבי...", אני מיד מחפשת את סניף המועצה לשלום הילד הקרוב לאזור מגורי (ובין היתר גם נלחמת בבחילה).
כעבור כמאתיים עמודים, אגב, נזכה לפגוש שוב את אותו ביטוי בשינויים קלים, אלא שהפעם הוא יתאר מפגש מיני בסגנון אקסטרים.

"הוא מניף את רגליי באויר, כורך אותן סביבו ו... אני צועקת מעונג...".

והעיקר שנדייק במסרים.

מי ילדה?
של אבא או בכלל

כשגיבורת "הלביאה הלוחמת" פותחת את פיה הספרותי, יוצאות ממנו לרוב מילים נמוכות. כשמדובר במצבי קיצון, היא גם חוזרת אחורה בזמן אל התבטאויות תואמות גיל ילדות מוקדמת.
כי ביטויים כמו, "מקלל את שמי ללא סיבה", "קילל את שמי", "הוא קילל את שמי?", "הוא קילל את שמך", "הוא קילל את השם שלי" ועוד, הם משפטים מיותרים, חסרי הצדקה, כתגובה למקרה בודד בו דמות מוסיפה "פאקינג" איכותי לשם הגיבורה.

כן, "אלה. פאקינג. אברמוביץ'!", בשלב הזה, גם לי כבר מתחשק לקלל.

מי התבלבל?

יש כאן רשימה מכובדת של משפטים חסרי הגיון, או בעלי הגיון חלקי עד מוגבל בלבד. 

"הפרק שלמרות ששרדתי אותו, הרג שוב את נשמתי." שוב?

"בחור שחור שהגיע ממשפחה אפרו-אמריקאית.." זה חידוש...

"רק שתדע שאני יכולה לנטרל ארבעה גברים גדולים כמוך בתוך פחות מדקה.." הזיית kill Bill תוקפת שנית.

"אין ספק שאני משתוקקת להמשיך את הנשיקה הזאת, אבל אני לא יכולה. הוא... והוא שונא אותי." כן, גם אני לרוב מתנשקת עם אנשים ששונאים אותי.


"מייק אולי מעולה כדי לכבות את השריפות שאתה מצית, אבל הגאון הקטן שלי שונה, הוא מעדיף לשחק עם האש שאתה מדליק." שמישהו יסביר מה ההבדל.

ויש כמובן את היכולת האלמותית להרגיש בחיבור סקסי עוד לפני שהוא נכנס לחדר, כשהאנרגייה משתנה, האטמוספרה מוותרת על מקומה ורוחות השמיים מתכנסות לטובת סקס טוב.

"אני מרגיש את נוכחותה עוד לפני שאני רואה אותה."

"אני מרגישה את מבטו עלי פתאום."


אז לטובת קלישאות ירודות התכנסנו?
נו, תעשו לי טובה...

כבר בפעם הראשונה, הבנתי!

ברמת הכתיבה יש כאן חזרתיות שלא לצורך, כזו שבין היתר מסבירה למה החלק הראשון של הסדרה מונה כחמש מאות עמודים מודפסים.
אם כך נראים גם שאר החלקים, ברור איך הגענו למספר המוגזם של כאלפיים עמודים, לסיפור שפשוט לא מחזיק מים. 


אם יש משהו שרחוק מלהיות כתיבה ספרותית מקצועית, אלו המקרים בהם מתארים מה עשתה דמות מסויימת ואז מגזימים ומוסיפים הסבר מפורט שחוזר על עצמו, באופן שממלא את העמוד הבא לכל הפחות.
כי לספר מה ולמה צעקת על הבחור זה בסדר, אבל להוסיף ולהסביר שצעקת עליו כי כעסת, ולעשות את זה תוך להג מעייף, במגוון משפטים מרחיקי לכת, זה נמוך עד מיותר.
ואחרי הכל, בינינו, אף אחד לא יטעה לחשוב שנבחת עליו מתוך שמחה.

אם כבר שטויות, אז למה לא ביחד?

קראתי הרבה ספרים בחיי, אבל המצאה ספרותית/לא ספרותית כזאת, טרם פגשתי.
מתברר שקיימים כאן משפטים שמועתקים מזכר לנקבה ולהיפך ומעבירים בדיוק את אותו מסר. מן עסקת חבילה ספרותית שבודאי מקלה על כותב ומונעת את הצורך המתיש ב... אה, כתיבה (ואיזו דרך יצירתית זו להעמיס תיאורים מיותרים ולהגדיל את כמות העמודים).


היא: "אני מביטה בגבר המרהיב הזה, שהעניק לי את הלילה היפה בחיי. אני לא יודעת מה עומדות להיות השלכותיו של הלילה הזה, אבל לא משנה לי. זה היה שווה כל רגע."

הוא: "אני מביט בבחורה המדהימה שהעניקה לי את הלילה היפה בחיי. אני לא יודע מה יהיו ההשלכות של הלילה הזה, אבל זה לא משנה. זה שווה כל רגע."

היא: "אוזניי נסתמות וראייתי מטשטשת, עד שכל מה שאני רואה מולי הופך שחור. אני לא מבינה מה קורה, עד שאני מרגישה זרועות עדינות שתופסות אותי."

הוא: "אוזניי נסתמות וראייתי מטשטשת, עד שהכול מולי הופך שחור. אני לא מבין מה קורה, עד שאני מרגיש ידיים חזקות שתופסות אותי."

עברית קשה שפה

אני חייבת לציין לטובה את העובדה שלמרות ששפת אמה של הכותבת אינו עברית, השפה ב"לביאה הלוחמת", סבירה לרוב.

לעומת זאת, ברמת התאורים נבחרו כאן ביטויים שכל קשר בינם ובין עברית מוטל בספק.


"אני אפוצץ אותך במכות", "לבאס", "כוסיות", "לזיין כל חור", "מפוקס" ועוד פניני שפה ירודה שהייתי מעדיפה שלא לפגוש.

בקיצור, לפחות לטעמי, אין כאן חידוש, הכל צפוי ומצופה והכתיבה מהזן הפחות ספרותי (ואני עדינה).

אה ולא, אל תספרו לי שבחלק הרביעי זה משתפר, אני את חובי שילמתי.


ואולי פשוט, The Joke Is On Us.

01 ינואר, 2019

מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

'מחר ניסע ללונה פארק' הוא ספר מטריד מחשבה ומועך לב (כי אין ביטוי מדויק יותר). מן מבט מעוות על קשיי אימהות מוכרים, המועצמים באמצעות התמודדות עם מחלת נפש ומציאות בלתי מתפשרת.

גיבורת הספר, היא צעירה בגילאי העשרים, חד-הורית פלוס שניים, שהם ילדה בת שש קטנה/זקנה וילד כבן חמש, שלומד מהר מדי, איך לרוץ בין הטיפות.
כולם ללא יוצא מן הכלל נטולי שם, מתוארים בכינויים 'הגדולה' ו'הקטן'. מן שמות גנריים שלא מאפשרים טיפה של ייחודיות, כאילו זה יכול לקרות לכולם, אולי לא כאילו.
מכאן נוכל רק להתדרדר יחד.

החיים הם תקופה קשה

במסווה של מחלת הנפש, או פשוט בחסותה, אותה גיבורה צעירה חסרת שם מרשה לעצמה להגיד את מה שלא הרשנו לעצמנו אפילו לחשוב (ודאי שלא להגיד).

"ילדים נחטפים בגינות ציבוריות. תמיד יש מישהו שחסר לו ילד קטן. בדרך כלל מעדיפים תינוקות. אבל עם קצת מזל, חשבתי, יהיה מי שירצה גם את השניים שלי."


כהורים, הסיפור כאן הוא מראה מהסוג שלא נרצה להשתקף בה לעולם. כזו שמשקפת את הפחד מאיך ניתפס בעיני אחרים, בעיני הילדים שלנו, ובעיני עצמנו גם.
אותו חשש מדעת הסביבה, שכבר כמעט ולא משרת את גיבורת הספר הזה, הוא הכוח ששומר אותנו האמהות, יציבות ככל שניתן, נורמטיביות למראית עין ושפויות (או לפחות נוגעות בתחתית ההגדרה).

אז מה עוד היה לנו?

'מחר ניסע ללונה פארק' מרחיק לכת ומשלב הורות חסרה, התמודדות מהאגף הפסיכיאטרי ועוני קורע לב

תוך כדי הצורך לספור מטבעות, להתמודד עם האין ולנסות להבין מה נשאר, גיבורת הספר מכריזה על פשיטת רגל הורית, ערכית וכלכלית כמובן.  
התוצאה המעורבבת, היא מסוג הסיטואציות שקשה לאבחן אם מקורן באגף מאושפזי הנפש, או בתשישות אימהית מוכרת.

בואו נודה ש...

כי למרות שלא נעים להודות, יש בו בספר הזה, אלמנטים התנהגותיים שמתאימים לכל אמא ברגעיה הקשים (ואולי גם לכמה אבות).
כמו אדם נורמטיבי שאם יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, עלול להחשב כמטופל תואם לסיטואציה ולמקום, פשוט כי הכל אפשרי וקשה לדעת למי להאמין.


"נהפכתי מילדה שכל העולם היה פתוח בפניה לאישה עלובה מהסוג שתיעבתי כל כך."

כשכותבים ככה

מדובר בסיפור עמוס דעות, רעיונות ובלבול מחשבות, כמו הרעש התמידי שבראש הגיבורה. ברמת העריכה, אותה גיבורה מדהימה, מזעזעת  ונטולת שם (כבר ציינתי), היא היחידה שקולה נשמע כאן וכל דמויות המישנה מובאות דרכה ללא הפרדה ביניהן, וללא ציות לכללי הציטוט.

אם ביצירות אחרות עובדה זו היתה מוציאה לי את הקוצים, הרי שכאן היא מספקת נופך נוסף לתיאור החיים המבולבלים.
התוצאה היא שילוב של מוזר ומדהים.

נקודת מבט וחוכמת חיים 

'מחר ניסע ללונה פארק' משולב במשפטים חכמים עד מבריקים שמספקים נקודת מבט של זקנה שראתה ימים רבים, מפי דמות צעירה למודת קשיים. זהו סוד קיסמה של גיבורה מיוחדת, שטילטלה אותי בין הרצון לחבק ובין צורך פיזי כמעט לברוח מפניה. 
אחרי הכל, כולי תקווה שלא אפגוש כמותה לעולם (ובודאי שלא בראי).

"אנשים מפתחים שנאות בלי סיבה בדיוק כמו אהבות. הכימיה של האהבה היא גם הכימיה של השנאה."


"הכדורים שלי מתקנים את הארשת הפנימית. בעזרתם אני רואה את מה שכולם רואים. לא מעבר לזה. השאלה לא היתה איך אני עם הכדורים. השאלה היתה איך אני בלי הכדורים." 

"רוב הזמן חייתי בחדרי חדרים. בודדה לגמרי. לא בטוחה אם אני קיימת. קשה מאוד להזמין אנשים לתוך הראש שלי. צפוף שם מאוד וגם רועש. אוזן אנושית לא יכולה לעמוד ברעשים האלה. בדרך כלל גם חשוך, אפלה מוחית סמיכה. ואני גם לא רוצה אנשים. רק אחד. את זה שגורם לאישונים שלי להתרחב."

לונה פארק? 

הלונה פארק הוא בחירה נהדרת כסמל לשמחה, לילדות, בילבול, לחיים הטובים שמעבר לקשת, חיים שתלויים על שרשרת דקה, לפעמים כי התכוונו לכך, לפעמים לא הבנו מראש למה אנחנו מסכימים. 

אבל בניגוד ללונה פארק עצמו, ההכנה לקראתו וההכרזה "מחר ניסע ללונה פארק", הן רק הבטחה לעתיד מתוק יותר ולתקווה, הרבה תקווה עטופה צמר גפן ורוד, מתוק.
מחר, כבר נספר סיפור אחר, נסביר שלא התכוונו ונסתבך בשקרים של עצמנו.


"אני מבטיחה ומבטיחה ואף פעם לא מקיימת. רציתי להפסיק להבטיח. אבל בלי הבטחות מה יישאר לנו, מה אני יכולה לתת לילדים שלי אם לא תקוות?"

מישהו כתב פעם "ילדים זה שמחה" (קוראים לו יהושע סובול),
הוא לא ציין שמישהו צריך להיות להם הורה.


'מחר ניסע ללונה פארק' הוא ספר לא פשוט שיגרום לכולנו להזדעזע ללא יכולת לעזוב ובעיקר להודות על חיינו.
אני מודה.

רוצים עוד?