"תקראי, תקראי" אמרו לי, "מיוחד" אמרו גם.
והכי חשוב, "אל תדאגי היא ערפדה" (על משקל קרפדה) "אבל זה לא באמת ספר על ערפדים".
ככה הרגיעו מי מבין אלו שיודעים שערפדים ואני לא נועדנו לגדולות יחד.
ובכל זאת, נראה שיש ערפדים ויש דם, שיניים קטנות, חניכיים מדממים וקרבנות (אנחנו משתדלים שלא בנפש).
יש גם תיאורים (והרבה), עודף מלל מעייף, רגישות פיזית ומנטלית וקושי גדול להתנהל כאחד האדם או כאחד הערפד אם תרצו (כי מתברר שלדמות הראשית הטרחנית, קשה עם התנהלות זו לא פחות).יש ויש תיאורים לרוב, אבל אין דמעות, לא מטפורית ולא בפועל.
"כשלונה היה צורב ועיניה יבשות".
"כמה אני רוצה לבכות הרהרה בעגמומיות. ולו כדי לגרום למשקעים הבוציים בחזי, לזרום לשאר גופי לפני שיעזבו אותו כליל". על זה נאמר ׳את אמרת׳, לא אני.
התחלה שמבשרת על הבאות
(ולא, זה לא חיובי)כבר בפרולוג התחלתי לסמן טעויות ושאר הזיות ספרותיות (רוצה שגם אחרים ייהנו).
"יותר מאשר הרגישה את החללים שאליהם הפכו עורקיה, את השמש החורפית שזרחה במלוא עוזה דרך הפתח העליון בתקרה, הייתה מודעת למה שהזדחל באיטיות אך בבטחה והשתכן במוחה- ייאוש". גם אצלי השתכן אחד כזה.
"זמן, חשבה לואיז בפליאה. בדיוק כשחשבת שכוחך עומד לו, ממש כשהיית משוכנע שהערמת עליו, הוא מוצא אותך בקיצו של המבוך המורכב שנועד לשטות בו. שם ימתין זחוח ושלו, כמארח שהמתין כמה דקות מעל הנדרש לבואך. הוא יעניק לך מבט מעט חומל ויחייך לפני שיושיט אליך את ידו הרחומה".
כאן הייתי אמורה להבין ולהפסיק... אבל המשכתי.
מדובר בפנטזיה, הרי לא נברח מזה
כי לא תשכנעו אותי שצעירה (בת כמאה ושישים שנים בסה״כ), עם שיניים (ערפדיות קטנות), עיניים (מוזהבות בשעת "הזנה"), יכולות מנטליות (יוצאות דופן), חוסר סבלנות (עמוק ומובנה), הבנה ייחודית לנפש האדם (באשר הוא) ורעב (לדם), מסתובבת ברחובות בוסטון.מוזר זה כאן
כ"צעירה" בת כמאה ושישים, הדמות הראשית כאן, מתנהגת בהתאם.היא מתגלה כיצור נירגן לרוב/חוששת מקידמה (ומתנגדת משום מה לטלפונים ניידים)/חסרת סבלנות כלפי כל גברבר נעים לעין שמסתובב סביבה ובעיקר לא מבדילה בין סרקאזם ללגלוג בוטה.
יש לה איכויות ויכולות קריאת מפה חברתית, כשל אחרונת הבתולות חסרת ה׳סקס אפיל׳ בסביבה.
אה ובתור צ׳לנית מדופלמת, היא לא מכירה את נירוונה.
מיותר להדגיש כי לא התחברתי לדמות, לא מצאתי את סוד קסמה והיא נותרה בעיניי חסרה את ה׳ספארק׳ המתבקש מדמות ראשית, על מנת שאמשך אליה ואפילו קלות (ולו על מנת שארצה להמשיך לקרוא קורותיה).
כשהכימיכלים מזיקים לתאים
(או, כמה אידיוט אתה יכול להיות?)
**הקטע הבא מכיל ספוילר קל**כשאתה אוסר, מישהו מתוך הנחה שהוא הפושע המבוקש, והפשע ממשיך ומתבצע לאחר המאסר, מן הראוי להסיק שהדמות שבידיך אינה הפושע שחיפשת. פחות הגיוני לשאול "איך את מצליחה לעולל את החרא זה כשאת כאן?", "אני מחזיק אותך במו ידי!" או "איך בדיוק את מצליחה לרצוח אנשים כשאת כאן אזוקה בשלשלאות?". שאלות טובות.
ולא, זה לא משנה שהדודה שלך טוענת שיש לך "איי קיו 140".
תוכים ושאר חיות...
גם את האכלת היד הספרותית אהבתי פחות (וכבר טענתי, גם הוכחתי בעבר שאני לא תוכי)." 'גואי!', אחותו הרימה את ראשה השמוט בריכוז". נראה כי מדובר במשפט שבנייתו קלוקלת, ולו רק משום שלרוב ניתן לשמוט את הראש ללא ריכוז מיוחד.
לעומת זאת, נראה כי הסופרת, העורכת וקוראי הבטא לא התרכזו מספיק ביצירה (אבל אולי שמטו ראש).
"מפוח בלתי נראה השיב את האוויר לנשמתו המיוסרת". לא מתיימרת להבין את משמעות המשפט הזה, רק מציינת שמפוח בלתי נראה, בשיתוף המשפט הזה כמובן, דווקא הוציא לי את האוויר.
"הוא היה קבור למחצה תחת יותר מזוג שדיים אחד". "ריד אתגר שוב את צידו השמאלי של מוחו וניסה לספור אותם-ארבעה שדיים. אלא אם מדובר בשחזור של הסצנה האגדית מ"זכרון גורלי", היו במיטת אחיו שתי נשים". בראבו!, אבל למה הייתי צריכה להיות עדה למשימת החשבון הפשוט שלא מובילה את העלילה? (או אולי לתהומות כן?).
"את הדקה הזו בטקס אהבה יותר מכול. הליטוף המענג שהחל בקצה המחודד הפך לרפרוף עדין כשנמשך לאורך המיתר החזק והקשיח, שיוצר משיער רעמתו של סוס אצילי ופראי. הוא היה בעובי הנדרש לייצור החיכוך המדויק, כשהרעידה בעזרתו את מיתרי הצ'לו. כשליטופה הגיע לחלקה העליון של הקשת, עצרה ונירעדה. היום בו חושל החומר שהעץ ציפה היה זכור לה היטב, ולא לטובה". מלבד הבבל"ת, העץ ציפה את הקשת? את הצ'לו? את מה?.
עברית רבותיי
(או 'בואו ניתדרדר עוד').מצד אחד השפה גבוהה ואפילו מדי, מתובלת בדיאלוגים שנראים כאילו נכתבו בידי ביאליק להתפאר ומצד שני...
"אני בטוח שאמצא כמה סימנים מהסטירות שהיית מחטיפה לי".
"מבטו היה לא מפוקס".
"כמו עין שטומה שמביטה בו". מילה מאוד יפה, אבל לא במקומה (ולא קיימת בכתיב זה). מניחה שהכוונה ב"שטומה" היא שתומה, עין סגורה, כזו שלא מביטה באף אחד.
מכאן ש"שטומה" לא מופיעה כמילה במילון עברי (ועל סתומה יש לי יותר מדי מה להגיד).
"לקנות אפודה שתוכלי לשים מתחת לחלוק", "לשים את חולצת האירועים המיוחדים שלי", לשים?. ושוב, כמו באירועים מיוחדים אחרים, בן יהודה מתאמן על תרגילי אקרובטיקה חדשים בקברו.
לאורך הטקסט נבחרה המילה התקפה, בכל הקשור לתקיפתו של ערפד.
וכאן, חשוב להבין ש'תקיפה' מתארת אירוע חד פעמי ולרוב מהיר, כש'התקפה' מתארת פעולה מתוכננת וארוכה יותר, כמו פעולת התקפה צבאית מפורטת, המאגדת כוחות רבים.
מכאן שצבאות מתקיפים ואנשים לרוב תוקפים כשמדובר בפעולה ספונטנית כמתואר כאן. ועד שלא נכתוב/נקרא על צבאות ערפדים, תוקפנות ערפדית בודדת, לעולם תתואר כתקיפה.
בווליום גבוה... מדי
(או כן, אבל, למה כל כך הרבה?)
ככלל, הכתיבה כאן גבוהה מדי לטעמי (וכשיש לזה צידוק, אני מחבבת ואפילו אוהבת כתיבה שכזו). אלא שכאן היא על גבול המתנשאת, לפחות בכל הקשור לבחירת המילים. בין היתר, התעוררה בי כאן תחושה, כשל קריאת במילון מילים נרדפות.תיאורים כבדים וחזרה מעיקה על פרטים שלא לצורך, מתאחדים כאן לסגנון כתיבה שהקשה עלי את הקריאה.
"נקישות עקביה על רצפת העץ האיטלקי הדהדו באוזניה. כל פסיעה פגשה את הקירות שהחזירו אותה אל אוזניה בקול רועם וקשה". כן, ככה זה גם אצלי כשאני מטפסת על הקירות, בעקבות טקסטים הזויים.
"החלום יצטרך להישאר מטושטש ולא גשמי, בעל קווי מתאר מתקתקים שהופכים מרירים...", כי ככה הם חלומות.
"הדמעות המחורבנות איימו לזלוג מכל חור בפרצופו".
"קול פצפוץ עליז נשמע, כשברכה התרסקה ...". כואבת לי הברך.
"נזכרת בעבר". אני מעדיפה להיזכר בעתיד.
"ההילות של כל האנשים באולם ריחפו מעל ראשיהם, כמו אודים בריקוד שטני ועכור". הפחמים שלי לא רוקדים.
"למה הדבר היחיד שעליו היא חושבת הוא האטרקטיביות בכיווץ הגבות שלו?", שאלה מצוינת.
"הרצון המנטלי למרר בבכי". לא יודעת לגבי מנטלי, אבל גם לי מסתמן רצון למרר...
"אף שהדבר לא השקיט את מצפונה או את ייסורי הכליות שתקפו אותה...". משאירה את זה ככה, לא אומרת כלום.
- "אני לא רוצה שתאמר לי להרפות מהעבר, משאו כבד עליי" אז תרפי!.
- "דרך מלך כלשהי". כמה 'דרך מלך' יש?.
- "שנופפו לו באמביציה של וישר ביום גשם סוער". אהה...
- "המחווה הקטנה והנדירה גרמה לאומללותו של ג'ייק להעמיק לעגמומיות". אפשר להרגיש אומלל בלי להיות עגמומי, אין באמת קשר מחייב בין השניים והאחד בוודאי שאינו החמרה של השני.
- "הניבים שאיימו לפרוץ מתוך חניכיה, גרמו לדימום קל למלא את חלל פיה, אך נותרו בתוכם". לא מבינה בערפדים, או במשפט הלא ברור הזה.
- "זו טיבה של מצוקה בריאה - לפנות את מקומה לאחת חדשה במקום להצטבר כמו שכבה מלוכלכת שדבקה בדפנות הנפש שלה, עד שכבר הפכה שחורה ומעופשת".
- "לואיז אהבה להישכח בתוך הקהל, להרגיש לא שייכת לכל השייכות ששררה סביבה". צודקת, גם אני מרגישה לא שייכת לשפה ולצורך הביטוי כאן.
בחיי שזה לא מגיע לי
(ובוודאי שלא עד כדי כך)
"העשירון התחתון של המין הגברי", "סבכה אנונימית", "דהרת הדם בעורקים שהקשו את פיסת הבשר שבפיה", "דמדומי יום העבודה נושקים לצמרות האדירות", "להתפרק ולהתרסק אל חשכת השמיים שבמוחם", "שיתוק אורגזמי", "רצועת העור שהעניק לו הבורא", "עצביה החלו לתופף על רקותיה", "מילים מנוגנות וקצובות", "ידה המהודקת בחוזקה סביבו לפתה את העור", "הרהור מאופק", "לחיצה נחושה על ידית הדלת פגשה בסירובו של המנעול", "שיניה הצהובות והמרקיבות", "מורת רוחו וזעמו", "מבטו חומל ומשתתף", "האפור שכיסה את כל החום הכהה של שיערו", "שבילו בו יחד לבד", "נכנס לשיתוק המום", "בחורה שנראית כמעט בדיוק", "קיפאון ביזארי", "תדר ביזארי", "גרוגרתו המסייעת למשקה לרדת אל מחוז חפצו", "הדופק שעלה בכל מקום בגופו הלם בתוך ראשה", "הזיעה שטפה אותו, אגלים- אגלים דביקים ואיטיים", "כמעט את רוב זמנה", "קסמו האישי לקח פסיעה זהירה לאחור נוכח דבריו", "קסמו הלך והתרחק בצעדים מטאוריים", "בבעתה פנימית", "בזיפיות רכה", "כמעט טרף בליקוקים להוטים", "תופעת לוואי אנושית בעלת ממד גיל טיפש-עשרה", "ממד הרצינות והדחיפות שלהם נדרש", "ממדי גודלו", "בני אדם סטנדרטיים", "החלה להניע את שפתותיה, משותקת לחלוטין"... כרגע גם אני.והכי הכי, "מנגנון הישרדות פנימי", שזה כמובן לא המשפט הכי מוצלח (או לא מוצלח) כאן, אבל הוא נוגע בי. אולי פשוט כי לפחות בכל הקשור לקריאת הספר הזה, נראה שאין לי כזה...
(תאמינו או לא, היו עוד משפטים שעזרו לגבותי לגבוה, אבל חסכתי מכן).
עצירה מתודית
כשמישהו שואל שאלה בתחילת משפט ולאחר שש עשרה שורות (כן, ספרתי, 16!), מופיעה התגובה מצדו השני של השיח (כי עד אותו רגע זכיתי להסברים ותיאורים שלא היו קשורים לשיחה עצמה), משהו בכתיבה ובעריכה גם יחד, עייף, מעייף ומתיש עד משמים באופן כללי (והנה גם אני יודעת להאריך טקסט לחינם). במילון שלי, אין לזה צידוק.באופן גורף, רקדנו כאן על יותר מדי אפשרויות (כי חתונות אני פחות מחבבת). היו ערפדים שהם גם לא ערפדים ממש, נגנים סוג ז׳, אהבה אולי, שנאה בטוח, תהליכי הפיכה לערפד מייגעים מחד ולא מוסברים כהלכה מאידך ודם. הרבה דם ופיסות עור ובשר (גם כשלא היה בהם צורך). כי נראה שמילים המתארות לשון, חתך, איבר מין כזה או אחר, כל אלה עדיפות כאן פחות, מהביטוי המדמם עד גועל, ״פיסת בשר״.
ואני טוענת, שריקוד על יותר מדי מוקדים בניסיון לקבץ ולגעת בכולם, יגע בוודאות באחד מרכזי והוא כאב הרגליים (ובמקרה זה גם כאב הראש).
מילה לסיום
אז ערפדים זה אכן לא בשבילי, כפי שכבר הצהרתי בתחילת הסקירה. אבל בואו נסכים שלא זו הבעיה העיקרית שהלמה בי כאן.עודף מלל, ביטויים ריקים החוזרים על עצמם, מילים שפירושן אינו תואם לתוכן, שפה מתנשאת שלא לצורך וריבוי 'מהה?' שתקף אותי באופן כללי, מסמנים את הספר הזה כדבר הבא שאנסה לשכוח.
מעבר לכל הנכתב עד כה, אני מבקשת מהיקום ומקברניטי השפה וארצנו, אנא, השתדלו שלא אצטרך יותר לשמוע את המילה "שיפתותיה" ובהטיותיה, "שיפתותיו", "שיפתותיהם", "שיפתותיהן" וכו׳.
חוששת שמוחי הקודח ו/או שיפתותיי, לא יעמדו בזה עוד.
אשמח אם נצליח להימנע מהיום גם מהביטויים החוזרים "ביזארי" ו"פיסת בשר".
טוב, כבר מסיימת...
רק רוצה להזהיר, כהרגלי, מהלא מודעים לעצמם.- "אני מקשיב לך, רק הולך לאיבוד בשמונים אחוז מהחפירות חסרות הטעם והמילים הגבוהות שלך, לפני שאת מגיעה לעשרים אחוז שבאמת יש בהם טעם". מבחינתי, לא נמצאו עשרים האחוזים המתוארים.
- " 'אני כן מקשיב לך'. קולו נשמע מתוח כמו קפיץ שאצבע אנושית מחזיקה לפני שמנתר אל על. 'כל הזמן אני עושה רק את זה, מקשיב לך ולדיבורי ימי הביניים המחרידים והמדכאים שאת מתעקשת להלעיט אותי בהם כל היום, כל יום' ".
- "מדהים אותי שאת לא מפסיקה להפתיע אותי", מצטרפת למשפט זה.
- "כמה מהר זונחים את ההיגיון, כשהוא מסדר לנו את המציאות המעוותת כך שתתאים למשאלות ליבנו". כן, כאן אכן נזנח ההיגיון, אבל את המציאות זה לא סידר כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה