"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

31 אוקטובר, 2019

בוערים / גל חרמון

אלו 159 עמודים דיגיטליים "בוערים", של סיפור מתוק/מריר/חמוץ, כתוב בידי סופר לא מוכר, שהפך וניער ממני פרורי ישראליות נשכחים. 
סיפור שיש בו משהו שורשי, חם, עוטף, ייחודי, ייעודי, שלנו.
הוא צפוני ולח, מובא מפי ילדה/נערה ומתאר את תולדות חייה בארץ הקודש המהבילה. למרות שמשהו לא הסתדר לי במניית השנים, וגילה, לכאורה, לא תואם את סגנון הכתיבה, אהבתי אותה מאוד.
היא חזקה ונהדרת, צינית-איכותית ובריאה בנפשה הספרותית.

כמה טוב (ש)כאן

בסיפור משולבם יפה אויר הרים שורשי, מנה גדושה של צבא-ההגנה-לישראל, בטחון, דו-קיום, אבטחה והמון לב.
אויר ההרים וניגון ה'תקווה' המטאפורי שברקע, גרמו לי להאמין שהסיפור הזה ילך לאיבוד בשפה זרה, בהווי שלא מכיר סנדלים (בלי גרביים), אוהל מאובק וערך ה'חברות' שאין מעליו.


"למה אי אפשר להיות גם גיבור וגם איש שלו?"

זו טרגדיה, מהסוג המלא בתקווה בוערת, מן הכלאה יחודית לישראליות ואולי לגל חרמון.
אהבתי את הדמויות, מצאתי את עצמי ברובן ורציתי מהן עוד.

מי פה אישה?

מצאתי חוכמה גדולה ורגישות אדירה, בבחירת אישה כמספרת והטוויסט בו גבר-כותב-אישה-כותבת, לא נעלם מעיני.
מדובר בבחירה מתוחכמת, שהרי במקום בו גבר ציני, יתקבל יבש עד לא חינני (ובסבירות גבוהה יגרד לי את הסבלנות), אישה צינית, תתקבל אינטליגנטית ואמיצה בסגנון שכולנו רוצים להכיר (וכולן רוצות להיות).
בעקבות אותה בחירה מתוחכמת, גם הביצוע הספרותי חזק, חריף ואיכותי ללא ספק.

"למה תמיד הבחירה בין שלמות הגוף לשלמות הלב?"

"בוערים", הוא ספר קטן-גדול מאוד, שנוכל לנתח עד מוות, או פשוט... לקרוא.

וכמו שאמרו לפני (ובואו נודה שגם לפני חרמון), "נאחז בתקווה (של) בכל (ה)בוקר, נאחז ברוחות הצפון." אין מתאים מזה כאן.
ובכלל.


תעשו לעצמכם טובה, תקראו, תהנו.

27 אוקטובר, 2019

מוסר לבן / ענבל אלמוזנינו

"פחות ממאתיים עמודים, רק עוד קצת, תחזיקי מעמד", לחשתי לעצמי תוך כדי קריאה. ולא, לא טעיתי לחשוב שמדובר בספרות יפה, אבל גם בעולמות הטראש, ניתן למצוא סיפור מעניין. כאן קצת פחות.

כי הרעיון שבבסיס 'מוסר לבן' מוטל בספק, אבל אין ספק ביחס לעובדת חוסר פיתוח העלילה ובולעני ההיגיון שסביבה.
מתוך כך, לצערי, החוויה הייתה לי משמים, עמוסת תיאורים מרחיקי לכת עד מיותרים, חסרי הגיון ספרותי או אחר והתהייה 'למה?', הפכה כאן לחלק אינטגרלי מהקריאה.
למה הוא מספר לה שקרים?
למה היא מאמינה?
למה הוא מתייסר בשטויות שאין בהן צורך?
למה היא לא רואה מה עומד מולה?
למה לנו פיתולי עלילה ירודים?
למה לזלזל באינטליגנציה של כולנו?
ומעל הכל, כמו תמיד, למה עשיתי את זה לעצמי?
(דווקא על זה יש לי תשובה. זו לחלוטין הסקרנות שאשמה).

תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו...

ריבוי הדמויות כאן מייאש עד מביך כש"אלסנדרו", "פאבלו", "ויטוריו", "ג'וזפה מרציני", "ראדו", "לוקה בראצי", "סלבטורה", "מרקו הקאפו של לאס וגאס", "ויטאליאנו" ו"ויטליו" (שרגע לפני קראו לו "וויטליו", עד שאיבד ו', המסכן), הם כמו מתקפת ריבוי דודים ומידע, שאין לי עניין לקחת בה חלק (הרשימה חלקית מטעמי עייפות מצטברת וחוסר עניין).

כי 'מוסר לבן' אינו בנוי לגמיעת עמודים רבים. הוא יותר בסגנון יבש עד צמאוני ועמוס פרטים מיותרים שבגינם, צלחתי לאט את הקריאה. 

מה זה תורם לסיפור?
או, הייתי חייבת לדעת את זה?

המשפט הראשון שהפגיש אותי עם 'מוסר לבן', אותת על בעיה רבתי.

"דחקתי את העולם הצידה.
עצמתי את עיניי.
בודדתי את רעשי הרקע, שאפתי כמה נשימות עמוקות והתרכזתי. מבעד לחלון הקטן שבמרתף שמעתי את קול ציוץ הציפורים. הבחנתי בינו לבין קריאות העורב, אחרי דקות ספורות הם התמזגו.
יש אנשים שיכנו את זה מדיטציה. בשבילי, זו הייתה טכניקת מסדרון
."

במסגרת פרטים מיותרים עד לא מועילים לעלילה ובכלל, זכינו גם לתאורים על "תיק המעצבים שלה", "מעיל מחויט" כאילו זה משנה, או "בסלון, על פני רצפת עץ חומה כהה, נפרש שטיח ארוג בפסים כחולים ולבנים ועליו הוצבו ספות רביצה עמוסות בכריות נוי באותם צבעים." ותודה על השיתוף המיותר (אין לי כוונה לשפץ בתקופה הקרובה).


יש דוגמאות נוספות רבות, כולל פיתולי עלילה נטולי צורך, הנוטים לעייפות חסרת תקדים, פיצוצים לא שייכים, הסברים על בליסטיקה לא הגיונית ועוד. כהרגלי, חסכתי מכם את רובם.

לא נרדמת!

כבר בעמוד 13 המפוקפק, נשלפת אישיות מפוקפקת לא פחות ואיבר זכרי גדול וקשה, פשוט כי כמאמר הקלישאה 'אי אפשר אחרת'. 
וכאילו כדי להשאיר אותנו ערים, בתוך בליל חסר הגיון, של אלימות פיזית, נפשית ושפתית, מופיע מדי פעם הבזק מיני לא קשור.

הכל כשמשיכה מינית חסרת בסיס, מתחברת/לא מתחברת, עם הכרח להגן על דמות נשית שנתלשה מההקשר.
בבחינת, לא צעקת עליה הרגע? מיד לאחר שאיימת שתחתוך אותה לגזרים ושלפת איבר מפואר כדי להוכיח רצינות?
מוזר ומיותר זה כאן.

"ההצפה של האנדורפינים בגופי וכאב הראש הבלתי פוסק שפעם ברקותיי, גרמו לי להידרך ואותתו לי על סכנה קרובה. הייתי זקוק לפורקן, גם אם לחמש דקות, כזה שהזין שלי הוא המשתתף העיקרי בו." ושלום, גם ברכה, לאיבר המפואר.

ואגב, במסגרת נסיונות פואטיים מיותרים לייצר כאן סיפור, הדמות הנשית הזקוקה להגנה, הייתה מתרצה ומקבלת עליה את הדין, לו רק היה מוסבר לה למה היא זקוקה לכזו. 

במקום זאת, נבחר כאן להפחיד אותה, לספק סיפור מצוץ מהאצבע שתמציתו לקיחתה כבת ערובה וליצור Forced Drama, הכל לתפארת עליבות הז'אנר הרומנטי-ארוטי.
הכל במקום להגיד, 'נשלחתי להגן עליך, אני יכול להציל את חייך'.

כאב העברית הרצוצה, מוסר הזוי (או כל דג אחר שתבחרו)

נראה שכחלק מהנסיון לייצר ספרות איכותית ושפה גבוהה בצידה, נאספו כאן מילים ומשפטים לא ברורים, שלא עברו את סף דלתו של בן יהודה, או אולי בעצם לא מדובר בעברית כלל.

- "לבשתי קפוצ'ון עם ברדס רחב...", שזה בעצם לבשתי כובע שמחובר לבגד, עם כובע מחובר לבגד רחב (וכשמדברים על כובע, רצוי להשתמש בפועל 'חבש', על מנת להישאר בגבולות השפה ה'עברית' כמובן).

עפ"י ויקיפדיה "ברדס (או קפוצ'ון בצרפתית), הוא כובע המחובר לבגד, לרוב לבגדי חורף..." 
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%93%D7%A1

- "העלימה עין במופגנות." מנסיוני, להעלים עין, עדיף 'במופגן'.

- "הוא נראה חשדני." מבט יכול להיות חשדני, אדם לרוב חושד, חשוד, או חשדן.

- "הקשבתי לנשימותיה המחורחרותיותר מלחיץ, פחות עברית.

- "מעניק לה את האשלייה שהיא פורעת את חייה." (נשבעת שזה כתוב). כמעט כמו ש'פרעתי את חיי' עם הספר הזה? (וככל הנראה, יותר סיכנתי).

- "נשענתי על זווית הקיר הפינתי." מזל שלא על זווית הישר.

- "זוויות עיניה נמלאו בנוזל של יאוש..." זה הזמן לשטיפת עיניים בהולה ו...
בלאכס.

- "ביני לבין עצמי הרגשתי לא רק מוטרד ומועק, אלא בעיקר חסר כיוון." כן, נראה לי שגם אני... "מועק", או מועקת?.
והיו נוספים כמובן.


ככלל, אני חייבת להודות שחל שיפור ברמת העברית הלקויה ובכמותה, ביחס ל'בארבע ידיים', מאותו בית יוצר ממש (קישור לסקירה בלינק הבא: https://misskipod.blogspot.com/2017/07/blog-post_26.html).


אלא ש'מוסר לבן' לצערי, מספק מלבד מלמולי עברית שגויה, גם סיפור עבש, יבש, שלא מחזיק מיד לדקת קריאה שלמה.
לאור זאת, מצאתי עצמי מדלגת על משפטים שלמים של הסברים טרחניים, ועוצרת בדיאלוגים לא איכותיים, עד מבולבלים לחלוטין.
חבל, בקודם לפחות היה אקשן.


מדובר בטראש ואין מי שיוכיח שיש לי בעיה עם כזה.
התנגדותי מתחילה כשמדובר בטראש שלא מכבד אותי, את כותבו ובעצם, גם את כל השאר.
'מוסר לבן' הוא מין מעשייה בגרוש שעברה תחת מגוון ידים עורכות, בוחנות ומגיהות ויצאה מהצד השני, רדודה עד מיותרת עפ"י כל הכללים.

מכאן שמי שקנה, מי שקרא, הבדיחה על כולנו מסתבר.

יצאתי מתוסכלת.

גם הסוף שנעזר בפיצוצים, עשן ופירוטכניקה זולה, מתגלה כאן הזוי, מבולבל ומיותר, כשהמתח שאמור היה להוביל אותנו אל עבר הכרך (העתידי) הבא, נשאר ככל הנראה, על רצפת חדר העריכה.
אז אל דאגה, סיימתי ואת הכרך הבא, סביר שלא אקרא.

בשביל לסיים באופטימיות לא זהירה, בואו נקווה שהעברית לפחות,  תשתפר בספרים הבאים. או שכמאמר סבתא שלי "עד שהשמן ירזה, הרזה פשוט ימות".

לכו לקרוא משהו אחר.

20 אוקטובר, 2019

המצאת הכנפיים / סו מונק קיד

שחור ולבן הם הצבעים שצובעים כאן את הסיפור ואם השם גרם לכם לדמיין את דדלוס ואיקרוס מוצמדים לנוצות, או את האחים רייט רצים בשדה ומנופפים בכנפיי דאון ראשוני, פיספסתם בגדול.

כי הסיפור כאן שונה לחלוטין, הכנפיים מטאפוריות (וחזקות מאלה של הזוג רייט) והחזרה בזמן במקרה זה, תביא אותנו אל תקופת העבדים באמריקה הנאורה, לכאורה.
כאן העבדות וחוקיה מוכרים במילים המכובסות כ"המוסד הייחודי".

ממליצה שתחזיקו חזק, כי המסע רק מתחיל.
זה מסע אכזרי, עמוס תככים, עצוב וחם מזג, אבל גם מלא באומץ, אהבה ואפילו תקווה משתרבבת לה בין השורות, ככה בלי שנרגיש.


"תיזהרו שלא ישעבדו אתכם פעמיים, פעם בגוף ופעם בראש."

העיסוק בתקופת העבדות האמריקאית פלש מזמן לכל חלקה טובה בספרות ומעבר לה ובהתאם, הנושא מוכר עד נדוש. אבל הזוית של 'המצאת הכנפיים', מתחילה צרה ועוסקת קודם כל בתקופת הילדות (שוב, בשחור ולבן). ילדות שמייצגת את הקונפליקט, טוב יותר מכל עדת מבוגרים אופיינית.

ואנחנו שתיים

יש כאן שתיים עיקריות, כביכול אחת מכל צד, אבל בפועל הן שתיים חזקות (גם כשהן לא חושבות כך).
שתיים יחד נגד העולם והן תראנה לו, כל אחת בדרכה.

"היא בחיים לא היתה שייכת לאנשים האלה. היא בחיים לא היתה שייכת לאף'חד חוץ מעצמה."

כל הנשים הגדולות

מדובר בתקופה בה נאסר על נשים להיות בעלות רכוש, ועל אותו עקרון נמנעה מהן גם זכות הבחירה (ביותר ממובן אחד).
למרות זאת ואולי בגלל, 'המצאת הכנפיים' מתאר סיפור מטריאכלי אופייני והגברים בו מתקיימים לצרכי דיוק היסטורי בלבד.
הרי בפועל, הנשים הן מרכז ההוויה (קצת כמו בימינו).


"שאיפותי להיות משפטנית נחו על משכבן בבית הקברות לתקוות נכזבות, מוסד לנשים בלבד."

חוכמת עבר וחיים שלמים

זו סאגת חיים ארוכה שמתגלגלת מילדות עד זקנה, כשברקע דמויות רבות ועבדות אחת גדולה שמשפיעה על כולם.
יחד עם הדמויות משורבבת כאן חוכמה גדולה ומגוון משפטים שנכנסים אוטומטית לגזרת ה'גזור ושמור'.

"הכל חולף בסופו של דבר, אפילו הדכדוך הנורא ביותר."


"אף'חד לא יכול לכתוב בספר כמה את שווה."

"צעקתי כדי להעיר את אלוהים מהשינה."

זה אמיתי!

במהלך הסיפור הרגשתי צורך לבדוק אמיתות קטנות וכחלק מהן, גיליתי כי הגיבורות ברובן התקיימו על הכדור שנים לפנינו.
השמות נכונים, הכבוד במקומו והאומץ ואצילות הנפש לא יתוארו.
וגם אם מדובר בסיפור דימיוני בעל רקע היסטורי, מבחינתי זה מיוחד ומרגש על מאוד.


"העולם היה מקום מקולקל והיא לא יכלה לתקן אותו."

'המצאת הכנפיים', הוא ספר בעל זוית היסטורית, נשית, חזקה, מהסוג שישאר איתי.
לקרוא, לאהוב, להתרגש וכמו תמיד לשמוח שאנחנו כאן... היום.

 "כל אחד מורד איך שהוא יכול."

10 אוקטובר, 2019

אמזלג / יוסי סוכרי

פגשתי גבר (בשלבי גירושין), הוא גבוה ונראה ש'בנוי היטב', היא דרך לא רעה לתאר אותו.

"עמנואל אמזלג, גבר ים-תיכוני."


מלבד גבוה, הוא גם רגיש, מסתבך בנבכי נשמתו והצד הנשי שלו מעריך ביגוד שמקורו באופנה עילית (וסביר שגם לבשמים הוא לא יסרב).

"אם יש משהו שיכול לנחם גבר במזג אויר סתווי, הרי שקורדרוי הוא מועמד רציני."

גבר, גבר

מדובר בגבר לא טיפוסי, אינטליגנטי, אינטלקטואל ממוצע מזרחי, שהווייתו הזוגית שמה לו רגל, ככה ממש באמצע החיים (קצת כמו מה שהתחשק לי לעשות לו).
מאז, הוא מחפש את סיבת קיומו בעיני אחרים ומנסה להבין את עצמו, את סביבתו, את המדינה ואת כולנו.  כשהוא דוגל בשמאלנות תל אביבית מתנשאת מחד, ובתחושת קיפוח עדתי (שמקורה אי שם בתקופת קום המדינה) מאידך, 
יש בו יותר מאיש אחד.

קוראים לו עמנואל (מנו) אמזלג, וריבוי השימוש בשם משפחתו, נותן תחושה גנרית המתארת תופעה (ופחות סיפור פרטי, ספציפי). בנוסף, 
כתחליף לשם פרטי, מאפשר השימוש בשם משפחתו להתרחק מהוויתו ולגלות כלפיה שיפוטיות מרחיקת לכת.
ואולי זה בכלל הפוך והשימוש בשם המשפחה, מקרב אותנו לתופעה הצבאית המוכרת ומוודא שהיא תייצר בנו קרבה סטייל "אחי" הצה"לי.
אתם תחליטו.


בכל מקרה, אהבתי את אמזלג, גם שנאתי לרגעים ובין לבין ריחמתי עליו כמו על גור תועה, שבקלות הייתי מלטפת לו בין האוזניים (אולי עד הזנב).

של מי הזהות הזו?

מול נערה ערבייה, אישה אוקראינית ואחרים, אמזלג מחפש את זהותו. כאילו ההשתקפות הזו בראי הדמויות שמולו, תבהיר את זהותו היחסית. בדרך, הוא מתגלה אומלל עד בכייני ויאמר לזכותו, גם רגיש לסביבתו.
לטעמי, הוא מסוג הגברים שישארו לנצח בפוזיציית הידידים, כשהסקס-אפיל מתנדף מהחלון, עם התהייה המתפלספת הראשונה.

וחוזר חלילה

כדי להחזיר לאמזלג מעט מעקרונות הגבר- גבר שלו, נוסך בו סוכרי גינונים מזרחיים למשעי. על אותו עקרון, כדי לעדן את האחרונים, הוא תופר עליו את דמות הפילוסוף המעונה עד מתנשא, לעתים. כך קיבלנו דמות/לא דמות, או אולי גבר לא גבר, שיש בו הרבה, אבל אף אחד לא באמת מבין מה.

ושלא תבינו לא נכון, למרות שנראה שאני מתלוננת, מדובר בדמות מעניינת לפרקים, המביאה את הקיצוניות של כולנו לידי ביטוי (ורצוי
, לטובת האנושות כולה, שמקומה ישמר בין הדפים בלבד).

"כן, תגידו שאני חלש. אני חלש כי החלשתם אותי כל החיים." והנה זכינו בתרכיז אומללות לקורא המזוכיסט.

נר לי דקיק

לאורך הסיפור, אמזלג מעיר נקודות קטנות של הגיון (או חוסר) וערפל פילוסופי דק מכסה את הדפים. זה מיוחד, זה נעים, זה אינטליגנטי לפרקים. במקרים אחרים, הוא מתגלה כנודניק מעיק, שמתחשק לנער מתוך חיי מסכנותו. זה מעניין לא פחות, אבל מתיש קשות.

ואנחנו שניים

"אהבה שנדמתה פעם כה נדירה - קרסה מול אין אויב חיצוני."

כזוגי לשעבר, אמזלג מסמל את כל מה שכולנו, הזוגיים, היינו רוצים, אבל רק לרגע. בבחינת 'תן לי כזה רק לשבועיים, ואני חוזרת' ואולי קצת יותר.
כי סוכרי מעורר כאן שאלות מהותיות ומספק לנו פשפוש אכזרי במושג הזוגיות, ב'אני' שלנו בתוכו, ובעיקר מחוץ.
הבחינה מתארת את תהליך הכניסה לזוגיות ועוד יותר את היציאה ממנה, כאילו מדובר במנהרה חשוכה דרכה יוצאים אל האור (גם אם לפעמים הוא מסנוור). כולל בחינת 'מה שנשאר', מהמסע הזוגי העגום הזה, של האנושות ושל כולנו.

 "אמזלג", לא נקרא בקלות, הוא גם לא אמור. עטוף בתיאוריות פילוסופיות שישאירו אתכם עירניים, הוא קולח כספר שעלילתו צועדת בדרכי עפר מחשבתיות, נאבקת, מועדת וחוזר חלילה.
הוא איכותי ומשאיר הרבה מקום למחשבה תועה, אבל באותה מידה מטפח נטייה לעייפות. קצת כמו חבר קרוב שהקשבתי לבכיו באמפטיה מצטברת, עד שטבעתי בים של דמעות והתחשק לי לצעוק 'תפסיק כבר לבכות!'.

"הוא רצה להגיע לביתו וגם רצה שלא להגיע אליו לעולם. הבית היה המגן והתוקף שלו. העוגן שממנו נמלט מדי בוקר רק כדי לממש את הידיעה שיש לו מקום לשוב אליו."

לכו תתעו איתו, הוא זקוק מכם לסבלנות.

01 אוקטובר, 2019

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

מדובר בספר דק, אולי אפילו ספרון, עני במילים אבל עשיר ברגשות. כי הזרם התחתי של 'הנכדה של מר לין', סוער עד מאוד, והרגש העיקרי שמלווה את הקורא קשור עמוקות ברחמים.

לתלוש בקו המקווקו

זה סיפור על פליטים, שמקורם בטרגדיה בארץ המוצא, המדייק ומדקק את חויית התלישות ומספר את סיפורו של עם ללא שפה, ללא הבנה תרבותית ובעיקר ללא מקום שאפשר לקרוא לו 'בית'.

וממש באותה רמת היגיון, אולי זה בכלל סיפור על זיקנה ומצב נפשי ירוד.
אתם תחליטו.

כי העובדה שהסיפור מתמקד בזקן תלוש המנסה לבנות עם נכדתו התינוקת חיים באמריקה הגדולה, רק מגדילה את סיפור התלישות, כשלפעמים הקושי מצוי באלמנטים התרבותיים ולפעמים הוא פשוט קושי זיקנתי על גבול הדמנטטיבי.
לא משנה באיזו שפה/לא שפה מדובר, 'נכדתו של מר לין', מציף בשקט האופייני לקלודל,
 חומרים  צורבי שטח פנים, מהסוג שיכול היה להספיק ליותר מספר אחד.
"האם אני מפחיד אותם? תוהה מר לין.
אני כנראה מפחיד אותם, הם בטח חושבים שאני שד מרושע המחופש לאיש זקן.
"

לצחוק בשפה חדשה

יש כאן הומור, גם מהזן העצוב אומנם, אבל כזה שמנסה לצחוק על עצמו ולהצחיק תוך כדי. אחרי הכל, 'הנכדה של מר לין' מתאר מקרה מהסוג שבו אם לא נצחק, נבכה (או נשתגע).
בהתאם יש כאן סוג של קומדיית מצבים אומללה, או מצבים אומללים אם תרצו. כאלה שמתארים בחיוך, אלמנטים קשי יום בחיי זקן שהקלפים שחילקו לו מונעים ממנו להשתלב בסביבה.

לקראת סיומו וכחלק מחוסר ההשתלבות שמנחה את 'נכדתו של מר לין', יצטרך גם הקורא לתהות באשר למה נכון, מה חסר ומה לא בדיוק כפי שהוא נראה?
מסוג הספרים שישאיר את כולנו ערניים.


"מר לין ממתין שהקול יישמע שוב. הוא מגלה שגם בלי להבין את משמעות המילים של האיש היושב לצידו זה דקות ספורות, הוא בכל זאת נהנה לשמוע את קולו, את העומק שבקול הזה, את עוצמתו העזה. אולי הוא בעצם נהנה לשמוע את הקול דווקא משום שאינו מבין את המילים הנהגות, וכך בטוח שהן לא יפגעו בו, שלא יאמרו לו את שאינו רוצה לשמוע, שלא ישאלו שאלו מכאיבות, שלא ישיבו אותו אל העבר ויחשפו אותו באכזריות וישליכו אותו למרגלותיו כמו גופה מדממת."  


"מר לין אינו מבין מדוע האיש השמן אומר לו כל הזמן 'יום טוב', אבל הוא עושה זאת בחביבות ובנועם שכובשים את ליבו של מר לין. הוא מבין שהוא שאל אותו שאלה, בלי להבין את פשרה, ולכן הוא מניד קלות בראשו, כאומר הן."

מדובר בספר קטן ומכאיב, שמספק גם תקווה מטלטלת, שתתנפץ לכולנו בפנים וכמו תמיד רק תחמיר את המצב האומלל מיסודו.  כי קלודל כידוע, לא ישאיר אותנו ללא מכה מתבקשת (אחת לפחות) מהמציאות שדוהרת מולנו, עד להתנגשות המתבקשת כמובן. הוא פשוט לא יודע אחרת.

"אי אפשר לעוף לעבר מה שאבד."

רוצים עוד?