להתפגר אל תוך עצמי, כמו תינוק שנרצח וילדה גוססת.
כי הספר הזה מתחיל רע, עם עלילה מטלטלת, שנוגעת להורים שביננו במחוזות הפחד הגדולים ביותר, אולי אפילו במחוזות החרדה.
מסוג הספרים שמתחילים מהסוף וכל שנותר הוא לכסוס ציפורניים לאורכו, על מנת לנסות ולהבין את הסיפור בכללותו ובעיקר את שאלת ה'למה לעזאזל?' המתבקשת.
הסיפור בכללותו נורמטיבי, בני זוג נישאים, מתרבים ותוהים בשאלה 'מי יגדל את הצאצאים?'
"היא תפסה שלעולם לא תוכל לחיות שוב בלי להרגיש חצויה, בלי להרגיש שהיא מבצעת את הדברים באופן לקוי, שהיא מקריבה פיסת חיים אחת על מזבח האחרת. היא לקחה את זה ללב, מיאנה לוותר על חלום האמהות האידיאלית. היא התעקשה לחשוב שהכל אפשרי, שהיא תגשים את כל שאיפותיה, שלא תהיה חמוצה וגם לא עייפה. שלא תהיה הקדושה המעונה או אמא קוראז'." מוקדש לכל האמהות המודרניות באשר הן.
הו, אז מגיעה האומנת וממלאה את ימי הילדים, את מקום ההורים ואת הדפים כמובן.
"פול אומר לה בחיוך שהיא מזכירה לו את מרי פופינס. הוא לא בטוח שהבינה את המחמאה."
שקוף שזה שקוף
"יש לה רצון אחד ויחיד: להשתלב בעולמם, למצוא בו את מקומה, לגור בו, לחפור לעצמה גומחה, פינה חמה.לפעמים היא מרגישה שקם בה האומץ לתבוע את חלקת האדמה שלה, אבל אז התנופה קורסת תחתיה, היגון לופת אותה והיא מתביישת על שהעזה להאמין בדבר מה."
בואו נדבר רגע על 'נותני השרותים' שבחיינו.
על המנקה (שבלשון מכובסת נקרא לה 'עוזרת' או 'עובדת משק הבית'), על הגנן, המבשלת, המטפלת 'של' הילדים ובהם.
הסיפור כאן, על קריאת ההשכמה שבו, יחייב אותנו להתעורר ולהחזיר את אותם שקופים למחצה, אל תוך המגוון האנושי של חיינו. אולי אפילו להוריד את מפלס השאננות ולהיזהר.
סיפור העקדה המודרני,
או
החיים שתפסו אותנו
העולם ה'מודרני', חובת העתקת הסמכות ההורית, ה'אני במרכז' ובעיקר ההגשמה העצמית הלגיטימית לכאורה, של כולנו, הם ההסבר לעובדה המצערת שתמיד נזדקק לעזרה ויחד עם הצורך יתגנבו בשיטתיות גם רגשות האשמה. אחרי הכל, ברור לכולם שמישהו ישלם את מחיר ההצלחה.לכתוב את הבלתי אפשרי
'שיר ענוג' מלא תוכן, חלקו נסתר, המגיע ממעט מאוד ברמה הספרותית. בכתיבה טובה עד יבשה מעט, נטולת רגשנות כמו דיווח רשמי רב פרטים ורושם, מצליחה לילה סלימאני לדייק (כל כך לדייק) ולהעביר במילים קטנות אווירה, מצב הנפשי ואת המתח שבין הדמויות ובינן לבין עצמן.יש משהו מיוחד ביכולת לומר הכל, לראות הכל ולהבין את הדמויות לעומקן, מבלי לגלוש אל תחושה מתקתקה מדי או צהובה חלקית.
כתובות, קירות ובכלל
הכתובת היתה או לא, ועל איזה קיר מדובר, כל אלה לא משנים באמת.כי הכתובת, על פניו, קיימת תמיד ולמרות שהובהר בתחילת הסיפור שסופו תם ונשלם, תמיד נמצא בתוכנו ספק קטן שאולי יצליח וישנה את התמונה העגומה.
ואולי זה בכלל הרצון למצוא הסבר מניח את הדעת לזוועה. אחרת נתקשה להתמודד עם השתקפותנו במראה של סולימאני.
זו גם הסיבה, בואו נודה, כולנו לוקים מרצוננו החופשי, בהכחשה.
בסופו של דבר, איך שלא נהפוך בזה, נראה כי הקידמה היא הבומרנג האיכותי, שתמיד יחזור אלינו ובמקרה זה, גם יתקוף אותנו ישירות בחלק היושב.
"קדימה, תיכנסי פנימה, תרגישי כמו בבית."
'שיר ענוג' מספק זרקור קטן/גדול על חיים בינוניים וטירוף בלתי נתפס. באדיבות לילה סלימאני וכתיבתה המופלאה, תקבלו כאן זן איכותי של חומר למחשבה.
לקרוא, לקרוא ולפנות זמן למחשבות ולמה שחשוב באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה