מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

'מחר ניסע ללונה פארק' הוא ספר מטריד מחשבה ומועך לב (כי אין ביטוי מדויק יותר). מן מבט מעוות על קשיי אימהות מוכרים, המועצמים באמצעות התמודדות עם מחלת נפש ומציאות בלתי מתפשרת.

גיבורת הספר, היא צעירה בגילאי העשרים, חד-הורית פלוס שניים, שהם ילדה בת שש קטנה/זקנה וילד כבן חמש, שלומד מהר מדי, איך לרוץ בין הטיפות.
כולם ללא יוצא מן הכלל נטולי שם, מתוארים בכינויים 'הגדולה' ו'הקטן'. מן שמות גנריים שלא מאפשרים טיפה של ייחודיות, כאילו זה יכול לקרות לכולם, אולי לא כאילו.
מכאן נוכל רק להתדרדר יחד.

החיים הם תקופה קשה

במסווה של מחלת הנפש, או פשוט בחסותה, אותה גיבורה צעירה חסרת שם מרשה לעצמה להגיד את מה שלא הרשנו לעצמנו אפילו לחשוב (ודאי שלא להגיד).

"ילדים נחטפים בגינות ציבוריות. תמיד יש מישהו שחסר לו ילד קטן. בדרך כלל מעדיפים תינוקות. אבל עם קצת מזל, חשבתי, יהיה מי שירצה גם את השניים שלי."

כהורים, הסיפור כאן הוא מראה מהסוג שלא נרצה להשתקף בה לעולם. כזו שמשקפת את הפחד מאיך ניתפס בעיני אחרים, בעיני הילדים שלנו, ובעיני עצמנו גם.
אותו חשש מדעת הסביבה, שכבר כמעט ולא משרת את גיבורת הספר הזה, הוא הכוח ששומר אותנו האמהות, יציבות ככל שניתן, נורמטיביות למראית עין ושפויות (או לפחות נוגעות בתחתית ההגדרה).

אז מה עוד היה לנו?

'מחר ניסע ללונה פארק' מרחיק לכת ומשלב הורות חסרה, התמודדות מהאגף הפסיכיאטרי ועוני קורע לב. 

תוך כדי הצורך לספור מטבעות, להתמודד עם האין ולנסות להבין מה נשאר, גיבורת הספר מכריזה על פשיטת רגל הורית, ערכית וכלכלית כמובן.  
התוצאה המעורבבת, היא מסוג הסיטואציות שקשה לאבחן אם מקורן באגף מאושפזי הנפש, או בתשישות אימהית מוכרת.

בואו נודה ש...

כי למרות שלא נעים להודות, יש בו בספר הזה, אלמנטים התנהגותיים שמתאימים לכל אמא ברגעיה הקשים (ואולי גם לכמה אבות).
כמו אדם נורמטיבי שאם יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, עלול להחשב כמטופל תואם לסיטואציה ולמקום, פשוט כי הכל אפשרי וקשה לדעת למי להאמין.

"נהפכתי מילדה שכל העולם היה פתוח בפניה לאישה עלובה מהסוג שתיעבתי כל כך."

כשכותבים ככה

מדובר בסיפור עמוס דעות, רעיונות ובלבול מחשבות, כמו הרעש התמידי שבראש הגיבורה. ברמת העריכה, אותה גיבורה מדהימה, מזעזעת  ונטולת שם (כבר ציינתי), היא היחידה שקולה נשמע כאן וכל דמויות המישנה מובאות דרכה ללא הפרדה ביניהן, וללא ציות לכללי הציטוט.

אם ביצירות אחרות עובדה זו היתה מוציאה לי את הקוצים, הרי שכאן היא מספקת נופך נוסף לתיאור החיים המבולבלים.
התוצאה היא שילוב של מוזר ומדהים.

נקודת מבט וחוכמת חיים 

'מחר ניסע ללונה פארק' משולב במשפטים חכמים עד מבריקים שמספקים נקודת מבט של זקנה שראתה ימים רבים, מפי דמות צעירה למודת קשיים. זהו סוד קיסמה של גיבורה מיוחדת, שטילטלה אותי בין הרצון לחבק ובין צורך פיזי כמעט לברוח מפניה. 
אחרי הכל, כולי תקווה שלא אפגוש כמותה לעולם (ובודאי שלא בראי).

"אנשים מפתחים שנאות בלי סיבה בדיוק כמו אהבות. הכימיה של האהבה היא גם הכימיה של השנאה."

"הכדורים שלי מתקנים את הארשת הפנימית. בעזרתם אני רואה את מה שכולם רואים. לא מעבר לזה. השאלה לא היתה איך אני עם הכדורים. השאלה היתה איך אני בלי הכדורים." 

"רוב הזמן חייתי בחדרי חדרים. בודדה לגמרי. לא בטוחה אם אני קיימת. קשה מאוד להזמין אנשים לתוך הראש שלי. צפוף שם מאוד וגם רועש. אוזן אנושית לא יכולה לעמוד ברעשים האלה. בדרך כלל גם חשוך, אפלה מוחית סמיכה. ואני גם לא רוצה אנשים. רק אחד. את זה שגורם לאישונים שלי להתרחב."

לונה פארק? 

הלונה פארק הוא בחירה נהדרת כסמל לשמחה, לילדות, בילבול, לחיים הטובים שמעבר לקשת, חיים שתלויים על שרשרת דקה, לפעמים כי התכוונו לכך, לפעמים לא הבנו מראש למה אנחנו מסכימים. 

אבל בניגוד ללונה פארק עצמו, ההכנה לקראתו וההכרזה "מחר ניסע ללונה פארק", הן רק הבטחה לעתיד מתוק יותר ולתקווה, הרבה תקווה עטופה צמר גפן ורוד, מתוק.
מחר, כבר נספר סיפור אחר, נסביר שלא התכוונו ונסתבך בשקרים של עצמנו.

"אני מבטיחה ומבטיחה ואף פעם לא מקיימת. רציתי להפסיק להבטיח. אבל בלי הבטחות מה יישאר לנו, מה אני יכולה לתת לילדים שלי אם לא תקוות?"

מישהו כתב פעם "ילדים זה שמחה" (קוראים לו יהושע סובול),
הוא לא ציין שמישהו צריך להיות להם הורה.

'מחר ניסע ללונה פארק' הוא ספר לא פשוט שיגרום לכולנו להזדעזע ללא יכולת לעזוב ובעיקר להודות על חיינו.
אני מודה.