הצרה עם עזים וכבשים / ג'ואנה קאנון

כשהאהבה הגדולה ביותר היא לשינאה, כשקבלת השונה היא סיסמה בלבד והפוליטיקלי קורקט בחיתוליו, נקודת מבט ילדותית/ביקורתית, נבונה ומקסימה הופכת סיפור מתח פרובינציאלי, למשהו אחר לגמרי. 



״בחומת הגינה של שילה דייקין היו ארבעים ושבע לבנים. הוא כבר ידע זאת, כמובן, אבל לא הזיק לספור שוב כדי לוודא. כשמרגרט הייתה כאן, הוא כבר לא חש צורך לוודא דבר. היא גזלה ממנו את הדאגה, אפסנה אותה והשקיטה אותה. אבל מאז נעלמה, חיש מהר יצאה הדאגה ממקום אחסונה ושבה לחייו כמו ידידה ותיקה.
שישים, אם סופרים גם את חצאי הלבנים״.

כן, היא נעלמה, ותעלומת ההעלמות מעסיקה מגוון דמויות ודרך כך מוטחות האשמות ומתגלגלת עלילה.
הכל בתחומי המיקרוקוסמוס, שמבנהו והתנהלותו, יכולים לשמש אנלוגיה לכל מערך חברתי/ שלטוני שתרצו.

זהו רומן קליל (הכוונה כמובן לסגנון הכתיבה ולא לרומן מבית היוצר של הז'אנר הרומנטי), תמים ובוגר כאחד. סיפור מדוייק, המשלב אירועים קטנים/גדולים, מחיי שדרה אחת, בעיר אחת, בקיץ הבריטי הלוהט של שנת 1976 (כולל קפיצות קטנות אחורה, כדי שנבין במה מדובר), עם המון ממתקים ומעט מודעות עצמית/תזונתית, אם בכלל. 

השעמום שחוות הדמויות והחום הבלתי נסבל, הם שמביאים את כולם לעיסוק היתר בחיי אחרים ועוזרים בהנעת העלילה.  

"ותהיתי אם הכומר צדק, אם הגברת קריזי באמת נעלמה מכיוון שלא היה מספיק אלוהים בשדרה. שהוא איכשהו פספס כמה מאיתנו והשאיר חורים באמונה...".   

"אדם נבון מחליט החלטות בעצמו. חשוב לזכור את זה כשמחפשים את אלוהים".    

שתי נערות מקומיות, יוצאות למשימה קיומית ומחפשות את אלוהים (מטאפורית וגם לא) בשדרה הקטנה אליה מתנקזים חייהן. הן נעות בין יכולת ניתוח יוצאת דופן, לתמימות מרשימה, מנסות לפתור מספר תעלומות במקביל ובעצם מגלגלות את הסיפור (בדרך הן גם חושפות סודות ישנים ופצעי עבר).

״תשע, עשר מה זה משנה? זה שייך לעבר. רק שבכל  פעם שאת מדברת על זה, זה מפסיק להיות שייך לעבר וחוזר להתקיים בהווה״.

סגנון כתיבה אינטליגנטי/ביקורתי 

(והומור דק)   

"עכשיו השוטר עמד באמצע המטבח שלנו, ואנחנו עמדנו ליד הקירות והסתכלנו עליו. הוא הזכיר לי קצת את הכומר. שניהם הצליחו לגרום לאנשים להראות קטנים ואשמים".

"המומחיות של אימא שלי הייתה להסכים עם אנשים רק כדי שירגישו טוב יותר עם עצמם".  

הסיפור מוגש בקפיצות בין נקודת המספר (גוף שלישי) זה שיודע ומשחרר את הסודות לאט ובין נקודת מבט של נערה (גוף ראשון), שמיטיבה לדווח מנקודת השקפתה. כמה אהבתי את הקטעים הכתובים  מנקודת מבטה הילדותית כביכול (אבל לא באמת).   
מן רגעים שמאפשרים zoon out מעולם המבוגרים, רק כדי לבחון מחדש אמיתות וגבולות.  
  
"אימא אמרה שאני בגיל מביך. אני לא הרגשתי נבוכה במיוחד, כך    שהנחתי שהוא מביך דווקא אותם".   

תיאורים יוצאי דופן

"...אנשים נהגו במכוניות עם חלונות פתוחים, ורסיסי מוזיקה התפזרו בכל הרחוב".  

“׳אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה׳. אמרה בפנים מודאגות מאוד״. 

"רגליו היו לבנות וחלקות, ונראו כאילו שאל אותן ממישהו אחר."


והיו עוד הרבה שכאלה, מתאפקת שלא לציין כאן דוגמאות נוספות.

דמויות עגולות, חמות, אותנטיות והיסטריות גם

(כולל יצוג חלקי של תחלואי נפש שונים)

הדמויות בסיפור הן דיירי הבתים בשדרה המדוברת.
הן מייצגות גברים ונשים, רובם סטריאוטיפים ותואמי תקופה, גרוטסקיים בחלקם ומשעשעים לרוב.

״תכלית חייו של הרולד היא לכעוס על משהו. הוא כמו ריב מהלך״. 

״דורותי עטתה תמיד זיגוג של חרדה״, ״עטופה כמו תמיד בשכבות של בז׳ ודאגה לסרוגין…״.״דורותי לא אוהבת שקוראים לה דוט, נקודה. היא אמרה פעם שזה גורם לה להרגיש כמו סוף של משהו, כמו סימן פיסוק״. 

"...את מוכנה לשבת עם גרייס בזמן שאני נחה קצת?, נהגה אימא לומר...", "אימא שלי נחה קצת, לאורך רוב שנת 1974...". 

"האלמנות המוקדמת הכריחה אותה לרקום את חייה משאריות של אחרים".

יש כאן עוד דמויות רבות ומלאות ביקורת, שאני מתאפקת שלא לצטט לכם אותן (פשוט לכו לקרוא).

וקיים גם "האיש המוזר עם השיער הארוך. האיש בבית הגדול בקצה הרחוב". זה שממלא את הראשים והשדרה בסיוטים מלאי הדימיון... (או לא?). 

התרגום

(והשפה מתוך כך)

אין לי באמת הרבה מה לומר על הנושא (וכידוע מדובר בחידוש מרענן), מלבד.. יופי, יופי, יופי.
נראה כי מדובר בהוצאה שחוזרת ומככבת (אצלי), בכל הנוגע לבחירת ספרים איכותיים, כמו גם באיכות תרגומם. שאפו.

וכדי שלא נשכח את מקומנו...

"בהיתי בצלב הזהב העבה שעל המזבח. כולנו השתקפנו בו: הצדיקים והכופרים, חסרי העקרונות והאדוקים".

"אל תהיה מגוחך, בחור" הרולד פורבס הוציא את המקטרת שלו. "אלה סתם אמונות תפלות. פה מדברים על דת".

מה שבטוח, כשיש סיפור, יש מי שיספר ומי שיאזין בשקיקה, משעמם לא יהיה כאן.  

נהניתי מחוויה איכותית, אפילו צחקתי.