סודו של הבעל / ליאן מוריארטי

אוסטרליה, גברים, נשים, ילדים וחומת ברלין. 

שלושה סיפורים נפרדים, לכאורה משעממים, זוכים בתפניות מסוג 'תפניות חיים' ואפילו מתחברים.

נשמע פשוט, אבל מה מעניין יותר מלהציץ לחייהם של השכנים?.

למה חומת ברלין?

אולי כי היא מסמלת חוזק וחולשה, עמידות מול התפוררות, ממש כמו הסיפורים שנשזרים זה בזה כאן.

״ לחיי משפחה, אפילו כשיש בה רק ילד אחד קטן, היה מקצב מוכר משלהם, ואפשר היה להמשיך לרקוד בהם כבעבר, גם כאשר הנפש שלך נמצאת במקום אחר לגמרי ״. תחשבו על זה, זה נכון ומפחיד (או אולי אל תחשבו).

בין הסיפורים נע הקושי הבלתי נסבל בפרידה מאדם אהוב. גם אם הוא עדיין לצידך, פרידה מטפורית ופרידה מוחשית. שתיהן מנפצות את האני הישן וחושפות אחד חדש, רך מדי, לא מספיק בשל. כמו עור חדש שעוד לא הבשיל וכבר נחשף, בעל כורחו. עם הפרידה מגיע הקושי שבאבדן הפונקציות הנוספות שממלא זה שנפרדנו ממנו.

״ כל כך רצתה לספר לויל האמתי על מעשיו של ויל החדש וחסר ההומור שחדר לחייה, איך רמס את ליבה. ויל האמתי היה מסדר בשבילה הכול. ויל האמתי היה מצלצל מיד ומגיש תלונה על היחס שקיבלה אשתו ותובע פיצוי".

מה קרה כאן?

לאורך הטקסט מסתבכת, בין היתר, תעלומה שכונתית על מוות צעיר, לא מוסבר. מהסוג שקרה לפני כשלושים שנה ועדיין מדובר בסביבה.
כי פתאום, קמה סופרת בעיצומו של ספר רגוע ועדין ומחליטה שהיא כותבת ספר מתח.

אני אתך, תמשיכי.

הריעו לכוח נשי 

(גברים עם סודות ונשים חזקות)

גברים יש מכל הסוגים, אבל הנשים דומות כאן.
גם אם הן שונות בתפאורה, בקריירה מחוץ ומבית. כולן לביאות מגינות גורים וכולן בסופו של יום, בוחרות בטובת שוכני הטריטוריה שלהן ולמען עצמן. 

"היא היססה. לא מספרים לך שלהיות אמא כרוך בקבלת אלפי החלטות קטנטנות".

זה מתחיל לאט, שכונתי וקטן, כשהגברים מניעים תעלומות ואת הנשים שאיתן.

"היא לא תעניק לו מחילה, אבל תכין לו כוס תה."

אבל ממשיך חזק, איכותי וכזה שמאפשר לנשים לפרוח גם בעיני עצמן. לגלות את הכוח הנשי המוכר/לא זכור של כולנו.

"היא מעולם לא קיללה. במהלך כל השנים האלה היה אצלה בראש כלי טאפרוור שבו אוחסנו כל המילים הגסות, וכעת היא פתחה אותו, וכל המילים הפריכות והעסיסיות היו מוכנות לשימוש - טריות ונימוחות".

כאישה, מצאתי עצמי מזדהה עם הקשיים (חלקם), הפחדים (טוב, רובם) והיכולת לגלות את כוחי, לדאוג לעצמי ולסביבתי בהתאם.

עברית זה כאן

(ותרגום טוב גם)

הספר כתוב בשפה מצוינת ומתורגם טוב לטעמי, למעט הרמות גבה נקודתיות כמו ב"לאכול בשולחן" ו"אז מה נראה לך הולך לקרות?" (הרוב היו מספיק שוליות כדי שאחסוך אותן). 
רק אציין ששימוש במילה "לבאס" (על כל הטיותיה), זה פחות בעברית, פחות איכותי וככלל פחות נעים לי. וגם אם זה מתאים לטקסט המקורי, רצוי לבחור במילים פחות אהה, מבאסות? (לא בחירה טובה, גם שלי).

עוד, (כי לא יכולתי להתאפק), "גבות של זחל". זה גבות עבות שנראות כאילו התיישב עליהן זחל? או שאולי גבותיו דומות לאלה של זחל? (נשבעת שאין לי מושג אילו גבות יש לזחל, יש לו בכלל? ובאיזה זחל מדובר?).
בקיצור, הביטוי caterpillar eyebrow ידוע ומוכר, אבל את התרגום חשוב להתאים לשפה המקומית ופחות לתרגם literaly.

זה נכון כנראה גם לגבי הביטוי "קירח כמו עכבר כיס", (כן, pocket mouse), שנעשה בו שימוש בספר הזה, וזו רק דעתי.

בואו נזכור 

"התאהבות היא דבר קל כל כך. כל אחד יכול להתאהב. הבעיה מתחילה בשימור ההתאהבות." זה נכון.

בהתאם, "נישואים הם סוג של היעדר שפיות. האהבה מרחפת דרך קבע על ספה של עגמת נפש." אה, גם זה.

"האם המחשבה בלבד מנוגדת לחוק? כמו למשל לערוג על נושא הארון של המורה שלך מכיתה ג'?", בספר בחוקים שלי, מחשבות זה חוקי וערגה גם.

מכאן ש..., אני בעד לקרוא ולזכור שלכולם יש סודות.
או לפחות לבעל...
(ותמיד עדיף שלא להיות מופתעים... ומופתעות עוד פחות).

חשוב שתגיעו לסוף, יש בו סגירת מעגל ומוסר השכל נעים.

תהנו.

נקודה רגישה / רוני לורן

הנה לפניכם ספר סקסי, שדווקא לא מרגיש כמו ׳המדריך לסוטה המתחיל׳.

ארוטי כמובן, לא אני אמרתי, זה כתוב על הכריכה ואני כאן כדי לאשר לכם שהוא ארוטי עד מאד.

זה לא עושה אותו רע, והעיקר שנדע למה לצפות.

בואו נדבר סקס

כשמדובר בשני חוקרי מיניות, אפשר מראש להתפשט מהמבוכה שלרוב מלווה את הדמויות ואולי גם את הקוראות (כי אין ספק שמדובר בספר נטול קוראים גבריים). מכאן שהעניינים קצת יותר מהירים, או לפחות יותר מדוברים מבספרים אחרים בז׳אנר.

תיאורים יש, חלקם צבעוניים, אבל לא כאלה שהוציאו אותי מדעתי או הרדימו לחלופין. קצת סטיות (ומי אני שאגדיר סטיות), דיאלוגים טובים, כתיבה בגוף שלישי (המועדפת עלי) ואפילו סיפור מרכזי, הגיוני, אמין ונעים.

הדמויות

"היא חיה את חייה בזהירות, מקפידה לא לצאת מהקווים".

כן, זו עוד צעירונת לוטשת עיניים גדולות אל גברבר (הפעם לא מתנשא) שראה כבר הכל (ולכולן), אבל היא שונה, מיוחדת (ולרוב גם הוא).

"היא תמיד הייתה החדשה. השקטה. החכמה. גם כשהוזמנה מדי פעם למסיבה היא לא הייתה יכולה ללכת...". 

הוא מבוגר ממנה, מקצועי ובעל ניסיון (במספר תחומים) והוא טורח להדריך את הדור הבא. 

"הדרך היחידה להתמודד עם אגואים מנופחים הייתה להקפיד לטפח כזה בעצמך, רק ככה שורדים פה" טוב לדעת.

הביאו את הנשים

הספר הזה נכתב כמובן לטובת הקהל הנשי, אבל באופן מפתיע, הוא לא משך לי את מנת המשכל כלפי מטה ולא חשתי בנזילות iq חמורות, אם בכלל.
מתברר שגם ספרות ארוטית יכולה להיות איכותית, וכיף כשזה כך.

סיפור יש ?

(כי זה לא וודאי בז׳אנר)

העלילה צפויה, אבל היה כיף. עדיין ישבתי על חצי כיסא וקראתי בקצב מסחרר כדי לראות איך נפתרו כאן הקונפליקטים המתבקשים (וגם כדי לוודא שאני צודקת במשחק הניחושים ששחקתי עם עצמי, כמובן).

היא סטודנטית צעירה, הוא בעיצומו של הדוקטורט, באותו תחום ובאותה פקולטה ממש.
מכאן מתגלגלים אירועים כולל קפיצות של שנים קדימה. לא הומצא הגלגל מחדש, אבל הגלגל שיש פה נחמד ונעים לרוב.

ורונה זה כאן

(כי זו עיר משכנם של רומיאו ויוליה המקוריים) 

"חשבתי שהוא הגבר של חיי. האחד". 
"אל תצטער הוא לא היה האחד".
"איך את יודעת?".
"כי אין דבר כזה".

אסור/מותר, מה יהיה כשייתפסו וכו? 
הכל במסגר היחסים שבין רומיאו ליוליה הסקסיים של המאה העשרים ואחת.

"מערכות יחסים זה פשוט עניין של משא ומתן בין אנשים. לפעמים זה עובד. לפעמים לא..." מסכימה ממש.

יש עליות וירידות, אבל לא הרבה ורובן נעימות מאוד.

תרגום זה סקסי

(לפעמים)

ואפילו די מוצלח, כשמדובר בספר הזה.
העברית לרוב טובה, הניסוחים זורמים בשטף הקריאה והחוויה מתוך כך נעימה עד נעימה מאוד.

ולמרות זאת, פה ושם נתקלתי במספר בחירות תרגום/עריכת תרגום שהרימו לי גבה.  

"הוא עדיין שווה בטירוף", מה שכנראה נכון, אבל זו לא סיבה לשפה ירודה.

"רצפות עץ ממורקות מהממות" ברמות של כלה?

"באופן כללי יוצאת סתומה",כשאני צריכה להביע דעה על מילים כאלה, זה לא טוב. 

"הלך עליה", "לחגוג עליה", "בטורפנות גלויה", "חיוכים ושוויץ", "אפשר להגיד שזה לא בא טוב"... גם לי לא (והיו עוד כמה).

במהלך הקריאה סימנתי הערות ונראה שממש נהניתי לקרוא, כי הצלחתי שלא לשים לב לכמות המחדלים.

יחסית מדובר בטעויות קטנות. 
אבל, זה תמיד חבל ובעיקר בז'אנר הזה, שלפחות בעברית, זוכה לעתים בתרגום ירוד, לא מקצועי ולא אכפתי כלפי היצירה וקהל הקוראים. 

מדגישה שוב שזה לא המצב, אבל עדיף היה להימנע מכמה 'נפילות' לא איכותיות קטנות.

אחרי הכל, מדובר בהוצאה חדשה ונחמד יהיה לגלות שמנהליה מפנימים הערות ומשפרים את איכות התרגומים.

פחות זה יותר

(או קדימה, תתקדמו)

כבר כתבתי שהעלילה נעימה, אבל לעתים היא מרגישה כמו המחזיק לאגף הסקס. 
כאילו הסקס כאן הוא חור שחור שהולך ומתרחב ומישהו מנסה לבנות סביבו מבנה שיחזיק ויעצור את ההתרחבות (לא עובד).
זה לא אומר שהספר לא נעים לקריאה, הוא פשוט מאוד נעים לקריאה, על סקס, בעיקר.

ואגב, עושים כאן סקס, אבל הרבה יותר מדברים עליו. 

בין היתר מתוארות כאן סצנות מרחיקות לכת, שלא ירגישו נוחות למי שקיבתו עדינה.

והיה גם את עניין הפסיכולוגיה

אפילו בתור חובבת תיאוריות פסיכולוגיות מושבעת, לפעמים בקשתי די!. וזה לא שניתן באמת להגדיר אותן כפסיכולוגיה ירודה. 
אבל כמה אפשר לשמוע שפסיכולוג מיני טוב, חייב להיות מנוסה עד אימה בקורות המיטה ומנותק מזכותו הבסיסית להסמיק?.

מודה, היה שלב בו רפרפתי על קטעים בסגנון זה (פשוט כי כבר הבנתי למה הכוונה).

מדובר באזור אחד מסוים, לקראת אמצע הספר. ברגע שצלחתי את עודף הדיבורים (במספר עמודים בודדים), העלילה חזרה להתקדם בשמחה ואני איתה.

תגידו שששש...

אסיים במסר לספרניות שבינינו.
לשאלתכן העתידית אענה כבר עכשיו.
כן, מקומו של הספר הזה על המדף הארוטי.
ולא, הוא לא מתאים לנוער, או למי שקיבתו המינית רכה ועדינה. 

אה, ופרויד אמר "האדם יוצא מדעתו כשהוא מאוהב", חשבתי שכדאי שתדעו.
אני נהניתי (כך שנראה שהקיבה שלי עדינה פחות…).

תזכירי לי מי את / נטע חוטר

סיפור קטן חמוד גם חצוף, כתוב בגוף שלישי ומתוק, מתוק.
הסגנון תל אביבי עד קליל, הדירה מחולקת והמשקל  תמיד על הפרק.

כבר מהעמוד הראשון צחקתי, ככה בקלילות, בלי עומק רב מדי אבל גם בלי לחשוש מירידה חדה במנת המשכל (עובדה משמחת עד יוצאת דופן לרוב).

היא רווקה, בת שלושים וחמש, קופירייטרית לעת מצוא, ללא עתיד השתכרותי ראוי, כזו שגם קורנפלקס ואוכל לכלבים משמשים בצר לה כסיבה טובה להפעיל את הדמיון. 

"את לא עובדת בקומוניקטים לקורנפלקס?".
"לא רק קורנפלקס. גם חוטים דנטליים וכלבים וכאלה".

זה לגמרי מקצועי בינינו

(ואלה רק חלק מהפנינים שתפגשו כאן, כבר בעמוד השני)

"זה מותג מדהים"

"יש כבר שם?"

"תשאירי פתוח אבל נראה לי שנלך על לה דוג, זה כלב בצרפתית".

"זה לא".

"סליחה?"

"מה השם המקורי של המותג?"

"משהו עם שייאן, אבל לא נראה לי שיתפוס כאן".

"שייאן זה כלב בצרפתית."

"טוב, אבל נראה לי שנלך על לה דוג, זה כלב בצרפתית."

"רק פסקה או שתיים על היתרונות וגם כמה הצעות..."

"כלב נושך לא נופח?".
"הכלבים נופחים והשיירה עוברת?".
"מזון עליז לכלב המגיז?".
"אוכל אנין לפה מצחין?".
"אנזים ממריץ לכלב המפליץ?".

אה, ואז היא מקבלת הצעת עבודה מפתיעה.

האחרת, היא קשישה עשירה שרוצה לכתוב את סיפור חייה (מסיבות השמורות עמה).

"לא כדי שיישאר משהו לאחר מותה, אלא כדי שיישאר משהו לפני מותה".

בעקבות תאונה שהשאירה אותה פגועה פיזית ונפשית גם יחד, את רוב קורותיה היא לא באמת זוכרת.

"זה היתרון בפגיעה מוחית, יקירה, אני לא באמת שייכת לכאן, אני תיירת שנשארה מעבר למתוכנן".

החיים וההזיה (שלרוב משתלבים יפה יחד), מחברים את ההיא והאחרת, ויוצרים כאן מסע משותף, בו לא ברור לעתים מי שולט? מי נשלט? והאינטרסים של מי מובילים אותנו כרגע? 
המסע כולל מספר דמויות משנה שמתאימות לאווירה, נוטפות טוב (לא באמת) ועוזרות לגלגל את הסיפור.

"די... להגיד לך לנשום דרך הכוס גם אני יכולה, את לא חשובה מספיק כדי להקיף את עצמך בכל כך הרבה אנשי מקצוע".

"וואו.., עכשיו כבר באמת אף אחד לא יצא אתך... יש לך תרוץ לשבת בבית, נקנה לך מסיכת ברזל".

תוך כדי, העלילה הופכת מתל אביבית שכונתית, לעלילת מתח קטנה. כשהדמויות כולן ונראה שגם הסופרת (כן, סופרת), ניחנות בהומור טוב ויכולת ביקורת עצמית מרשימה.

"איך אני נראה?"
"כמו ניצב ב'הר ברוקבק' ".
"הוא חזר לאמבטיה והחליף את החולצה המשובצת בלקוסט כחולה.  'אם היא הייתה רוצה לצאת אם אבא שלך היא הייתה פונה אליו ישירות' ".
"סוודר ירוק.
'פדופיל בכריסמס' ".
"חולצה מכופתרת לבנה.
'מותר לך לצאת מחוץ לעדה השומרונית?' ".
"קפוצ'ון כתום.
'גם קצינת המבחן שלך מצטרפת לדייט?' ".

קחו עוד אחת לדרך... או יותר

(תובנות זה כאן)

ציניות כאן, שם ובכל זמן, היא תופעה מבורכת כמובן (ויחסינו לאן, אם עד היום לא הבנתם שזה מה שמעיר אותי).

"כל אחד שגדל בסביבה נורמלית להורים סבירים, מתחנך לאור המנטרה המערבית 'אתה מושלם כמו שאתה, עכשיו תשתנה' ". 

"אנשים, בהנחה שאינם חתולים, מוכרחים להפסיק להתרפק".

השפה

לרוב נהדרת ממש, למעט 'החלקות' קטנות שגם אם נאמרו מפי דמויות ספציפיות, הייתי מעדיפה לקבל אותן מעט רהוטות ופחות מונמכות.

יכולתי בשמחה לחיות בלי ביטויים כמו "דושבאג", "להביא לי את הכתובת האחרונה של...", ו"מה עם לשים איזה טופ חמוד?".

מודה שעיקמתי פרצוף לשנייה, אבל 'בקטנה' (והנה הסלנג שלי). ואולי ניתן לייחס בחירות שכאלה לבניית דמויות אותנטיות, אולי.

ניהלתי רומן קצר ונעים, נעים (עם ספר, או ספרון בן 172 עמודים)

כן, הסיפור כאן מקבל את תשומת הלב המגיעה לו ואינו ממשיך מעבר לנדרש באופן טבעי (ללא הרחבות ומתיחות מיותרות) וכולם 'לוקחים עצמם' בגודל המתאים.
מסופר/ת, זה מצריך מודעות עצמית גבוהה וכך ממש זה אמור להיות.


מי היא נטע חוטר? סופרת, כבר אמרתי (כי אפילו את מקבץ התודות בסוף הספר הזה קראתי בשמחה).

שלחו אותה אלי, שוקלת ברצינות להיות חברה (מוקיריי מתבקשים שלא להרים גבה).

הצרה עם עזים וכבשים / ג'ואנה קאנון

כשהאהבה הגדולה ביותר היא לשינאה, כשקבלת השונה היא סיסמה בלבד והפוליטיקלי קורקט בחיתוליו, נקודת מבט ילדותית/ביקורתית, נבונה ומקסימה הופכת סיפור מתח פרובינציאלי, למשהו אחר לגמרי. 



״בחומת הגינה של שילה דייקין היו ארבעים ושבע לבנים. הוא כבר ידע זאת, כמובן, אבל לא הזיק לספור שוב כדי לוודא. כשמרגרט הייתה כאן, הוא כבר לא חש צורך לוודא דבר. היא גזלה ממנו את הדאגה, אפסנה אותה והשקיטה אותה. אבל מאז נעלמה, חיש מהר יצאה הדאגה ממקום אחסונה ושבה לחייו כמו ידידה ותיקה.
שישים, אם סופרים גם את חצאי הלבנים״.

כן, היא נעלמה, ותעלומת ההעלמות מעסיקה מגוון דמויות ודרך כך מוטחות האשמות ומתגלגלת עלילה.
הכל בתחומי המיקרוקוסמוס, שמבנהו והתנהלותו, יכולים לשמש אנלוגיה לכל מערך חברתי/ שלטוני שתרצו.

זהו רומן קליל (הכוונה כמובן לסגנון הכתיבה ולא לרומן מבית היוצר של הז'אנר הרומנטי), תמים ובוגר כאחד. סיפור מדוייק, המשלב אירועים קטנים/גדולים, מחיי שדרה אחת, בעיר אחת, בקיץ הבריטי הלוהט של שנת 1976 (כולל קפיצות קטנות אחורה, כדי שנבין במה מדובר), עם המון ממתקים ומעט מודעות עצמית/תזונתית, אם בכלל. 

השעמום שחוות הדמויות והחום הבלתי נסבל, הם שמביאים את כולם לעיסוק היתר בחיי אחרים ועוזרים בהנעת העלילה.  

"ותהיתי אם הכומר צדק, אם הגברת קריזי באמת נעלמה מכיוון שלא היה מספיק אלוהים בשדרה. שהוא איכשהו פספס כמה מאיתנו והשאיר חורים באמונה...".   

"אדם נבון מחליט החלטות בעצמו. חשוב לזכור את זה כשמחפשים את אלוהים".    

שתי נערות מקומיות, יוצאות למשימה קיומית ומחפשות את אלוהים (מטאפורית וגם לא) בשדרה הקטנה אליה מתנקזים חייהן. הן נעות בין יכולת ניתוח יוצאת דופן, לתמימות מרשימה, מנסות לפתור מספר תעלומות במקביל ובעצם מגלגלות את הסיפור (בדרך הן גם חושפות סודות ישנים ופצעי עבר).

״תשע, עשר מה זה משנה? זה שייך לעבר. רק שבכל  פעם שאת מדברת על זה, זה מפסיק להיות שייך לעבר וחוזר להתקיים בהווה״.

סגנון כתיבה אינטליגנטי/ביקורתי 

(והומור דק)   

"עכשיו השוטר עמד באמצע המטבח שלנו, ואנחנו עמדנו ליד הקירות והסתכלנו עליו. הוא הזכיר לי קצת את הכומר. שניהם הצליחו לגרום לאנשים להראות קטנים ואשמים".

"המומחיות של אימא שלי הייתה להסכים עם אנשים רק כדי שירגישו טוב יותר עם עצמם".  

הסיפור מוגש בקפיצות בין נקודת המספר (גוף שלישי) זה שיודע ומשחרר את הסודות לאט ובין נקודת מבט של נערה (גוף ראשון), שמיטיבה לדווח מנקודת השקפתה. כמה אהבתי את הקטעים הכתובים  מנקודת מבטה הילדותית כביכול (אבל לא באמת).   
מן רגעים שמאפשרים zoon out מעולם המבוגרים, רק כדי לבחון מחדש אמיתות וגבולות.  
  
"אימא אמרה שאני בגיל מביך. אני לא הרגשתי נבוכה במיוחד, כך    שהנחתי שהוא מביך דווקא אותם".   

תיאורים יוצאי דופן

"...אנשים נהגו במכוניות עם חלונות פתוחים, ורסיסי מוזיקה התפזרו בכל הרחוב".  

“׳אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה׳. אמרה בפנים מודאגות מאוד״. 

"רגליו היו לבנות וחלקות, ונראו כאילו שאל אותן ממישהו אחר."


והיו עוד הרבה שכאלה, מתאפקת שלא לציין כאן דוגמאות נוספות.

דמויות עגולות, חמות, אותנטיות והיסטריות גם

(כולל יצוג חלקי של תחלואי נפש שונים)

הדמויות בסיפור הן דיירי הבתים בשדרה המדוברת.
הן מייצגות גברים ונשים, רובם סטריאוטיפים ותואמי תקופה, גרוטסקיים בחלקם ומשעשעים לרוב.

״תכלית חייו של הרולד היא לכעוס על משהו. הוא כמו ריב מהלך״. 

״דורותי עטתה תמיד זיגוג של חרדה״, ״עטופה כמו תמיד בשכבות של בז׳ ודאגה לסרוגין…״.״דורותי לא אוהבת שקוראים לה דוט, נקודה. היא אמרה פעם שזה גורם לה להרגיש כמו סוף של משהו, כמו סימן פיסוק״. 

"...את מוכנה לשבת עם גרייס בזמן שאני נחה קצת?, נהגה אימא לומר...", "אימא שלי נחה קצת, לאורך רוב שנת 1974...". 

"האלמנות המוקדמת הכריחה אותה לרקום את חייה משאריות של אחרים".

יש כאן עוד דמויות רבות ומלאות ביקורת, שאני מתאפקת שלא לצטט לכם אותן (פשוט לכו לקרוא).

וקיים גם "האיש המוזר עם השיער הארוך. האיש בבית הגדול בקצה הרחוב". זה שממלא את הראשים והשדרה בסיוטים מלאי הדימיון... (או לא?). 

התרגום

(והשפה מתוך כך)

אין לי באמת הרבה מה לומר על הנושא (וכידוע מדובר בחידוש מרענן), מלבד.. יופי, יופי, יופי.
נראה כי מדובר בהוצאה שחוזרת ומככבת (אצלי), בכל הנוגע לבחירת ספרים איכותיים, כמו גם באיכות תרגומם. שאפו.

וכדי שלא נשכח את מקומנו...

"בהיתי בצלב הזהב העבה שעל המזבח. כולנו השתקפנו בו: הצדיקים והכופרים, חסרי העקרונות והאדוקים".

"אל תהיה מגוחך, בחור" הרולד פורבס הוציא את המקטרת שלו. "אלה סתם אמונות תפלות. פה מדברים על דת".

מה שבטוח, כשיש סיפור, יש מי שיספר ומי שיאזין בשקיקה, משעמם לא יהיה כאן.  

נהניתי מחוויה איכותית, אפילו צחקתי.

הצוואה / קריסטן אשלי

מה עושים כשהכתיבה (רק) נחמדה, התרגום הזוי והסיפור מתוק (מדי)?

התשובה היא, מעקמים את האף, לוחצים על כפתור הignore, קוראים ומקווים להנות מהסיפור.

קלישאות רבותיי קלישאות

(בשקל ורק היום…)

היא יבשה, לא חברותית עפ״י הגדרתה, ומעט נרגנת עפ״י הגדרתי. גמלונית ולא יציבה, שסבתה ניסתה לשכנע אותה שזה חינני.

מבינה באופנה ,או רק! באופנה, כי הבנה בתקשורת אנושית/אישית/עם המין הגברי הטיפוסי, זה ממש לא היא.

הוא גדול, גברי, מסוקס בעל לסת רבועה, עיניים אפורות, לא, כחולות, ״משתנות״/״מיוחדות״/״מעניינות״. יש לו שלושה ילדים, שלוש רעיות בעברו, אחד ״מועדון ציצים״ וחד גדיא.

מיני ספויילר 

(אבל לא באמת)

סבתא שלה הכירה אותו אך לא הכירה ביניהם. אהבה כל אחד מהם בנפרד (כולל את ילדיו) ושהתה במחיצתם בערוב ימיה.

גיבורתנו שנאלצה לחזור לעיר מגורי סבתה כשזו חלפה מן העולם, מגלה את סודותיה של הסבתא ומתחילה במסע ההתמודדות.

עכשיו תנחשו לבד איך זה מסתדר.

אוף אופנה

(או, עד כמה אפשר לתאר את הסוודר?)

אז כבר כתבתי שגיבורתנו אוהבת אופנה, שלא לומר אוהבת מאוד אופנה. היא עוסקת בתחום מעל עשרים שנה ובהתאם מתארת עד הפרטים הקטנים (והמעייפים) כל פריט לבוש וכל אגף במלתחה. בין היתר היא מציינת בכל הזדמנות שלל מותגי על כ"מנולו בלניק" האגדי, "תנור אגא", "וולף", "סאב זירו" ולא נשכח את "כריסטיאן לובוטין" כמובן. עד כאן נגיד שבלעתי בהבנה.
אבל, בפרקים בהם דמות המספר נכנסת לפעולה, על מנת לספר את הסיפור כביכול מנקודת מבטו של בחורינו המהולל, אין צורך,  טעם או הגיון, לתאר את פרטי הלבוש בפירוט עמוק שכזה. זה כבר פשוט משונה.

ירוד שזה נורא 

(או נורא שזה ירוד)

תעשו טובה לאנושות ותשלחו אלי את המתרגמת. באמאשל'ה, יש לי דיבור איתה (ואולי דיבור נגוע?).

הידרדרתי מספיק לטעמכם? גם אני חושבת.

אבל כשמתרגמת מוציאה תחת ידיה משפטים בסגנון

״מנסה להתחיל איתך ומבאס לך את הנשמה…״, במילון שלי גם לי מותר.

״באסה״,״לבאס״,״מבאס״ אה ולא נשכח את ״באסה אטומית״.

ככלל, השורש ב.א.ס, (שמוזר בכלל לעסוק בו, כי באסה היא לא מילה בעברית), הופיע בטקסט הזה, על מגוון הטיותיו העצום. היה מלבב במיוחד (ועילג גם).

והיו עוד,

״אין מצב שאני נותן לאמבר עוד שעה במתנה לעשות שטויות עם החבר הדפוק שלה ואני לא נותן לה עוד סטפה לבזבז על מסקרה״. בלאחס.

ואגב לא, לא מדובר בדמות ירודה וגם אם כן, שפת רחוב לא חייבת להתדרדר עד כאן. 

״אולי היא רצתה שיהיה מישהו שיהיה לו אכפת ממך… שיזרוק זין לא רק כשתצטרכי עזרה אלא בכל מצב וזמן?״. אם אפשר, אני מעדיפה שכשאצטרך משהו, לא יזרקו עלי…  וככלל פחות ישתמשו בביטויים ירודים.

"הבטן שלי ברברה". נו באמת.

"אולי זה קשור לעובדה שאת בת אלף..". פיכס.

"שפתיו נמתחו בעצלות לחיוך הורס שזרע הרס בנישמתי". כל המשפט הזה הורס (לי, את חוויית הקריאה).

"הדבר הזה בסוף היה סוף הדרך". הגיוני, זה היה… בסוף.

"היא הייתה זיון מדהים אחושילינג". באמת? ככה כתבה הסופרת בשפת המקור?.

תוך כדי קריאה, עברתי להשוות את הטקסט שמולי עם טקסט המקור באנגלית וכן גם שם השפה המתוארת היא שפה יום יומית, מדוברת. אבל היא לא נמוכה עד גועל.

כך למשל כשבמקור נכתב  "upset you", בעברית נבחר הביטוי המלבב "לבאס אותך". מודה שאותי זה אה, באס(?).

וכשבאנגלית נכתב "My stomach twisted", בעברית הפך הביטוי ל"נהיה לי פלונטר בבטן". שהרי זו עברית במיטבה, פוי.

העובדה שזה נשמע הרבה יותר נעים באנגלית, לא חייבת להתקיים. ניתן בהחלט למצוא ביטויים נוחים ונעימים בעברית, שלא יגרמו לעברית להשתטח, ולי להפסיק בשטף הקריאה על מנת לתהות על רמת התרגום. 

נקודות זה בחינם

(ופסיק יקר נורא לאחרונה)

"נדבר. מחר. בלי הילדים״. עוד מישהו נהנה מריבוי נקודות?.

ככלל סימני פיסוק שהדהדו בחסרונם או הופיעו במקומות שגרמו לטקסט לאבד ממשמעותו, היו ולא מעט.

ושוב, כן, זה פגע לי בשטף הקריאה ומכאן גם בהנאתי מהטקסט, שהיה חביב בסה"כ.

כי יש סיפור והוא מתוק להפליא. לא מסעיר, לא מיוחד וראינו כאלו כבר בעבר. את רוב השתלשלות ניתן היה לנחש בקלות על סמך טקסטים מוכרים מהז׳אנר. ובכל זאת, היה בו משהו נעים, של סיפור חמים על קבלה, אהבה שמשאירה חיוך ודברים שנופלים ברוך למקומם הנכון.

זה הזמן להתעלם מהתרגום העקום, ולהנות... אולי..