הוא כתוב בגוף שלישי אישי, אנושי ובעיקר איכותי שמאפשר לכל קורא למצוא עצמו בסיפור.
מכאן שהוא מספק התחלה מעניינת, המשך מציאותי עד מכאיב וסיום שגובל בקוצר נשימה. כי הספר הזה הוא בעצם ראי גדול (מעוותת לעתים) של חיי זוגיות רבת שנים, וככזה הוא מוצא את כולנו אי שם, אלו שהתברכו בזוגיות בעבר, בהווה ואלה השואפים לכזו גם בעתיד כמובן.
לאורך הסיפור, אולי סיפור ענק ואולי סיפורון מתאר סיטואציה, הרגשתי חלק מהיצירה. משום מקום נוצר בי הצורך להסתכל אחורה ולשאול 'זה נכתב עלי?'.
כשזוג שמתחיל בבודדים והופך זוגי, איש איש וסיבותיו, ממשיך להורות בלתי מתפשרת ומסיים בהשלמה גדולה ובהבנה שגם אם טעינו לאורך הדרך, כנראה שלא היינו משנים דבר, זו כנראה נורמטיביות איתנה במיטבה.
"מארק ישב מול החלון, שתה קפה משרדי דלוח ותהה מה עוד יש לו בחיים אחרי גידול בתם. האם הקריב את אושרו למען האושר שלהן? מרצונו, כמובן...".
מתוך כך, זכינו בין היתר, לעיסוק חשוב ולפעמים ביקורתי, כלפי סגנון ההורות של כולנו. זה שידוע בגוזמאות הכרחית (הנחשבת מיותרת לעתים), שבסוף הדרך נגלה כי צדקנו בה.
ממש כמו 'אמרתי לך' שנאמר מפי סבתא (רצוי פולניה לצורכי אותנטיות), שלמרות היותו המשפט המרגיז בהיסטוריה האנושית, מתגלה גם כנכון לרוב.
"הם השלו את עצמם שהם מקריבים את נוחותם האישית כדי לאפשר לה חיים יציבים..."
כי הורות היא בין היתר פשוט פילוסופיית חיים שאין בה שום דבר פשוט והחיים הפשוטים של אנשים נורמטיביים, הם לפעמים הכל מלבד זה.
אחרי הכל, כל אחד מאתנו עשוי להפוך חיה טורפת כשזה נוגע להגנה על פרוייקט חייו.
מומלץ לקרוא, להבין, להפנים ולהסתכל טוב, טוב בראי.
כי אמא תמיד צודקת בסוף (וכך גם אבא, מתברר).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה