בהמשך, הוא יהפוך קל ונעים, כמו ערב ריקודים סוער בעיירת נופש שוויצרית, מלאה בנציגי החברה הגבוהה, שיעשו כל שביכולתם על מנת לשמור על מעמדם (וזה על גבו של זה, היא שיטה לגיטימית ומקובלת לצורך כך, כמובן).
כי בספר 'הנערה מהדואר', בוחן שטפן צוויג מעמדות, מפשפש בין בעלי ממון, יחוס ובגדי פאר ובין 'זעיר בורגנים' כפריים חסרי כל (וקול פוליטי בהתאם).
התנגשות עולמות מרכזיים אלה, מייצרת קונפליקט שהוא אחד ממוביליי העלילה כאן.
נושא אחר שעולה כאן על הפרק (ולא יורד) עוסק בקושי הקיומי של העוני, באלמנטים הפיזיים שלו, אבל בהחלט ואולי יותר, באלה הנפשיים שמביאה איתה הדלות.
רכבת השדים של חיינו
קריסטינה (או קריסטיאנה, כפי שתכנה את עצמה ברגעי התעלות בורגנית), היא צעירה קשת יום וחיים, שנחשפת לחיי העושר כמו סינדרלה ענייה בואכה 1926.
היא עוברת תהליכים מרחיקי לכת, אך בניגוד לסינדרלה המקורית, תלאותיה לא מסתיימות עם החשיפה לאזורי הנוחות הנוצצים.
בהתאם, היא ממשיכה להתדרדר ולפרוח לסרוגין, צומחת ומתפתחת לאורכו של הספר כולו.
"אנשים כמונו צריכים לזחול כמו כלב אל מלונה זרה, ומישהו מצליף בנו בשוט."
כעקרון רכבת הרים (או שדים), היא לוקחת אותנו איתה אל העליות והמורדות של החיים.
אהבתי אותה, אבל גם רציתי להיפרד ממנה לעתים.
היא דמות מרכזית שנעה בין עוני ועושר בלתי נתפס (לטעמה), בין חוסר הערכה עצמית להערכה בחסות ממון לא לה ובעיקר, היא דמות מובלת שלאורך הספר כולו מחפשת את הדמות (זכר, נקבה או אחר), שיובילו אותה בחייה האומללים.
כי למרות שהסאבטקסט שלה מדבר על אומללות מתוך עוני, בתוכה היא אומללה כדרך חיים.
"חרדה היא מראה מעוותת המגדילה עד אימה כל תו מקרי ומחדדת אותו כקריקטורה, ומרגע שמדרבנים את הדמיון הוא פוצח בדהרה גם אחר האפשרויות הפרועות והמופרכות ביותר."
בינינו
הספר הזה הרגיש כמו מורכב משני חלקים, (או כאילו נכתב בידי שני יוצרים).חלקו הראשון, כשני שליש מהיצירה, מעניין ובעל מקצב חיים שעורר בי רצון להישאר ולהמשיך לבחוש בעלילה.
חלקו השני, הקצר יותר, הרגיש ארוך עד מיותר, דכאוני ועלוב נפש, רדוד ודק ממש כמו הדמויות שממלאות אותו.
כך גם (או בעיקר) הדמות הראשית שגדלה, התפתחה והתייפתה פנימה וחוץ, עד שירדה מגדולה וחזרה להיות עלובת נפש ואפילו הגדילה לעשות.
בקיצור, משהו קרה, מישהו או משהו פגם בחלקה השני של היצירה.
ובנימה אישית
מדובר בספר שכפי הנראה "נמצא בין כתביו", של שטפן צוויג לאחר מותו.
אני מודה שקשה לי עם הקונספט ההירואי שבהוצאת כתבים לאחר מות הכותב.
כי יש בה בעבודת הכתיבה, מן אלמנט סיזיפי של שיוף טקסט בלתי פוסק עד לרגע הוצאתו לאור (ולעתים גם אחרי).
כך שאין דרך לדעת אם אותו צוויג (או כל אחד אחר לצורך העניין), התכוון להוציא את היצירה המדוברת כמו שהיא, או להמשיך ולשנות אותה עד מותו או מותה בטרם עת.
אולי אפילו מצא שהיא לא מספיק איכותית לטעמו ובהתאם גנז.
בקיצור, לטעמי, למעט במקרים בהם היה ברור שלכך התכוון, יש בהוצאה לאור לאחר מות הכותב, מן המציצני והמיותר מעט, לעתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה