היה היתה / יעל נאמן

עשרים ושישה עמודים, זה כל מה שנדרש לי כדי להבין שהפעם זה לא בשבילי.
אולי ובעיקר, להבין שאפילו מצפוני המלוכלך 'פולניה סטייל', לא ייתן לי לקחת חלק במאורע שנקרא 'היה היתה' מבית היוצר של יעל נאמן (כבודה במקומו מונח).

מאז שהגעתי למסקנה הנחרצת, שוכב לפני הטקסט הזה כמו תפוח אדמה אפוי שהרחיק לכת, מהסוג שהריח החמים-נעים שלו התפוגג כבר, או הפך מאוס ומיותר. 
מדובר בטקסט שהשאיר בי תחושה לא נעימה, מלווה בניחוח אפל וטעם מר.

זה התחיל בקריאה עניינית של ביוגרפיה (ואפילו לא  מהזן היבש), שמקורה באיסוף פרטים קטנים עד קטנים מאוד על גיבורה מיוחדת, רובו לאחר מותה (שאחרת היתה חובתם של העוסקים במלאכה, לקבל הסכמתה ואת זו, ספק אם היו זוכים לקבל). המשיך אל בין שורות יצירה שהרגישה צהובה בקצוות, גם אם רחוקה משמחה-לעד, ואפילו נוטה להערצה לעתים, והסתיים (אצלי) בשאלה 'למה?' (או 'למי הזכות?'). 

אחרי הכל, בלתי נסבלת בעיני העובדה המצערת שלמרות שפזית (סילביה) פיין, גיבורת 'היה היתה', העדיפה (ככל הנראה), שלא יחשפו קורותיה (וגם אם הם מצטיירים איכותיים ויחודיים להפליא), מצא מישהו לנכון, לעשות כן לאחר מותה ואם יורשה לי להדגיש, כנראה שבניגוד גמור לרצונה.

אם נאמין לכתוב, מושא היצירה היתה אישה אינטליגנטית מאין כמותה, שונה, מיוחדת ואפילו חריגה בנוף החברתי שסביבה ובכלל (וכידוע, אין טוב מחריגה, בכדי לעורר עניין). אלא שכל נפלאות השפה העברית שנרעיף על זכרה, לא ישנו ככל הנראה את רצונה (או במקרה זה, את אי רצונה).

אותו עקרון מתנגד, ישמש אותי גם מול אלא שאמרו (ועוד יאמרו), כי פזית (סילביה) פיין, גיבורה נסתרת שטרחה למחוק ולהשמיד את כתביה טרם מותה הבלתי נמנע, היא סימן וסמל לבני הדור השני לניצולי השואה היהודית וככזו, היא מקרה מבחן מעניין המבהיר קורותיו של דור. כל מה שנותר לי לענות לאלה מסתכם ב'אז מה?'.

עד שהבנתי

במהלך מעט העמודים שקראתי, עצרתי כהרגלי לסמן משפטים שאהבתי (וגם כאלה שלא). אלא שבמחשבה נוספת, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהימנע מלצטט את אלה שמקורם בספר המדובר.
לפני הרבה שנים למדתי שאם אני לא מסכימה עם הרעיון, עדיף יהיה אם לא אקח חלק במבצע.

אחרי הכל, פזית (סילביה) פיין, שהייתה ככל הנראה אישה יוצאת דופן (כפי שכבר הבהרתי והובהר עוד לפני), לא רצתה לקחת חלק בפסטיבל התקשורתי של החיים החברתיים ובכלל. כך שלא משנה עד כמה נעלה אותה ואת שכמותה על נס, את העובדה הזו, נראה שלא נשנה.

כי לא, לא חשוב כמה פעמים נגיד לעצמנו 'היא היתה מיוחדת', 'זו דרכו של דור', 'הכל נאמר לטובה', 'חבל לפספס', או 'זכותו של הציבור לדעת',  בעיני המשפט החזק בסל הטיעונים, תמיד ישאר 'היא פשוט לא רצתה' .

לא נגעתי,  מבחינתי חבל, Karma Is A....

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

"אווו, הוא ישן!", "מה עוד לא קראת?", "איך זה יכול להיות?" ועוד.
ואחרי שהורדנו את הנושא מסדר היום, או לפחות הנמכנו את להבות הזעזוע, על שכרגע סיימתי לקרוא ספר 'שכולם כבר קראו' לפני, אפשר להתקדם.

שוב אנחנו כאן?

זהו ספר 'קריסטין הרמלי' במהותו, שחוזר על עצמו ומזכיר ספרים אחרים שכבר קראנו, מבית מדרשה של אותה סופרת (אבל לא רק).
כן, התבנית הקבועה פועלת כאן היטב, כשנכדה בלתי מזיקה עד חביבה, נקלעת לחיפוש משפחתי היסטורי בעוד חרב אלצהיימר חדה, מרחפת מעל ראש סבתה האהובה ומאיימת על סודות המשפחה.

כמו בעולם הספרים, גם בזה של הסרטים, עלילת הספר הזה נוטה לאגף המוכר עד שחוק. כי למרות היותי חובבת קולנוע ממוצעת בלבד, הבזיקו לי בזכרון מספר סרטים שיכולים להוות ראי (איכותי פחות וגם יותר) לעלילתו הצפויה להחריד של הספר הזה.

אנחנו על המפה, היהודית

כמו בכל ספר שמכבד את עצמו (וגם בכמה שלא) נמצא כאן את הזוית היהודית.
תגליות מסעירות או פחות, מביאות אותנו לתקופת השואה כולל סיפורים מרחיקי לכת על שואת יהדות צרפת ופריז בפרט.
יש בזה טעם מצד אחד ומהצד השני, זה טיפה מאוס. כי אפילו כבת העם היהודי (ואולי רק משום כך), הספוט הקבוע שמחייב עיסוק בשואה היהודית, מרגיש לי לעוס עד מיותר. אולי להבא כדאי שניזכור כי העם היהודי לא המציא את שואת העמים והיו כאלו לפני שלנו וגם אחרי (אם כי לא פוטוגניות כמו שלנו, ככל הנראה).

פעמיים סוכר וחורים בהזמנה

"יש גם אהבה שמזדמנת לנו, לכולנו, אבל רק מעטים מאיתנו חכמים מספיק לראות אותה ואמיצים מספיק לקבל אותה. אהבה מסוג כזה יכולה לשנות חיים."

כן הנושא מר מתוק והסגנון אמריקאי ממוצע. זה כולל פגישות בין דוריות ומסר חזק, אחיד, יציב ובעיקר חוזר על עצמו במרץ, שמהותו 'אין כמו אהבת אמת', 'אהבת אמת', אהבת אמת' (וגיל הא רק מספר, גם).
בקיצור, תוכנו של 'המתיקות בשיכחה' הוא סוג של מקרה טביעה בביצת הבנאליות.

"אף פעם לא מאוחר מדי למצוא אהבה אמת", הוא אומר ומסתכל לי ישר בעיניים. "את צריכה רק לפתוח את הלב."

מעבר לשילוב המתכונים מעולמות הקונדיטוריה להיתפאר, העלילה כאן מעבירה מסרים מתוקים מדי, בדרכים שקשה לכנות אותן אחרת, מלבד 'דביקות'.

"כשאלוהים איחד בינינו, נעשינו שני חצאים של שלם אחד."

בין היתר מדובר בסיפור רב רושם וחורים, כשמלבד היותו מתוק מדי, הוא לא מחזיק את מימי ההגיון המתבקשים (ואולי הסוכרים יעשו כאן את מלאכת ההדבקה המתחייבת).

לא תודה, אכלתי בבית

אם עלילת הספר הזה לא תכנס לרשימת הדברים הזכורים לי, הרי שרשימת המתכונים שבו, תיכנס גם תיכנס. את אלה טרחתי לצלם ועם מעט מזל (והרבה סבלנות), אולי עוד אנסה גם לבצע.
בכל מקרה, אני מחבבת מתכונים או הסברים על גינון, בניה וכו, שמופיעים בטקסטים בהם לא ציפיתי למצוא כאלה. זה מרווח את הקריאה ובעיקר מכניס קצת עולמות אחרים אל בין השורות.
'שאפו' על זה, גב' הרמל, אם לא על דברים אחרים.

לאור תחושת 'פה כבר היינו', שהיא מכשרונותיה הגדולים של קריסטין הרמל, הייתי מסווגת את הספר הזה כ'ספר מילוי מקום וזמן' ומכירה בעובדה המעט מצערת, שלא ישארו לי ממנו זכרונות גדולים כשדרכינו יפרדו (קצת כמו אלצהייימר).

ליל כל המכשפות / דבורה הרקנס

"לא היה שום דבר ראוי לציון בכתב היד הכרוך בעור."

משפט ראשון, ומיד עקצצה בי הזדהות מכושפת (או אולי היה זה עקצוץ מכושף).

כן, היו רגעים במהלך הקריאה בהם יכולתי בהחלט להזדהות עם המשפט הראשון מ'ליל כל המכשפות' של הרקנס. זה שהבהיר שאין שום דבר מיוחד בספר הזה, הכל כרגיל, עולם כמנהגו נוהג. והיו גם רגעים אחרים.

לפני הכל, סקירה זו היא סיפור על חברות (או על משהו אחר). כי את הספר הזה שוכנעתי לקרוא בידי שתי חברות חובבות פנטזיה (אני כידוע, פחות).
מה זה שוכנעתי?
מיני מינים של הבטחות, טענות ואיומים שרק המין הנשי יודע לייצר, התעופפו לכיווני.
בסוף נכנעתי (רכה שכמותי).
מפה לשם, את החברות נשאה הרוח (יתכן כי מדובר ב"רוח כשופה") ונשארתי לקרוא את הספר הזה לגמרי לבדי.

אלא שלבד לא הייתי. שלל מכשפים, ערפדים, שדים ו"יצורים", שטף את הסביבה ולא השאיר רגע מנוחה (לטוב, אבל גם לרע).

"אף אחד לא יכול להיות מה שהוא לא, לא משנה כמה יתאמץ."

זה לא שסבלתי כל הזמן, היו בינינו גם רגעים יפים.
ואולי בעיקר היו אלה הרגעים בהם הסתקרנתי איך זה הולך העניין הזה שבין ערפד ומכשפה, קצת כמו דוב ונמלה (מצד שני איך עוד נסביר את קיומו של דוב נמלים, לא?).
אבל אל תתנו לי לסטות מהנושא, סטיות יש כאן לרוב ואין צורך להוסיף את שלי לעלילה.

מאמאמכושפת

כשערפד עתיק ומסוכן, הופך למאמא אולטימטיבית ונע בין טיפוליות יתר וגבריות סאדו-מאזו (סטייל כריסטיאן גריי הערפדי מחודד הניבים), אני מחפשת סיבה טובה להמשיך לקרוא. כשבחורה צעירה ונאה (שכמובן לא יודעת שהיא נאה), הופכת בחסות גבר גאוותן, לנצרכת עד נזקקת קשות, אני זקוקה לשיקוי חריף שיוציא אותי מזרם תת-עצבי שתוקף אותי.

הכשפת חוגגת

(ואז מה אם זה לא בעברית, כך גם חלקים מהטקסט הזה.)
כי "מדושאים", לא נולדה כמילה עברית ו"משהו אפל וצנוף בתוכי", זה לא 'עבריתי' ביותר.

כך גם "לא מיהרתי לגעת במחשב שלי מחשש שאצבעותי יינתכו אל מקשי הפלסטיק". אם כי, אחרי הכל, האפשרות שאצבעותי "יינתכו" באמת נשמעת בעייתית (וגם העברית).
היו עוד, אבל אני נמנעת מלהציק לקהל. אחרי הכל, יש עוד סיכוי שתקראו את הספר הזה וסבלנותכם תעמוד במבחן, ממש כמו שלי.

אני אנטילופה

כן, כמות המידע המיותר מהסוג המעיק על הקורא והעלילה, גרם לי לקפץ בין הדפים כמו אנטילופה צעירה בין גבעות מוריקות (ואולי בכלל הייתי קנגורו).

כי בין אוזניים זקופות לזנב שעיר, אין צורך, לדוגמה, שאכיר את כל סוגי הסירות בבית הסירות, אם בסיומה של פסקה משמימה עד מיותרת, מתברר שהסירה הנבחרת, היא סירתה הקבועה של הגיבורה (כך שתיאור כל שאר הסירות לפרטי פרטים, לא מוסיף לעלילה).
אותו הגיון/לא הגיון, תופס גם כשמדובר בתיאור סוסי האורווה, או מבחר שקיקי התה המועדפים על הגיבורה (ויש הרבה, תודה ששאלתם).
זה פשוט מיותר.

בבל"ת מכושף 

היו גם, תיאורים מרחיקי לכת של פרטי לבוש  בהם, "מכנסיים צמודים באורך הקרסול שיכלו להימתח לשישה כיוונים שונים" כי זה חשוב?

"בדל ריח על טבעי" כי יותר מ"בדל" זה כנראה כבר לא נעים (ו"ריח על טבעי", לכו תדעו איך זה מרגיש).

"כשהתקרב אליו עלה באפו ריח של חשמל", הוא משפט הגיוני, רק במידה ויש לך אבקת חשמל בארון.

וכשעוסקים במשפט בסגנון, "העייפות גם הצליחה להאריך את אפי ולהדגיש את סנטרי", כולי תקווה ששלי לא מאריכה דבר (ורצוי שלא תיגע לי בסנטר).

חשוב להבין שהסיפור כאן כבד, קשה למעקב, רב כישוף ,דם ערפדים ושדים ובעיקר עמוס היסטוריה שאם רק חלקה מדוייק (ככל האפשר), היא תספיק לארבעה ספרים מעט פחות מנדנדים מזה המדובר.

מהומה רבה על לא כישוף

מחציתו הראשונה של הספר מעייפת חלקית, השנייה לעומת זאת, מתנהלת כמו קומדיה של טעויות מהזן המכושף. בתים משקשקים ודמויות מתחלפות ומתווספות תדיר, מספקים כאן תחושת freak show אולטימטיבית, מהזן שגורם לי לתהות 'מה לעזאזל יקרה כאן עכשיו?' (וזה לאו דווקא לחיוב).
ככלל, נראה כי הסופרת מצאה לנכון להחליף בין סגנונות ספרותיים תוך כדי ונעה בין פנטזיה, פנטזיה מהזן הריאלי, רומנטיקה ויחסי שליטה בהתהוות, ככה כדי שלא ישעמם (וכמה נורא כשלמרות הנסיונות, זה פשוט לא מצליח). כי בעיני, בסופו של יום וספר, הרבה מזה מיותר לחלוטין. 

בהתאם, תכננתי לכתוב כי בעמוד 314/399/487, מתוך 520 (בתצורה דיגיטלית), כישפתי את עצמי הרחק הרחק, מתוך הסיפור הזה (כי גם אני יכולה להיות על טבעית כשצריך).

בפועל, סיימתי לקרוא עד העמוד האחרון, תוך אותם דילוגים מרחיקי לכת שתארתי.
אלא שכפי שאמרו מכשפות גדולות ממני, 'גם לחש טוב עלול התפוצץ לך בפנים'.
אל תנסו את זה בבית.

הנערה מהדואר / שטפן צוויג

הוא מתחיל כבד, מלא תיאורים בסגנון ארכאי שמתאימים לאוירה כמו ערדליים "מעור רוסי", לרגלי איכר כפרי בהררי אוסטריה הענייה של סוף מלחמת העולם הראשונה.
בהמשך, הוא יהפוך קל ונעים, כמו ערב ריקודים סוער בעיירת נופש שוויצרית, מלאה בנציגי החברה הגבוהה, שיעשו כל שביכולתם על מנת לשמור על מעמדם (וזה על גבו של זה, היא שיטה לגיטימית ומקובלת לצורך כך, כמובן).

כי בספר 'הנערה מהדואר', בוחן שטפן צוויג מעמדות, מפשפש בין בעלי ממון, יחוס ובגדי פאר ובין 'זעיר בורגנים' כפריים חסרי כל (וקול פוליטי בהתאם).
התנגשות עולמות מרכזיים אלה, מייצרת קונפליקט שהוא אחד ממוביליי העלילה כאן.
נושא אחר שעולה כאן על הפרק (ולא יורד) עוסק בקושי הקיומי של העוני, באלמנטים הפיזיים שלו, אבל בהחלט ואולי יותר, באלה הנפשיים שמביאה איתה הדלות.

רכבת השדים של חיינו

קריסטינה (או קריסטיאנה, כפי שתכנה את עצמה ברגעי התעלות בורגנית), היא צעירה קשת יום וחיים, שנחשפת לחיי העושר כמו סינדרלה ענייה בואכה 1926.
היא עוברת תהליכים מרחיקי לכת, אך בניגוד לסינדרלה המקורית, תלאותיה לא מסתיימות עם החשיפה לאזורי הנוחות הנוצצים.
בהתאם, היא ממשיכה להתדרדר ולפרוח לסרוגין, צומחת ומתפתחת לאורכו של הספר כולו.

"אנשים כמונו צריכים לזחול כמו כלב אל מלונה זרה, ומישהו מצליף בנו בשוט."

כעקרון רכבת הרים (או שדים), היא לוקחת אותנו איתה אל העליות והמורדות של החיים.
אהבתי אותה, אבל גם רציתי להיפרד ממנה לעתים.
היא דמות מרכזית שנעה בין עוני ועושר בלתי נתפס (לטעמה), בין חוסר הערכה עצמית להערכה בחסות ממון לא לה ובעיקר, היא דמות מובלת שלאורך הספר כולו מחפשת את הדמות (זכר, נקבה או אחר), שיובילו אותה בחייה האומללים.
כי למרות שהסאבטקסט שלה מדבר על אומללות מתוך עוני, בתוכה היא אומללה כדרך חיים.

"חרדה היא מראה מעוותת המגדילה עד אימה כל תו מקרי ומחדדת אותו כקריקטורה, ומרגע שמדרבנים את הדמיון הוא פוצח בדהרה גם אחר האפשרויות הפרועות והמופרכות ביותר."

בינינו

הספר הזה הרגיש כמו מורכב משני חלקים, (או כאילו נכתב בידי שני יוצרים).
חלקו הראשון, כשני שליש מהיצירה, מעניין ובעל מקצב חיים שעורר בי רצון להישאר ולהמשיך לבחוש בעלילה.
חלקו השני, הקצר יותר, הרגיש ארוך עד מיותר, דכאוני ועלוב נפש, רדוד ודק ממש כמו הדמויות שממלאות אותו.
כך גם (או בעיקר) הדמות הראשית שגדלה, התפתחה והתייפתה פנימה וחוץ, עד שירדה מגדולה וחזרה להיות עלובת נפש ואפילו הגדילה לעשות.
בקיצור, משהו קרה, מישהו או משהו פגם בחלקה השני של היצירה.

ובנימה אישית

מדובר בספר שכפי הנראה "נמצא בין כתביו", של שטפן צוויג לאחר מותו.
אני מודה שקשה לי עם הקונספט ההירואי שבהוצאת כתבים לאחר מות הכותב.
כי יש בה בעבודת הכתיבה, מן אלמנט סיזיפי של שיוף טקסט בלתי פוסק עד לרגע הוצאתו לאור (ולעתים גם אחרי).
כך שאין דרך לדעת אם אותו צוויג (או כל אחד אחר לצורך העניין), התכוון להוציא את היצירה המדוברת כמו שהיא, או להמשיך ולשנות אותה עד מותו או מותה בטרם עת.
אולי אפילו מצא שהיא לא מספיק איכותית לטעמו ובהתאם גנז.

בקיצור, לטעמי, למעט במקרים בהם היה ברור שלכך התכוון, יש בהוצאה לאור לאחר מות הכותב, מן המציצני והמיותר מעט, לעתים.