מזמן לא קראתי ספר שהטיב כל כך לתאר דכאון, שייחס לו דפים רבים כל כך והצליח באופן מופלא, לסחוף אותי אל תוך אותו סנדרום ספרותי (ולא רק), קשה ומר נפש .
כי בחיי שעד פתיחת דפי הספר הזה, לא חשבתי עצמי לאדם דכאוני (ועכשיו כבר קשה לדעת).
"אם יש אושר בעולם ודאי אכתים אותו בכשרוני להזיק."
מדובר בספר לא ארוך, על תקופת חיים קצרה אך בלתי נסבלת, של בנקאי בן חמישים, הנוטה לאסוף אליו את שלל צרות העולם הנאור.
הוא דמות האומלל האולטימטיבי, חסר עמוד שידרה וכבוד עצמי, שסבתי בוודאי היתה מכנה 'נבעך!' בטון מתנשא.
"הסיפור שלי לא היה ראוי להיות מוצג בתאטרון רחוב, אלא אם כן היה זה רחוב עלוב במיוחד; סמטה; שלא לומר דרך ללא מוצא."
אשתו מוותרת על שרותיו בטרם עת וכך גם מעבידו (בין היתר משום שהצליח לצעוק ולהפליא מכותיו במישהו), אבל נראה כי מדובר במידע חסר חשיבות, כי כשאתה מסכן מקצועי, כל חווייה היא תרוץ בהתהוות.
בהמשך הסיפור, הוא חווה סדרה נוספת של תלאות בחייו האישיים והמקצועיים ובעצם לאורך הספר כולו הוא מושפל, דחוי ודפוק עד אין קץ. בכל פעם בה נראה שיש תקווה, שהוא מיד יצא מאזור הדמדומים של בני החמישים, מתברר שפואנקינוס העדיף אותו שבור נפשית וגם פיזית, שוב ואפילו שוב, ממש עד העמוד האחרון ויתכן שהוא ממשיך לסבול גם מעבר לעמוד זה, (ככל הנראה, מתוך הרגל).
"תמיד פיגרתי כל כך אחרי המציאות. ידעתי זאת. זאת המגרעת שלי. אני מבין מהלכי חיים רק אחרי הקבורה."
זה סיפור עייף ומעייף, דכאוני (כבר ציינתי) וחסר מעוף, שבעיקר פיתח אצלי חוסר כבוד בסיסי כלפי הדמות הראשית, הסופר, הדפים, שפת המקור והיקום (המתרגמת דווקא זכתה באהדתי).
חמישים גוונים של טיפשות
"האם עדיף לא לחוות דבר ובלבד שלא נאהב ואח"כ נכאב? התקדמתי בהדרגה לעבר האפשרות השנייה." מישהו קרא כאן 'או'? איפה יש כאן שתי אפשרויות?"התחושות התחלפו בי בלי הרף כאילו שתיתי שיקוי של דו קוטביות." אכן הספר הזה מרגיש כאילו הסופר לגם קשות מאותו שיקוי (ואולי גם אני, כי כידוע, סיימתי לקרוא).
"אני אצטרך לעבוד בחנות חומרי הבניין...". ".. ויש לי כל כך הרבה תוכניות לחידוש החנות. אפילו להקים פינה של אביזרי מין. אחרי הכול, עם כל המסמרים שיש שם, אני יכולה למשוך את הקהל הסאדו-מזוכיסטי." שהרי ידוע שמזוכיסטים סובלים גם מסנדרום 'בוב הבנאי' (שהמצאתי הרגע, אבל הוא נשמע לי מתאים).
והמשפט האהוב עלי מכל-
"בגילי לא היה לי די נסיון בטבע האדם כדי לדעת מה מסתתר מאחורי הקלילות." מזכירה לכם כי מדובר בגבר בן חמישים.
בריאות הנפש
מזמן לא נתקלתי בספר שפגם כל כך בבריאותי הנפשית, פשוטו כמשמעו. הרגשתי מותשת מקריאה מיותרת ורצוצה מריבוי מחשבות מעיקות. ואחרי הכל, יותר מתמיד, מלחיצה כאן האפשרות שבלהמצא בנעלי הגיבור הספציפי (ואם תשאלו, אני בטוחה שיש לו חורים בנעליים).הו אלוהי התרגום!
הסיפור מתורגם מצרפתית וכאן חייבים לציין, כי בניגוד לטקסט (ברמתו וסגנונו), התרגום עושה רושם מוצלח ואיכותי.אבל האם נקרא ספר לאור תרגום מקצועי בלבד? כנראה שלא.
בין היתר, תהיתי מדוע הספר הזה נבחר כמועמד לתרגום לשפת הקודש. כי מלבד עלילה דכאונית, הוא גם כתוב ילדותי, שטוח ורדוד כיאה למצבה הנפשי ההולך ומתדרדר של הדמות הראשית.
לכל אורכו, ניסיתי למצוא כאן את החן השמור למיוחדים. כי האמנתי שחייב להיות אחד שכזה ובמיוחד כי נכתב עליו שנמכר כבר במאות עותקים (ואולי זה לא הרבה).
מבחינתי, אגב, פשוט אין בו כלום.
"אוי, ברנאר, תפסיק לשחק את הקורבן."
"אולי אני מושך את עין הרע." מקווה שאני לא.
יצא שרק עכשיו נקלעתי לכאן, אז קודם כול תודה! ונהניתי מהשנינות שלך (אבל מצטערת על תופעות הלוואי, כמובן :))
השבמחקתודה רבה לי :)
השבמחקתופעות הלוואי עברו (תודה על ההתעניינות) ואני כמו תמיד, בדרכי להרפתקאות ספרותיות חדשות.