מדובר בקלאסיקה.ספר רב שנים ותודעה ציבורית, שסטיינבק התגאה בזמנו, כי כתב אותו כמחזה מוכן לבמה.
הוא קצר, מעט מוזר ויש בו אלמנטים שאהבתי (אפילו מאוד) ואחרים שהיו לי קשים לבליעה.
והנה יצא שהמשפט האחרון, הוא אנלוגיה מושלמת לדמויות הגיבורים באותו ספר ממש.
והנה יצא שהמשפט האחרון, הוא אנלוגיה מושלמת לדמויות הגיבורים באותו ספר ממש.
ריאליזם שלא נותן לנשום
(ואבק בקנה)
"כפי שקורה לעתים - רגע אחד השתהה וריחף ונשאר להרבה יותר מרגע. והקול פסק והתנועה נעצרה להרבה - הרבה יותר מרגע."
כשפעולות דרסטיות ואפילו פשעים חמורים, הופכים תוך כדי קריאה למתקבלים על הדעת ואפילו הגיוניים, אני מבינה שאיבדתי מצפון ומוסר, שנתקלתי בשאלות פילוסופיות גדולות ובעיקר שכותב מבריק הצליח לערבב אותי ואת בינתי גם יחד.
זה ללא ספק מה שקרה לי כאן.
הסיפור שטוח לכאורה והעולם מתואר מחוספס, כולל יחסי כוחות, אילוצי אין ברירה ונופים בטעם אבק קליפורני של תחילת המאה הקודמת. הדמויות ברובן הן פועלים קשיי יום ועבודה, קשוחים מחיפוש מתמיד אחר הדולרים הבאים מעבודות השדה ומתנאי מחייה של שותפות מכורח, אבל גם מרצון לפעמים.
החיים מתוארים במן בליל בין סרטים אמריקאים על תרבות המערב הפרוע וטירונות צבאית בעלת אופי השרדותי.
בדיוק כפי שהם צנועים, מאובקים בתפאורתם ויבשים במילים, אותם חיים גם עשירים בנופים, דמויות וחוכמת חיים לרוב.
כשפעולות דרסטיות ואפילו פשעים חמורים, הופכים תוך כדי קריאה למתקבלים על הדעת ואפילו הגיוניים, אני מבינה שאיבדתי מצפון ומוסר, שנתקלתי בשאלות פילוסופיות גדולות ובעיקר שכותב מבריק הצליח לערבב אותי ואת בינתי גם יחד.
זה ללא ספק מה שקרה לי כאן.
הסיפור שטוח לכאורה והעולם מתואר מחוספס, כולל יחסי כוחות, אילוצי אין ברירה ונופים בטעם אבק קליפורני של תחילת המאה הקודמת. הדמויות ברובן הן פועלים קשיי יום ועבודה, קשוחים מחיפוש מתמיד אחר הדולרים הבאים מעבודות השדה ומתנאי מחייה של שותפות מכורח, אבל גם מרצון לפעמים.
החיים מתוארים במן בליל בין סרטים אמריקאים על תרבות המערב הפרוע וטירונות צבאית בעלת אופי השרדותי.
בדיוק כפי שהם צנועים, מאובקים בתפאורתם ויבשים במילים, אותם חיים גם עשירים בנופים, דמויות וחוכמת חיים לרוב.
כל עוד בלבב
זה סיפור על תקווה וגם על היעדר מוחלט של כזו.
תקווה לחיים או לחיים טובים יותר, כזו שגורמת לך להמשיך לזוז, לעבוד קשה ולבהות אל האופק (בתקווה, כמובן).
תקווה לחיים או לחיים טובים יותר, כזו שגורמת לך להמשיך לזוז, לעבוד קשה ולבהות אל האופק (בתקווה, כמובן).
וגם על חוסר. כי הכל חוזר על עצמו, עולם כמנהגו נוהג וכל גרם של דטרמיניזם בגופנו, גורם לנו לדעת בודאות שזה לא יגמר טוב (מה שלא מונע מאתנו כמובן לקוות ולהמשיך לנסות).
כולנו חיות
(וכולם מוגבלים)
חיות הן חיות כאן וכך גם אנשים (הם חיות, שלא יהיה ספק).
בהתאם, הבחירות האנושיות/לא אנושיות/חייתיות, מרטיטות, מדהימות, מאכזבות לעתים ובעיקר מטלטלות.
המוגבלים שבינינו מוגבלים, זה ברור. אבל פה ושם, נראה כי גם המבריקים, יוצאי הדופן וההגיוניים, כולם (מעט) מוגבלים לפעמים.
בהתאם קשה להזדהות עם הדמויות בסיפור הזה, או לחילופין קל עד מאוד.
זה הזמן להתרענן עם טעימה מהקלאסיקה של המאה העשרים ולהסתכל עמוק פנימה, אל הסדקים שבמצפון האנושי.
כי לפעמים אין ברירה ופשוט אי אפשר אחרת.
ספר קצר, חזק, שנשאר איתי.
כי לפעמים אין ברירה ופשוט אי אפשר אחרת.
ספר קצר, חזק, שנשאר איתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה