"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

30 דצמבר, 2018

גבול התשוקה: ללא מעצורים / סי די רייס


יש למישהו טראש?
או בעצם, מצאתי טראשמישהו ביקש?

מדובר בספר שמנסה לבנות תיאור יפה ועכשיוי על חיילים אמריקאים שחוזרים משרות עקוב מדם בבלאגן העירקי. תוך כדי החזרה לשגרה, הם מביאים איתם את חוויות המלחמה, כמו גם מציפים אל פניי השטח, חוויות קשות נוספות. אותם חיילים, שבמקרה זה הם גם רופאים, מנסים להתקיים ולהיבנות בתוך מערכת יחסים אוהבת שזה עתה נולדה מזוועות המלחמה ההיא, והרי לכם אהבה כנגד סיכויים (אבל לא כולם), שמנסה לשרוד במרכז ניו יורק נטולת הדאגה.

הסיפור כשלעצמו מעניין והנושא המרכזי בו, המחייב התמודדות ארוכת טווח, ראוי לטיפול ספרותי (ולפסיכאטרי גם).

אלא שהנושא החשוב עטוף כאן בעטיפה זולה, לא ממוקדת ורווית דרמה שנולדה בכוח (או forced drama, כי כמו הרבה דברים אחרים, גם הביטוי הזה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית).

פוסטר של דמויות

מהמשפט הראשון הדמויות מופיעות שטוחות, ועד האחרון לא למדתי עליהן דבר, מלבד מעט מאוד על הקשר ביניהן והרבה על איך הן אוהבות זו את זו בין הסדינים (ובמקומות אחרים).

אהבתי אותן בסגנונן הדו ממדי. היא פסיכיאטרית (או "פסיכיאטרית מקצועית", כי יש אפשרות אחרת?), הוא מנתח לב כחול עיניים, גבוה, שרמנטי ורב ממון (שהרי אורתופד לא היה מייצר בנו קריאות השתאות פוטנציאליות).
הם זוג חביב עד מוזר, עם שק בעיות שיכול להספיק למשפחה או שתיים. אבל הם לוקים בצורך לחזור על עצמם, לייצר דרמה מיותרת ולדאוג, לדאוג ולדבר אל עצמם.

בור קלישאות

כשהוא מצויד ב"אדיר" ואצלה הכל קטן, קוקטי, מסודר, נקי ואמיץ (כי חשוב שתהיה קטנה ואמיצה), אני נוטה לגלגל עיניים בסגנון אנה גריי, (ללא ההמתנה למכות שיגיעו אח"כ). אחרי הכל, עושה רושם שהמכה ברמתה הספרותית, כבר עומדת כאן מולי (ולצערי, היא לא מלווה בעונג מסוג כזה או אחר).

למה ככה?

ברמת הכתיבה, יש כאן ווליום גבוה מדי לאמירות פשוטות. 
כי באמת שאין צורך לכתוב "הייתי מורכב מזכוכיות שבורות בתיק מרופד", כש'הייתי שבור, אבל החזקתי מעמד', 'הייתי מרוסק, אבל שרדתי' או כל ביטוי דרמתי אחר, היה מבהיר את הנקודה ואפילו באופן מדויק יותר וללא הפן המגוחך כמובן.

על אותו עקרון, ביטויים כמו 'הייתי לחוצה', 'הייתי מפוחדת', או אפילו 'נבהלתי מרעש פיצוצים מוקלטים', עדיפים לטעמי על "צווחות הפצצות הקטנות והתפצחות הכדורים שילחו גלי הדף בגזע המוח שלי, שכבר בער באש."

מכאן שלאורך רוב רובו של הספר הזה, מצאתי עצמי תוהה למה צריך לצעוק את הדברים, כשעדיף לתאר אותם בעברית (או באנגלית) פשוטה, מדויקת ופשוט טובה. 

אה, סליחה לא הבנתי...

'גבול התשוקה: ללא מעצורים', עמוס במשפטים לא ברורים עד הזויים שנשאר לתהות מי אחראי להם ולמה?

- "האכזריות שלו חזרה כמו מסכה על חוט אלסטי בהלואין."

- "המדרון החלקלק שהוביל אל בור של ניתוק קריר התרחב ונעשה קל לאיתור"

- "שעון עבה תוחם את גבול הדיוק שבידיו",

- "הקור הפנימי בתוכי רתח והתלהט."

- "ראשי היה סדרה של נוירונים שיורה פקודות אל הבלוטות, והבלוטות שילחו רגשות אל תוך מחזור הדם שלי."

- "בלוטות יותרת הכליה עמדו בהיכון."

ו"היה בהם עומק שטוח", הם רק חלק מהמשפטים שהחזירו אותי למבחן הקרפיוןאותו מבחן בו אם נחליף מילה במשפט סתום ב'קרפיון', נגלה שמשמעות המשפט לא השתנתה (כך גם חסרונה).
זה כמובן מצחיק, אבל זה גם רע ספרותית (ואפילו רע מאוד)
.


18 דצמבר, 2018

כל הדברים הטובים / קלייר פישר

היא גדלה בין משפחות אומנה ומשם התדרדרה.
מאז היא כותבת (רק בלשון עבר) ועסוקה בוידוי חלקי ומתמשך, על 'הדבר הנורא' שעשתה.
כבר בשלב התחלתי זה, נשאר לכסוס ציפורניים ולקוות לטוב.

בדרך, היא גם מפתחת יכולות צפייה וניתוח מהדקות והמדוייקות שפגשנו, ואישיות יוצאת דופן (לטוב וגם לפחות כמובן).

אחרי הכל היא ילדה בעולם מבוגרים, שראתה בחייה הקצרים הרבה יותר משראו כאלה שגילם פי ארבעה.

"שקופה", "אף אחד לא יכול להישאר שקוף לנצח, זה משעמם מדי."


איפה היתה המערכת? הכתובת היתה על הקיר ועוד קלישאות

"לא יכולתי להגיד לו שבכל פעם שאני שומעת את המילה 'אמא', אני לא מרגישה שום דבר."

ככל שניכנס לעומק הסיפור נגלה ביטויים של התנהגות מזיקה שקשורים באילן יוחסין מפוקפק ואוזלת יד של מערכת הרווחה שלא מצליחה לעצור את ההתדרדרות. בבחינת 'המקרים שגורמים לך להעריך את חייך', ולא משנה מה עשית מהם עד היום.


כי גם ברמה האובייקטיבית וגם דרך עיני גיבורה בעלת נקודת מבט ייחודית, אפשר לעצור כאן ולהעריך את הדברים הקטנים, היומיומיים שאם רק נקדיש להם רגע, יעשו לנו את היום.

"היא אף פעם לא שתקה מספיק זמן כדי להגיד לה שאני לא זקוקה לטוסט, אני זקוקה למישהו שיקשיב לי."

"זאת הרגשה טובה כל כך כשיש מישהו שנותן לך את מה שאת צריכה בלי שתצטרכי לבקש."

פסיכיאטר צמוד

"אהבה אף פעם לא מקלה את המצב. מה שהיא עושה זה להפוך אותו לנוצץ, ואם לא נזהרים, הוא נוצץ כל כך עד שמפסיקים לראות את מה שנמצא מתחתיו."

יש בו ב'כל הדברים הטובים' להג סוחף, ניתוח עצמי וביקורת, שיחד הייתי מתארת אותם כגובלים בהתקפי מניה פסיכוטיים. 

הם, בין היתר, שהופכים את הספר הזה ללא קל, לא נעים לעתים ובעיקר לא מלבב לקריאה.
וכמו אסון של מישהו אחר, שמאיץ בך את הרצון לדעת עד כמה נורא זה היה, הוא סוחף, מלחיץ ומחייב להמשיך לקרוא רק כדי לגלות מה באמת קרה שם, ועד כמה יכול הגורל להכות בנו, לפני שנתפורר סופית.


"הייתי סתם עוד אישה בזוגיות אומללה באושר."

תחזיקו מעמד.

14 דצמבר, 2018

טיטניום / אלי ספקטור


"תקראי, תקראי" אמרו לי, "מיוחד" אמרו גם.
והכי חשוב, "אל תדאגי היא ערפדה" (על משקל קרפדה) "אבל זה לא באמת ספר על ערפדים".

ככה הרגיעו מי מבין אלו שיודעים שערפדים ואני לא נועדנו לגדולות יחד.

ובכל זאת, נראה שיש ערפדים ויש דם, שיניים קטנות, חניכיים מדממים וקרבנות (אנחנו משתדלים שלא בנפש).


יש גם תיאורים (והרבה), עודף מלל מעייף, רגישות פיזית ומנטלית וקושי גדול להתנהל כאחד האדם או כאחד הערפד אם תרצו (כי מתברר שלדמות הראשית הטרחנית, קשה עם התנהלות זו לא פחות).יש ויש תיאורים לרוב, אבל אין דמעות, לא מטפורית  ולא בפועל.

"כשלונה היה צורב ועיניה יבשות".

"כמה אני רוצה לבכות הרהרה בעגמומיות. ולו כדי לגרום למשקעים הבוציים בחזי, לזרום לשאר גופי לפני שיעזבו אותו כליל". על זה נאמר ׳את אמרת׳, לא אני.

התחלה שמבשרת על הבאות

(ולא, זה לא חיובי)

כבר בפרולוג התחלתי לסמן טעויות ושאר הזיות ספרותיות (רוצה שגם אחרים ייהנו).  

"יותר מאשר הרגישה את החללים שאליהם הפכו עורקיה, את השמש החורפית שזרחה במלוא עוזה דרך הפתח העליון בתקרה, הייתה מודעת למה שהזדחל באיטיות אך בבטחה והשתכן במוחה- ייאוש". גם אצלי השתכן אחד כזה. 

"זמן, חשבה לואיז בפליאה. בדיוק כשחשבת שכוחך עומד לו, ממש כשהיית משוכנע שהערמת עליו, הוא מוצא אותך בקיצו של המבוך  המורכב שנועד לשטות בו. שם ימתין זחוח ושלו, כמארח שהמתין כמה דקות מעל הנדרש לבואך. הוא יעניק לך מבט מעט חומל ויחייך לפני שיושיט אליך את ידו הרחומה".

כאן הייתי אמורה להבין ולהפסיק... אבל המשכתי.


מדובר בפנטזיה, הרי לא נברח מזה

כי לא תשכנעו אותי שצעירה (בת כמאה ושישים שנים בסה״כ), עם שיניים (ערפדיות קטנות), עיניים (מוזהבות בשעת "הזנה"), יכולות מנטליות (יוצאות דופן), חוסר סבלנות (עמוק ומובנה), הבנה ייחודית לנפש האדם (באשר הוא) ורעב (לדם), מסתובבת ברחובות בוסטון. 


מוזר זה כאן          

כ"צעירה" בת כמאה ושישים, הדמות הראשית כאן, מתנהגת  בהתאם.             
היא מתגלה כיצור נירגן לרוב/חוששת מקידמה (ומתנגדת משום מה לטלפונים ניידים)/חסרת סבלנות כלפי כל גברבר נעים לעין שמסתובב סביבה ובעיקר לא מבדילה בין סרקאזם ללגלוג בוטה.

יש לה איכויות ויכולות קריאת מפה חברתית, כשל אחרונת הבתולות חסרת ה׳סקס אפיל׳ בסביבה.

אה ובתור צ׳לנית מדופלמת, היא לא מכירה את נירוונה.   

מיותר להדגיש כי לא התחברתי לדמות, לא מצאתי את סוד קסמה והיא נותרה בעיניי חסרה את ה׳ספארק׳ המתבקש מדמות ראשית, על מנת   שאמשך אליה ואפילו קלות (ולו על מנת שארצה להמשיך לקרוא   קורותיה).           


כשהכימיכלים מזיקים לתאים
(או, כמה אידיוט אתה יכול להיות?)

**הקטע הבא מכיל ספוילר קל**

כשאתה אוסר, מישהו מתוך הנחה שהוא הפושע המבוקש, והפשע ממשיך ומתבצע לאחר המאסר, מן הראוי להסיק שהדמות שבידיך אינה הפושע שחיפשת. פחות הגיוני לשאול "איך את מצליחה לעולל את החרא זה כשאת כאן?", "אני מחזיק אותך במו ידי!" או "איך בדיוק את מצליחה לרצוח אנשים כשאת כאן אזוקה בשלשלאות?". שאלות טובות. 

ולא, זה לא משנה שהדודה שלך טוענת שיש לך "איי קיו 140".


תוכים ושאר חיות...

גם את האכלת היד הספרותית אהבתי פחות (וכבר טענתי, גם הוכחתי בעבר שאני לא תוכי).

" 'גואי!', אחותו הרימה את ראשה השמוט בריכוז". נראה כי מדובר במשפט שבנייתו קלוקלת, ולו רק משום שלרוב ניתן לשמוט את הראש ללא ריכוז מיוחד.
לעומת זאת, נראה כי הסופרת, העורכת וקוראי הבטא לא התרכזו מספיק  ביצירה (אבל אולי שמטו ראש).

"מפוח בלתי נראה השיב את האוויר לנשמתו המיוסרת". לא מתיימרת  להבין את משמעות המשפט הזה, רק מציינת שמפוח בלתי נראה, בשיתוף המשפט הזה כמובן, דווקא הוציא לי את האוויר.

"הוא היה קבור למחצה תחת יותר מזוג שדיים אחד". "ריד אתגר שוב את צידו השמאלי של מוחו וניסה לספור אותם-ארבעה שדיים. אלא אם      מדובר בשחזור של הסצנה האגדית מ"זכרון גורלי", היו במיטת אחיו שתי נשים". בראבו!, אבל למה הייתי צריכה להיות עדה למשימת החשבון הפשוט שלא מובילה את העלילה? (או אולי לתהומות כן?).

"את הדקה הזו בטקס אהבה יותר מכול. הליטוף המענג שהחל בקצה המחודד הפך לרפרוף עדין כשנמשך לאורך המיתר החזק והקשיח, שיוצר משיער רעמתו של סוס אצילי ופראי. הוא היה בעובי הנדרש לייצור החיכוך המדויק, כשהרעידה בעזרתו את מיתרי הצ'לו. כשליטופה הגיע לחלקה העליון של הקשת, עצרה ונירעדה. היום בו חושל החומר שהעץ ציפה היה זכור לה היטב, ולא לטובה". מלבד הבבל"ת, העץ ציפה את הקשת? את הצ'לו? את מה?.


עברית רבותיי

(או 'בואו ניתדרדר עוד').

מצד אחד השפה גבוהה ואפילו מדי, מתובלת בדיאלוגים שנראים כאילו נכתבו בידי ביאליק להתפאר ומצד שני...

"אני בטוח שאמצא כמה סימנים מהסטירות שהיית מחטיפה לי".

"מבטו היה לא מפוקס".

"כמו עין שטומה שמביטה בו". מילה מאוד יפה, אבל לא במקומה (ולא קיימת בכתיב זה). מניחה שהכוונה ב"שטומה" היא שתומה, עין סגורה, כזו שלא מביטה באף אחד.

מכאן ש"שטומה" לא מופיעה כמילה במילון עברי (ועל סתומה יש לי יותר מדי מה להגיד).

"לקנות אפודה שתוכלי לשים מתחת לחלוק", "לשים את חולצת האירועים המיוחדים שלי", לשים?. ושוב, כמו באירועים מיוחדים אחרים, בן יהודה מתאמן על תרגילי אקרובטיקה חדשים בקברו.

לאורך הטקסט נבחרה המילה התקפה, בכל הקשור לתקיפתו של ערפד.
וכאן, חשוב להבין ש'תקיפה' מתארת אירוע חד פעמי ולרוב מהיר, כש'התקפה' מתארת פעולה מתוכננת וארוכה יותר, כמו פעולת התקפה  צבאית מפורטת, המאגדת כוחות רבים.

מכאן שצבאות מתקיפים ואנשים לרוב תוקפים כשמדובר בפעולה ספונטנית כמתואר כאן. ועד שלא נכתוב/נקרא על צבאות ערפדים, תוקפנות ערפדית בודדת, לעולם תתואר כתקיפה. 


בווליום גבוה... מדי  
(או כן, אבל, למה כל כך הרבה?)       

ככלל, הכתיבה כאן גבוהה מדי לטעמי (וכשיש לזה צידוק, אני מחבבת ואפילו אוהבת כתיבה שכזו). אלא שכאן היא על גבול המתנשאת, לפחות בכל הקשור  לבחירת המילים. בין היתר, התעוררה בי כאן תחושה, כשל קריאת במילון מילים נרדפות.

תיאורים כבדים וחזרה מעיקה על פרטים שלא לצורך, מתאחדים כאן לסגנון כתיבה שהקשה עלי את הקריאה.

קישות עקביה על רצפת העץ האיטלקי הדהדו באוזניה. כל פסיעה פגשה את הקירות שהחזירו אותה אל אוזניה בקול רועם וקשה". כן, ככה זה גם אצלי כשאני מטפסת על הקירות, בעקבות טקסטים הזויים.

"החלום יצטרך להישאר מטושטש ולא גשמי, בעל קווי מתאר מתקתקים שהופכים מרירים...", כי ככה הם חלומות.

"הדמעות המחורבנות איימו לזלוג מכל חור בפרצופו". 

"קול פצפוץ עליז נשמע, כשברכה התרסקה ...". כואבת לי הברך.  

"נזכרת בעבר". אני מעדיפה להיזכר בעתיד.

"ההילות של כל האנשים באולם ריחפו מעל ראשיהם, כמו אודים בריקוד שטני ועכור". הפחמים שלי לא רוקדים.

"למה הדבר היחיד שעליו היא חושבת הוא האטרקטיביות בכיווץ הגבות שלו?", שאלה מצוינת.

"הרצון המנטלי למרר בבכי". לא יודעת לגבי מנטלי, אבל גם לי מסתמן רצון למרר...

"אף שהדבר לא השקיט את מצפונה או את ייסורי הכליות שתקפו אותה...". משאירה את זה ככה, לא אומרת כלום.

- "אני לא רוצה שתאמר לי להרפות מהעבר, משאו כבד עליי" אז תרפי!.

- "דרך מלך כלשהי". כמה 'דרך מלך' יש?.

- "שנופפו לו באמביציה של וישר ביום גשם סוער". אהה...

- "המחווה הקטנה והנדירה גרמה לאומללותו של ג'ייק להעמיק לעגמומיות". אפשר להרגיש אומלל בלי להיות עגמומי, אין באמת קשר מחייב בין השניים והאחד בוודאי שאינו החמרה של השני.

- "הניבים שאיימו לפרוץ מתוך חניכיה, גרמו לדימום קל למלא את חלל פיה, אך נותרו בתוכם". לא מבינה בערפדים, או במשפט הלא ברור הזה.

- "זו טיבה של מצוקה בריאה - לפנות את מקומה לאחת חדשה במקום להצטבר כמו שכבה מלוכלכת שדבקה בדפנות הנפש שלה, עד שכבר הפכה שחורה ומעופשת".

- "לואיז אהבה להישכח בתוך הקהל, להרגיש לא שייכת לכל השייכות ששררה סביבה". צודקת, גם אני מרגישה לא שייכת לשפה ולצורך הביטוי כאן.

בחיי שזה לא מגיע לי 
(ובוודאי שלא עד כדי כך)

"העשירון התחתון של המין הגברי", "סבכה אנונימית", "דהרת הדם בעורקים שהקשו את פיסת הבשר שבפיה", "דמדומי יום העבודה נושקים לצמרות האדירות", "להתפרק ולהתרסק אל חשכת השמיים שבמוחם", "שיתוק אורגזמי", "רצועת העור שהעניק לו הבורא", "עצביה החלו לתופף על רקותיה", "מילים מנוגנות וקצובות", "ידה המהודקת בחוזקה סביבו לפתה את העור", "הרהור מאופק", "לחיצה נחושה על ידית הדלת פגשה בסירובו של המנעול", "שיניה הצהובות והמרקיבות", "מורת רוחו וזעמו", "מבטו חומל ומשתתף", "האפור שכיסה את כל החום הכהה של שיערו", "שבילו בו יחד לבד", "נכנס לשיתוק המום", "בחורה שנראית כמעט בדיוק", "קיפאון ביזארי", "תדר ביזארי", "גרוגרתו המסייעת למשקה לרדת אל מחוז חפצו", "הדופק שעלה בכל מקום בגופו הלם בתוך ראשה", "הזיעה שטפה אותו, אגלים- אגלים דביקים ואיטיים", "כמעט את רוב זמנה", "קסמו האישי לקח פסיעה זהירה לאחור נוכח דבריו", "קסמו הלך והתרחק בצעדים מטאוריים", "בבעתה פנימית", "בזיפיות רכה", "כמעט טרף בליקוקים להוטים", "תופעת לוואי אנושית בעלת ממד גיל טיפש-עשרה", "ממד הרצינות והדחיפות שלהם נדרש", "ממדי גודלו", "בני אדם סטנדרטיים", "החלה להניע את שפתותיה, משותקת לחלוטין"... כרגע גם אני.

והכי הכי, "מנגנון הישרדות פנימי", שזה כמובן לא המשפט הכי מוצלח (או לא מוצלח) כאן, אבל הוא נוגע בי. אולי פשוט כי לפחות בכל הקשור לקריאת הספר הזה, נראה שאין לי כזה...

(תאמינו או לא, היו עוד משפטים שעזרו לגבותי לגבוה, אבל חסכתי מכן).


עצירה מתודית

כשמישהו שואל שאלה בתחילת משפט ולאחר שש עשרה שורות (כן, ספרתי, 16!), מופיעה התגובה מצדו השני של השיח (כי עד אותו רגע זכיתי להסברים ותיאורים שלא היו קשורים לשיחה עצמה), משהו בכתיבה ובעריכה גם יחד, עייף, מעייף ומתיש עד משמים באופן כללי (והנה גם אני יודעת להאריך טקסט לחינם). במילון שלי, אין  לזה צידוק.

באופן גורף, רקדנו כאן על יותר מדי אפשרויות (כי חתונות אני פחות מחבבת). היו ערפדים שהם גם לא ערפדים ממש, נגנים סוג ז׳, אהבה אולי, שנאה בטוח, תהליכי הפיכה לערפד מייגעים מחד ולא מוסברים כהלכה מאידך ודם. הרבה דם ופיסות עור ובשר (גם כשלא היה בהם צורך). כי נראה שמילים המתארות לשון, חתך, איבר מין כזה או אחר, כל אלה עדיפות כאן פחות, מהביטוי המדמם עד גועל, ״פיסת בשר״.

ואני טוענת, שריקוד על יותר מדי מוקדים בניסיון לקבץ ולגעת בכולם, יגע בוודאות באחד מרכזי והוא כאב הרגליים (ובמקרה זה גם כאב הראש).

מילה לסיום

אז ערפדים זה אכן לא בשבילי, כפי שכבר הצהרתי בתחילת הסקירה. אבל בואו נסכים שלא זו הבעיה העיקרית שהלמה בי כאן.

עודף מלל, ביטויים ריקים החוזרים על עצמם, מילים שפירושן אינו תואם לתוכן, שפה מתנשאת שלא לצורך וריבוי 'מהה?' שתקף אותי באופן כללי, מסמנים את הספר הזה כדבר הבא שאנסה לשכוח.

מעבר לכל הנכתב עד כה, אני מבקשת מהיקום ומקברניטי השפה וארצנו, אנא, השתדלו שלא אצטרך יותר לשמוע את המילה "שיפתותיה" ובהטיותיה, "שיפתותיו", "שיפתותיהם", "שיפתותיהן" וכו׳.

חוששת שמוחי הקודח ו/או שיפתותיי, לא יעמדו בזה עוד. 

אשמח אם נצליח להימנע מהיום גם מהביטויים החוזרים "ביזארי" ו"פיסת בשר".

טוב, כבר מסיימת...

רק רוצה להזהיר, כהרגלי, מהלא מודעים לעצמם.

- "אני מקשיב לך, רק הולך לאיבוד בשמונים אחוז מהחפירות חסרות הטעם והמילים הגבוהות שלך, לפני שאת מגיעה לעשרים אחוז שבאמת יש בהם טעם". מבחינתי, לא נמצאו עשרים האחוזים המתוארים.

- " 'אני כן מקשיב לך'. קולו נשמע מתוח כמו קפיץ שאצבע אנושית מחזיקה לפני שמנתר אל על. 'כל הזמן אני עושה רק את זה, מקשיב לך ולדיבורי ימי הביניים המחרידים והמדכאים שאת מתעקשת להלעיט אותי בהם כל היום, כל יום' ".

- "מדהים אותי שאת לא מפסיקה להפתיע אותי", מצטרפת למשפט זה.

- "כמה מהר זונחים את ההיגיון, כשהוא מסדר לנו את המציאות המעוותת כך שתתאים למשאלות ליבנו". כן, כאן אכן נזנח ההיגיון, אבל את המציאות זה לא סידר כמובן.

ראו הוזהרתן יקירות.

לוקחת מכאן את פיסת הבשר שלי...

על אהבה אני רוצה להגיד / גילית חומסקי

"רומן הגיקים הספרותי, הישראלי הראשון", היו שואגות כותרות העיתונים, אם היתה סיבה טובה כמובן...
זה רומן מקצועי, ספרותי ואישי מאוד, בין סטודנטית למרצה, מתמחה בתחומה ופרופסור התומך בחייה המקצועיים.

"כשאוהבים מישהו הוא לא חייב להתאים לסיפור. כשאוהבים מישהו הוא עצמו הסיפור."


לא אין כאן רומנטיקה וגורמים אירוטיים לא נצפו באזור. אבל יש אינטימיות גדולה בין חברים למקצוע, כולל הערכה עמוקה וכמיהה אוהבת בקצוות.

זה בעצם יומן, יומן מסע ספרותי, סיפור חיים או תיאור תקופה בזמן עבר
של אנשים שמדברים את עצמם (או בעיקר אחת כזו). 

"נהייתי סופרת כדי להבין איך דברים נרקבים." בינינו, הייתי מעדיפה שתתמקדי בהבנת הרקבון (אם את חייבת) בלי להפוך לסופרת, אבל שיהיה.

"בסופו של דבר למדתי לאהוב. מילים יכולות לחשוף אמת או להסתיר אותה. לקלף בעדינות קליפות שמערסלות גרעין הוויה, או להפך, לעטוף במילים ענוגות אמת פשוטה על פחד או על בגידה. אדם שמבין במילים יכול להיות שקרן או משורר."

אז היו כאן אזורי קריאה שמחים ונעימים והיו גם כאלה בהם לא הבנתי למה עשיתי את זה לעצמי.
בעיקר התגנבה לתוכי אי נוחות מובנית, כאילו אני קוראת בסתר יומן אישי מדי, של דמות שלא החליטה אם מתחשק לה להחשף בפני.


רומן נעורים/יומן נעורים/רומן ביכורים?
אתם תחליטו.
עדיין תוהה...

09 דצמבר, 2018

שלוש / דרור משעני

אמרו שזה ספר על נשים, כתוב בידי גבר.
אמרו שלרוב הוא כותב ספרי מתח (כי יש גברי מזה?).

גם אמרו שהספר טוב, או לפחות מדובר.

אחרי כל אלה, ולאור העובדה שיש לי רק שתי גבות (ושתיהן כבר הורמו), 
התחלתי לקרוא.

אחת, שתיים, שלוש

בהתאם לשם הספר, יש כאן שלוש נשים, או שלושה סיפורים שונים גם קשורים, על שלוש נשים. כולן מחפשות דרך, רובן מובלות בדרכן בידי גברים.

"היא היתה זהירה, הוא חשוף."

הראשונה אהובה עלי במיוחד, היא גרושה פלוס ילד שעסוקה בהסתגלות לטייטל החדש ומנסה תוך כדי, שלא לסיים בטרם עת, את חייו של גרוש אנוכי ומעצבן במיוחד.
היא מביאה איתה זרקור מעניין על עולם הפנויים, סבב ב' ודייטים בצל הילדים המחכים בבית.

"זה היה יותר מוזר משחשבה, להתחיל לצאת פתאום עם גברים."

השנייה, עובדת זרה המתפרנסת בקושי מטיפול בקשישים בערוב ימיהם. נוטפת אנושיות ומרבה לדייק את הקשיים, ההצלחות הקטנות, והאהבות גם.
היא מאפשרת מבט אל עולמם השקוף של העובדים הזרים.

השלישית היא אישה מזן אחר, מקצועית ורהוטה ובאופן מפתיע (או לא) היא הפחות אהובה עלי. 

זו לא גברת זה...

תובנות ותחושות נשיות שפגשתי כאן היו בהחלט יכולות לשמש אותי ואת בנות מיני, בשלבים השונים של חיינו.
משעני מייטיב כאן בתיאור נשים, כאילו היה בעברו גרושה פלוס ילד או לפחות עובדת זרה קשת יום.

מתוך ההנחה המתבקשת שלא מילא אף לא אחד מהתארים המדוברים, נשאר לי להוריד את הכובע ולהביע הערכתי על יכולתו לתאר במדוייק, את חסרות כרומוזום המין Y.

יש כאן רגישות מחשבה, רגישות תיאורית ואמפטייה מחממת לב עד מעוררת הערצה, במיוחד כשהיא באה ממוחו הקודח של זכר ממוצע כמובן.

יחד עם זאת, יש בו ב"שלוש", משהו שמכוון (
כמעט באופן סטיגמתי) לנשים הקוראות. סוג של האכלת יד שבאה להבין את הקושי והמגבלות הנשיים ולרכך את הימצאותן המופתית של נשים בעולם גברי להפליא. 
מתוך כך אולי, דמויותיו הנשיות של משעני נוטות שלא להיאבק כשהן נתקפות, ובוחרות בקבלת הדין, באופן ששום גבר בעל הורמונים זכריים בסיסיים, לא היה מעיז אפילו להרהר בו.

גם הנקודות בהן מזדהה משעני עם קורבנותיו ומבכה את קורותיהן, מתקבלות רכות מדי לטעמי.



"הזמן חלף במהירות, גם אם לא הזמן שלכן, שלא חולף כמעט."

לא יכול להתאפק

מדובר בסופר ספרי מתח שהצליח לחשוב אחרת הפעם והואיל להוציא תחת ידיו פרוזה מקורית העוסקת בנשים ובחייהן הפתלתלים (כך נכתב).
אלה שגם לכאן, אם נרצה ואם לא, משתרבבים אלמנטים של ספרות מתח.
מי שהתכוון לקרוא מיצוי של יצירת פרוזה מקורית, רצוי שיעבור לספר הבא.
לעומת זאת, מי שמוכן לחרוג אל עולם המתח (אבל לא רק), מוזמן גם מוזמן אל בין דפי "שלוש" של משעני.

אותי הוא שבה (ובמעבר לזה, לא תתפסו אותי מודה).

איזה מזל שיש רק שלוש...

06 דצמבר, 2018

ציפורי גשם / קלריסה גאנוון

חפשו שקט פנימי (במקום בו לא הגיוני שתמצאו), נסו לבחון את החיים דרך זכוכית מגדלת קטנה אך איכותית, ערבבו בין דמיון למציאות וחשוב לא פחות, חילמו חלומות על מים.
אז, אולי תצליחו להתקרב אל גיבור 'ציפורי גשם' ואל התרבות שהוא (ככל הנראה), מדייק לתאר.
כי יש כאן חיים קטנים עם זום גדול, ויכולת לקבל את האחר אבל גם למתוח ביקורת בעדינות (לא עם פטיש סטייל יום העצמאות, כנהוג אצלנו).



רעבים באופק

ריבוי תיאורים של אוכל מוכן, מנות ארוזות שלא שמעתי עליהן ושלל אינטראקציות שנראו לי תמוהות לרוב, הביאו אותי למסקנה המתבקשת שמדובר בזרקור על תרבות שפחות מוכרת (לי).

"בדקתי את המבחר היומי: קציצות עוף, כדורי תמנון מטוגנים, סלמון כבוש במלח...".

מלבד מזונות, היו גם יחסים מיוחדים, שונים ובעיקר מכבדים (ומכבידים) בין דמויות תמוהות בתכלית, שפעלו כאן כמו בקומדיית מצבים מזן איכותי.


זה סיפור איטי, לפעמים מדי, שמתאר קורותיו של בחור בן 24 בעיירה אליה נדד במטרה לגלות מה עלה בגורל אחותו. או יותר נכון, על מנת לגלות למה ואיך עלה בגורלה, מה שעלה.

העברת המסרים כאן יבשושית לרוב, אך גם כוללת שילוב פרטים רבים מדי ומיותרים מדי, מהסוג שלא תורם לאוירה או להתקדמות הסיפור. בין היתר, יש פה גם כמות לא מבוטלת של תמימות (או שאולי זה שוב אותו יובש), שבמקרה זה בחרתי ליחס להבדלי התרבות שחוצצים בינינו.

"...ידעתי שאני לא צריך להקשיב לה. כשבחורה אומרת לי 'זה לא חשוב', זה אומר שיש משהו שאני לא מבין."


למרות הכל או בגללו, ציפורי גשם נקרא מהר, אפילו מהר מאוד, כשהפן הבלשי שבו, מספק עניין ומעיר את העלילה לחיים, לעתים.
זה לא שרצתי אליו חזרה בכל הזדמנות בה נפרדו דרכנו, אבל הוא עניין אותי כמו יצירה על ארץ לא מוכרת, או סרט טבע יחודי שמאיר עולם באור חדש.


אובססיה וזוועות אחרות

"היא מעולם לא הבינה מה עובר לי בראש."

בין היתר, היו בספר הזה אלמנטים שגרמו לי לזוז באי נוחות ואילצו אותי לתהות איך אומרים ביפנית 'הזנחה הורית'' 'גילוי עריות פוטנציאלי' ו
האם Miss Robinson ידעה לשוחח באותה שפה ממש. אבל אולי זו רק אני. 


אחרי הכל 

למרות שהסיפור בעיקרו מתאר תחושת פיספוס, חוסר ואובדן, הוא לא נגע בי ברובו, אבל התרבות שסביבו, היתה תפאורה מעניינת.

נשארתי עם דעה מבולבלת עד לא החלטית, על ספר שלכל הדעות אפשר לנתח עד מוות ולהגדיר כמיוחד.


"העצבות עצמה אינה יכולה לפגוע באף אחד. מה שאתה עושה כשאתה עצוב הוא מה שעלול לפגוע בך ובאלה שסביבך."

26 נובמבר, 2018

רוגבי ואומנות הפיתוי / ג'יי, טי, גייסינגר / MELT FOR YOU


היא לא רזה ובעולם שלי, זה מקנה לה נקודות זכות לרוב. אלא שהיא גם חסרת בטחון אל מול זכרי הסביבה, ובנושא הזה היא מזכירה עד ממחזרת הרבה דמויות שעברו כאן לפנייה (מעט מועררת בי בחילה).
יש לה חתול - חרש, תחתונים - בסגנון סבתאי, היא תקועה באותה עבודה ומרגישה חסרת ערך - עשר שנים או קצת פחות. 

יותר מכל, מספר הפעמים בהן היא נקלעת לסיטואציית הלקאה עצמית בסגנון 'ho, just kill me now', הוא שגרם לי לרצות להצטרף לחגיגת החובטים ולהפליא בה את מכותי.
כי אין סיטואציה מתישה יותר, לטעמי, ממפגש עם גיבורה שעושה הכל על מנת לשנמך את עצמה, רק כדי להשאיר לאחרים את האפשרות לטעון 
נחרצות שהיא טועה.

בפועל, אותה גיבורה/לא גיבורה שמתמחה בפוזת הבתולה הקיומית, הולכת/חוזרת/הולכת וכן הלאה, ותוך כדי פוגשת שכן נלהב, בכל סיטואציה טורדנית הידועה למין האנושי.
אלא שחלק מהסיצואציות טורדניות באמת וחלקן מצוצות מ'יומני הסבתא הפולניה', שבודאי היתה כותבת סבתי האהובה, לו עסקה בכתיבה כמובן.

כי כשגיבור מסוקס מתואר כמבצע את זממו בבחורה חביבה, בביתו, על דלת דירתו הסגורה (ותחת מה שנשמע כהסכמה כמובן), ראוי שאת כשכנתו, תחייכי לעצמך ותכנסי הביתה לעסוק בענייניך.
פחות ראוי לפתוח בסצינת 'אוי ואבוי', או 'אני לא מאמינה' בסגנון פוריטני ירוד עד מביש.
אחרי הכל, מהרגע בו עברת את גיל 30, תגובות הזקנה המיובשת הופכות חמורות בהרבה, מכל סקס מזדמן ששכן חסר גבולות ברורים, עלול לספק.
בקיצור, ניתן לומר בוודאות שהגיבורה/לא גיבורה כאן, לוקה בסבתאות מעייפת וחסרת מעצורים.
מאוחר יותר יתברר שהיא גם ממלאת במדויק, את המקום שבין סינדרלה (המוכרת כ'לכלוכית') ואנה-תרביץ לי-גריי.



של מי הלשון שהתבלבלה?

משחקי מילים והטחת עלבונות עוקצניים נמצא כאן בשפע וחשוב להדגיש שהם מחלקיו היותר מוצלחים של הספר הזה.
היו לנו,


- Oh, meeting me has got to be the most exciting thing of       your life, since your pap smear.


- You have all the charm of an open grave 

והאהוב עלי ביותר,

- you are the reason god created the middle finger.

לעומת זאת, עקרון ה-Slow Burn המובטח כאן, עבד עלי בקושי.
רוב הזמן הרגשתי רק את ה-Burn שנבע בעיקר מחוסר הסבלנות הבוער שפיתחתי ובעיקר התעייפתי.

יש שיגידו שאני מגזימה, אחרים ינסו להוכיח שלא תמיד חייבים להשתמש בחלקי המוח הגבוה, על מנת להנות מקריאה.
כך או כך, מבחינתי, מדובר בספר שהוא בעיקר קלישאה, 
חמוד, קליל ותואם לסגנון סדרת סרטי בריג'יט ג'ונס המעיקה. ספר מהסוג שלא מחדש, ויכול היה לחכות לי בסבלנות עד החופשה הבאה (אפילו אם היא רחוקה מאיתנו מרחק שנות אור).

שמעתי אותו באנגלית (שפת המקור), כי נקלעתי, כהרגלי, לחזית חברית אחידה מדי (או למתקפה דו צדדית, אם תרצו לדייק).
ספציפית, ולמרות שאין לי חיבה יתרה לספרי אדיו, הקריינית כאן מצויינת, ובהחלט משפרת את הבנאליות האופיינית לספר הנ"ל.

אם כבר, אז אודיו.

09 נובמבר, 2018

מסע אל הלב / סוזן ויגס

זה סיפור משפחתי, בין דורי מתוק, המשלב חיי משפחה אוהבת, עם ההיסטוריה הצרפתית של מלחמת העולם השנייה.
גם ערכי Good Old America, משולבים כאן במציאות המודרנית של ימינו, כולל אלמנה, בת מתבגרת וסבא-סבתא מלאי אהבה ומשפחתיות לרוב. תוסיפו גירושין, מערכות יחסים אלטרנטיביות ונגיעה בחיי הקהילה הגאה וסימנתם V גדול ומהבהב, על כל מה שנוגע בו "מסע אל הלב".

"הם שמרו על נימוס. אבל למרות מאמציהם, התפרקות המשפחה לפני שנים רבות כל כך היתה פצע ישן שעדיין הכאיב לה מדי פעם."

לא המצאנו כלום
או, בנאלי זה כאן

כן, מדובר בסיפור אהבה סטנדרטי יחסית, מהסוג שכבר ראינו (אולי אפילו חווינו בעבר).

רוב העלילה ברורה וצפויה ובכל זאת נראה ש"מסע אל הלב", הוא מאותם ספרים שנעים לקרוא, גם אם לא המציאו באמצעותם את הגלגל
וגם אם השם הבנאלי שלו הרתיע עד גרם לי לשכוח אותו שוב ואפילו שוב. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בספר נחמד, קליל שממלא לא רע, את זמן הקריאה שבין יצירות מופת.

"אי אפשר להתעלם מפגיעות קטנות שאנחנו גורמים זה לזה, גם אם אינן מכוונות."

צלם, צילמתי,צולם

"צילום הוא המצאה משונה, שהרי חומרי הגלם העיקריים שלו, הם אור וזמן."

נושא הצילום מלווה את עלילת הספר הזה מתחילתו ולא ידובר בחשיפה גדולה אם אספר שגם בסופו תפגשו את עקרונותיו.
זה אולי בנאלי כמו שאר העלילה, אבל יש בזה גם משהו נחמד והאנלוגיה שבין ניקוי סרטי צילום ישנים ובין ניקוי נפשי וגילוי סודות אבודים מתוך כך, הולמת לכל הפחות.


כמה פין?
(ואולי זה משמח)

כבמגוון ספרים מהתקופה האחרונה ובכלל, גם כאן נושא הגיבור את השם 'פין'. וגם אם הוריו קראו לו פינמור, הרי שלגיבורתנו המלבבת הוא תמיד יגיד "תקראי לי פין."
אז נכון, בעברית השימוש בעייתי יותר, אבל בינינו, גם באנגלית לא מדובר במציאה גדולה (ומה קרה ל'ג'יימס ו'ריצ'רד' הקלאסיים עד סקסיים להחריד?).

ורק היא לא יודעת

שימו לב, אני מתלוננת והתלונה אינה ספציפית לספר זה בלבד.
מדובר בתופעה שנוגעת לספרים רבים (בעיקר רומנטיים), המתייחסת לגיבורה יפה שלא יודעת שהיא כזו.
ומה רע לנו באישה בטוחה בעצמה, שמסתובבת בעולם יודעת! עד כמה היא יפה ומבינה, בהתאם, את כוחה על בני המין הגברי?
איך יתכן שכדי להיות מושכת, דמות נשית חייבת להיות יפיפייה מצד אחד ולא מודעת מהצד השני?


הייתי מעדיפה שנחגוג יחד יופי, נשיות וכוח (ללא אלמנט ההפתעה), אבל אולי זו רק אני.

כשזה אמתי

"כמה מוזר שאהבה שפעם מילאה אדם יכולה להתפוגג כמו ענן ברוח."

הספר הזה מתמודד בגבורה ונועם עם מגוון נושאים כמו חד הוריות, השמנה בילדים, בעיות חברתיות ועוד. מסוג  הספרים שמתחשק להמשיך ולקרוא בהם, רק כדי להבין איך הגיעו לפתרון ולהסבר ההיסטורי גם יחד.

אז נכון, זכינו כאן לכמות לא מבוטלת של סוכר (חלקו מיותר) ונכון גם ש
לא מדובר בפאר היצירה. ובכל זאת, "מסע אל הלב", הוא ספר קליל, שעשה לי נעים עמוק בפנים, בלי לגבות מחיר מיותר באגף ההשקעה.

"קורה לנו משהו נפלא ונורא" (ואולי היה זה קורא?).

04 נובמבר, 2018

לפני שהיינו שלך / ליסה וינגייט

נתחיל בשם,
כי הוא שמנע ממני לקרוא את הספר הזה עם צאתו. 


משום מה מוחי הקודח החליט כי זהו ספר רומנטי על סבב ב' משפחתי כל שהוא, אבל לא כך (ואולי אפילו חבל שלא).

כי תוך תיאור אירועי דורות רבים במשפחה אחת (בקפיצות זמן שלא יאכזבו גור קנגורים אתלטי במיוחד), הספר הזה, בין היתר, עמוס באזכורים היסטוריים לא תואמים ובריבוי דמויות שמקשה לעקוב אחר העלילה (עדיין תוהה מה הקשר בין הסבתא האצילית, לדמויות העבר מהדוגית שעל הנהר? וזו רק דוגמה).


בכללותו מרגיש הספר הזה כמו סיפור טוב שיצא משליטה, כשסופרת מנסה לסגור "חורים בעלילה" והם בורחים ממנה ומתרבים ככל שעובר הזמן.

הדמויות חביבות, לא יותר, והפוטנציאל הסיפורי רחוק מלהתממש לכדי ספר איכותי. כי יש כאן פוטנציאל (כבר אמרתי), אבל משום מה, בדרך אליו, נולד בליל של סיטואציות הזויות עד לא ברורות (ובעיקר לא קשורות), שגרמו לי להגיע אל חיפוש העלילה רצוצה עד מעולפת (ולא, אין בזה שום ייתרון סיפורי).


ככלל, הספר הזה נקרא לאט כמעט כמו מעבר התקופות ההיסטוריות שהוא מייצג, תוך הקצנה מיותרת, החצנה מגוחכת, עיוות מציאות ופיזור עייפות כללית בין הדפים (ותוך כדי, גם על הקורא). ואולי רק על הקוראת הזו. יתכן אפילו, שאני היחידה שטרחה לפהק את הספר הזה, כמעט עד סופו).

מעטים משפטי המפתח שמצאתי לנכון לסמן כאן, ואת רובם תוכלו למצוא גם בספר עזרה עצמית, בסיסי עד מיותר.
בהתאם, החלטתי לחסוך אותם  מכם וגם ממני.


זה לא פלא שהספר הזה הצליח יפה כל כך, לזחול אל מתחת לרדאר של עולם קוראי הספרים, כי גם אני העדפתי לרוב לפנות לעיסוקים אחרים והרחק ממנו.

היתה לי חוויה של סתם.

22 אוקטובר, 2018

היה היתה / יעל נאמן

עשרים ושישה עמודים, זה כל מה שנדרש לי כדי להבין שהפעם זה לא בשבילי.
אולי ובעיקר, להבין שאפילו מצפוני המלוכלך 'פולניה סטייל', לא ייתן לי לקחת חלק במאורע שנקרא 'היה היתה' מבית היוצר של יעל נאמן (כבודה במקומו מונח).


מאז שהגעתי למסקנה הנחרצת, שוכב לפני הטקסט הזה כמו תפוח אדמה אפוי שהרחיק לכת, מהסוג שהריח החמים-נעים שלו התפוגג כבר, או הפך מאוס ומיותר. 
מדובר בטקסט שהשאיר בי תחושה לא נעימה, מלווה בניחוח אפל וטעם מר.

זה התחיל בקריאה עניינית של ביוגרפיה (ואפילו לא  מהזן היבש), שמקורה באיסוף פרטים קטנים עד קטנים מאוד על גיבורה מיוחדת, רובו לאחר מותה (שאחרת היתה חובתם של העוסקים במלאכה, לקבל הסכמתה ואת זו, ספק אם היו זוכים לקבל). המשיך אל בין שורות יצירה שהרגישה צהובה בקצוות, גם אם רחוקה משמחה-לעד, ואפילו נוטה להערצה לעתים, והסתיים (אצלי) בשאלה 'למה?' (או 'למי הזכות?'). 

אחרי הכל, בלתי נסבלת בעיני העובדה המצערת שלמרות שפזית (סילביה) פיין, גיבורת 'היה היתה', העדיפה (ככל הנראה), שלא יחשפו קורותיה (וגם אם הם מצטיירים איכותיים ויחודיים להפליא), מצא מישהו לנכון, לעשות כן לאחר מותה ואם יורשה לי להדגיש, כנראה שבניגוד גמור לרצונה.

אם נאמין לכתוב, מושא היצירה היתה אישה אינטליגנטית מאין כמותה, שונה, מיוחדת ואפילו חריגה בנוף החברתי שסביבה ובכלל (וכידוע, אין טוב מחריגה, בכדי לעורר עניין). אלא שכל נפלאות השפה העברית שנרעיף על זכרה, לא ישנו ככל הנראה את רצונה (או במקרה זה, את אי רצונה).

אותו עקרון מתנגד, ישמש אותי גם מול אלא שאמרו (ועוד יאמרו), כי פזית (סילביה) פיין, גיבורה נסתרת שטרחה למחוק ולהשמיד את כתביה טרם מותה הבלתי נמנע, היא סימן וסמל לבני הדור השני לניצולי השואה היהודית וככזו, היא מקרה מבחן מעניין המבהיר קורותיו של דור. כל מה שנותר לי לענות לאלה מסתכם ב'אז מה?'.


עד שהבנתי


במהלך מעט העמודים שקראתי, עצרתי כהרגלי לסמן משפטים שאהבתי (וגם כאלה שלא). אלא שבמחשבה נוספת, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהימנע מלצטט את אלה שמקורם בספר המדובר.
לפני הרבה שנים למדתי שאם אני לא מסכימה עם הרעיון, עדיף יהיה אם לא אקח חלק במבצע.

אחרי הכל, פזית (סילביה) פיין, שהייתה ככל הנראה אישה יוצאת דופן (כפי שכבר הבהרתי והובהר עוד לפני), לא רצתה לקחת חלק בפסטיבל התקשורתי של החיים החברתיים ובכלל. כך שלא משנה עד כמה נעלה אותה ואת שכמותה על נס, את העובדה הזו, נראה שלא נשנה.


כי לא, לא חשוב כמה פעמים נגיד לעצמנו 'היא היתה מיוחדת', 'זו דרכו של דור', 'הכל נאמר לטובה', 'חבל לפספס', או 'זכותו של הציבור לדעת',  בעיני המשפט החזק בסל הטיעונים, תמיד ישאר 'היא פשוט לא רצתה' .

לא נגעתי,  מבחינתי חבל, Karma Is A....

14 אוקטובר, 2018

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

"אווו, הוא ישן!", "מה עוד לא קראת?", "איך זה יכול להיות?" ועוד.
ואחרי שהורדנו את הנושא מסדר היום, או לפחות הנמכנו את להבות הזעזוע, על 
שכרגע סיימתי לקרוא ספר 'שכולם כבר קראו' לפני, אפשר להתקדם.


שוב אנחנו כאן?

זהו ספר 'קריסטין הרמלי' במהותו, שחוזר על עצמו ומזכיר ספרים אחרים שכבר קראנו, מבית מדרשה של אותה סופרת (אבל לא רק).
כן, התבנית הקבועה פועלת כאן היטב, כשנכדה בלתי מזיקה עד חביבה, נקלעת לחיפוש משפחתי היסטורי בעוד חרב אלצהיימר חדה, מרחפת מעל ראש סבתה האהובה ומאיימת על סודות המשפחה.

כמו בעולם הספרים, גם בזה של הסרטים, עלילת הספר הזה נוטה לאגף המוכר עד שחוק. כי למרות היותי חובבת קולנוע ממוצעת בלבד, הבזיקו לי בזכרון מספר סרטים שיכולים להוות ראי (איכותי פחות וגם יותר) לעלילתו הצפויה להחריד של הספר הזה.


אנחנו על המפה, היהודית

כמו בכל ספר שמכבד את עצמו (וגם בכמה שלא) נמצא כאן את הזוית היהודית.
תגליות מסעירות או פחות, מביאות אותנו לתקופת השואה כולל סיפורים מרחיקי לכת על שואת יהדות צרפת ופריז בפרט.
יש בזה טעם מצד אחד ומהצד השני, זה טיפה מאוס. כי אפילו כבת העם היהודי (ואולי רק משום כך), הספוט הקבוע שמחייב עיסוק בשואה היהודית, מרגיש לי לעוס עד מיותר. אולי להבא כדאי שניזכור כי העם היהודי לא המציא את שואת העמים והיו כאלו לפני שלנו וגם אחרי (אם כי לא פוטוגניות כמו שלנו, ככל הנראה).



פעמיים סוכר וחורים בהזמנה

"יש גם אהבה שמזדמנת לנו, לכולנו, אבל רק מעטים מאיתנו חכמים מספיק לראות אותה ואמיצים מספיק לקבל אותה. אהבה מסוג כזה יכולה לשנות חיים."

כן הנושא מר מתוק והסגנון אמריקאי ממוצע. זה כולל פגישות בין דוריות ומסר חזק, אחיד, יציב ובעיקר חוזר על עצמו במרץ, שמהותו 'אין כמו אהבת אמת', 'אהבת אמת', אהבת אמת' (וגיל הא רק מספר, גם).
בקיצור, תוכנו של 'המתיקות בשיכחה' הוא סוג של מקרה טביעה בביצת הבנאליות.


"אף פעם לא מאוחר מדי למצוא אהבה אמת", הוא אומר ומסתכל לי ישר בעיניים. "את צריכה רק לפתוח את הלב."

מעבר לשילוב המתכונים מעולמות הקונדיטוריה להיתפאר, העלילה כאן מעבירה מסרים מתוקים מדי, בדרכים שקשה לכנות אותן אחרת, מלבד 'דביקות'.

"כשאלוהים איחד בינינו, נעשינו שני חצאים של שלם אחד."

בין היתר מדובר בסיפור רב רושם וחורים, כשמלבד היותו מתוק מדי, הוא לא מחזיק את מימי ההגיון המתבקשים (ואולי הסוכרים יעשו כאן את מלאכת ההדבקה המתחייבת).



לא תודה, אכלתי בבית

אם עלילת הספר הזה לא תכנס לרשימת הדברים הזכורים לי, הרי שרשימת המתכונים שבו, תיכנס גם תיכנס. את אלה טרחתי לצלם ועם מעט מזל (והרבה סבלנות), אולי עוד אנסה גם לבצע.
בכל מקרה, אני מחבבת מתכונים או הסברים על גינון, בניה וכו, שמופיעים בטקסטים בהם לא ציפיתי למצוא כאלה. זה מרווח את הקריאה ובעיקר מכניס קצת עולמות אחרים אל בין השורות.
'שאפו' על זה, גב' הרמל, אם לא על דברים אחרים.


לאור תחושת 'פה כבר היינו', שהיא מכשרונותיה הגדולים של קריסטין הרמל, הייתי מסווגת את הספר הזה כ'ספר מילוי מקום וזמן' ומכירה בעובדה המעט מצערת, שלא ישארו לי ממנו זכרונות גדולים כשדרכינו יפרדו (קצת כמו אלצהייימר).

13 אוקטובר, 2018

ליל כל המכשפות / דבורה הרקנס

"לא היה שום דבר ראוי לציון בכתב היד הכרוך בעור."

משפט ראשון, ומיד עקצצה בי הזדהות מכושפת (או אולי היה זה עקצוץ מכושף).

כן, היו רגעים במהלך הקריאה בהם יכולתי בהחלט להזדהות עם המשפט הראשון מ'ליל כל המכשפות' של הרקנס. זה שהבהיר שאין שום דבר מיוחד בספר הזה, הכל כרגיל, עולם כמנהגו נוהג. והיו גם רגעים אחרים.

לפני הכל, סקירה זו היא סיפור על חברות (או על משהו אחר). כי את הספר הזה שוכנעתי לקרוא בידי שתי חברות חובבות פנטזיה (אני כידוע, פחות).
מה זה שוכנעתי?
מיני מינים של הבטחות, טענות ואיומים שרק המין הנשי יודע לייצר, התעופפו לכיווני.
בסוף נכנעתי (רכה שכמותי).
מפה לשם, את החברות נשאה הרוח (יתכן כי מדובר ב"רוח כשופה") ונשארתי לקרוא את הספר הזה לגמרי לבדי.

אלא שלבד לא הייתי. שלל מכשפים, ערפדים, שדים ו"יצורים", שטף את הסביבה ולא השאיר רגע מנוחה (לטוב, אבל גם לרע).


"אף אחד לא יכול להיות מה שהוא לא, לא משנה כמה יתאמץ."

זה לא שסבלתי כל הזמן, היו בינינו גם רגעים יפים.
ואולי בעיקר היו אלה הרגעים בהם הסתקרנתי איך זה הולך העניין הזה שבין ערפד ומכשפה, קצת כמו דוב ונמלה (מצד שני איך עוד נסביר את קיומו של דוב נמלים, לא?).
אבל אל תתנו לי לסטות מהנושא, סטיות יש כאן לרוב ואין צורך להוסיף את שלי לעלילה.



מאמאמכושפת

כשערפד עתיק ומסוכן, הופך למאמא אולטימטיבית ונע בין טיפוליות יתר וגבריות סאדו-מאזו (סטייל כריסטיאן גריי הערפדי מחודד הניבים), אני מחפשת סיבה טובה להמשיך לקרוא. כשבחורה צעירה ונאה (שכמובן לא יודעת שהיא נאה), הופכת בחסות גבר גאוותן, לנצרכת עד נזקקת קשות, אני זקוקה לשיקוי חריף שיוציא אותי מזרם תת-עצבי שתוקף אותי.


הכשפת חוגגת

(ואז מה אם זה לא בעברית, כך גם חלקים מהטקסט הזה.)
כי "מדושאים", לא נולדה כמילה עברית ו"משהו אפל וצנוף בתוכי", זה לא 'עבריתי' ביותר.


כך גם "לא מיהרתי לגעת במחשב שלי מחשש שאצבעותי יינתכו אל מקשי הפלסטיק". אם כי, אחרי הכל, האפשרות שאצבעותי "יינתכו" באמת נשמעת בעייתית (וגם העברית).
היו עוד, אבל אני נמנעת מלהציק לקהל. אחרי הכל, יש עוד סיכוי שתקראו את הספר הזה וסבלנותכם תעמוד במבחן, ממש כמו שלי.



אני אנטילופה

כן, כמות המידע המיותר מהסוג המעיק על הקורא והעלילה, גרם לי לקפץ בין הדפים כמו אנטילופה צעירה בין גבעות מוריקות (ואולי בכלל הייתי קנגורו).

כי בין אוזניים זקופות לזנב שעיר, אין צורך, לדוגמה, שאכיר את כל סוגי הסירות בבית הסירות, אם בסיומה של פסקה משמימה עד מיותרת, מתברר שהסירה הנבחרת, היא סירתה הקבועה של הגיבורה (כך שתיאור כל שאר הסירות לפרטי פרטים, לא מוסיף לעלילה).
אותו הגיון/לא הגיון, תופס גם כשמדובר בתיאור סוסי האורווה, או מבחר שקיקי התה המועדפים על הגיבורה (ויש הרבה, תודה ששאלתם).
זה פשוט מיותר.



בבל"ת מכושף 

היו גם, תיאורים מרחיקי לכת של פרטי לבוש  בהם, "מכנסיים צמודים באורך הקרסול שיכלו להימתח לשישה כיוונים שונים" כי זה חשוב?

"בדל ריח על טבעי" כי יותר מ"בדל" זה כנראה כבר לא נעים (ו"ריח על טבעי", לכו תדעו איך זה מרגיש).

"כשהתקרב אליו עלה באפו ריח של חשמל", הוא משפט הגיוני, רק במידה ויש לך אבקת חשמל בארון.

וכשעוסקים במשפט בסגנון, "העייפות גם הצליחה להאריך את אפי ולהדגיש את סנטרי", כולי תקווה ששלי לא מאריכה דבר (ורצוי שלא תיגע לי בסנטר).

חשוב להבין שהסיפור כאן כבד, קשה למעקב, רב כישוף ,דם ערפדים ושדים ובעיקר עמוס היסטוריה שאם רק חלקה מדוייק (ככל האפשר), היא תספיק לארבעה ספרים מעט פחות מנדנדים מזה המדובר.



מהומה רבה על לא כישוף

מחציתו הראשונה של הספר מעייפת חלקית, השנייה לעומת זאת, מתנהלת כמו קומדיה של טעויות מהזן המכושף. בתים משקשקים ודמויות מתחלפות ומתווספות תדיר, מספקים כאן תחושת freak show אולטימטיבית, מהזן שגורם לי לתהות 'מה לעזאזל יקרה כאן עכשיו?' (וזה לאו דווקא לחיוב).
ככלל, נראה כי הסופרת מצאה לנכון להחליף בין סגנונות ספרותיים תוך כדי ונעה בין פנטזיה, פנטזיה מהזן הריאלי, רומנטיקה ויחסי שליטה בהתהוות, ככה כדי שלא ישעמם (וכמה נורא כשלמרות הנסיונות, זה פשוט לא מצליח). 
כי בעיני, בסופו של יום וספר, הרבה מזה מיותר לחלוטין. 

בהתאם, תכננתי לכתוב כי בעמוד 314/399/487, מתוך 520 (בתצורה דיגיטלית), כישפתי את עצמי הרחק הרחק, מתוך הסיפור הזה (כי גם אני יכולה להיות על טבעית כשצריך).

בפועל, סיימתי לקרוא עד העמוד האחרון, תוך אותם דילוגים מרחיקי לכת שתארתי.
אלא שכפי שאמרו מכשפות גדולות ממני, 'גם לחש טוב עלול התפוצץ לך בפנים'.

אל תנסו את זה בבית.

רוצים עוד?