סיפור שיש בו משהו שורשי, חם, עוטף, ייחודי, ייעודי, שלנו.
הוא צפוני ולח, מובא מפי ילדה/נערה ומתאר את תולדות חייה בארץ הקודש המהבילה. למרות שמשהו לא הסתדר לי במניית השנים, וגילה, לכאורה, לא תואם את סגנון הכתיבה, אהבתי אותה מאוד.
היא חזקה ונהדרת, צינית-איכותית ובריאה בנפשה הספרותית.
כמה טוב (ש)כאן
בסיפור משולבם יפה אויר הרים שורשי, מנה גדושה של צבא-ההגנה-לישראל, בטחון, דו-קיום, אבטחה והמון לב.אויר ההרים וניגון ה'תקווה' המטאפורי שברקע, גרמו לי להאמין שהסיפור הזה ילך לאיבוד בשפה זרה, בהווי שלא מכיר סנדלים (בלי גרביים), אוהל מאובק וערך ה'חברות' שאין מעליו.
"למה אי אפשר להיות גם גיבור וגם איש שלו?"
זו טרגדיה, מהסוג המלא בתקווה בוערת, מן הכלאה יחודית לישראליות ואולי לגל חרמון.
אהבתי את הדמויות, מצאתי את עצמי ברובן ורציתי מהן עוד.
מי פה אישה?
מצאתי חוכמה גדולה ורגישות אדירה, בבחירת אישה כמספרת והטוויסט בו גבר-כותב-אישה-כותבת, לא נעלם מעיני.מדובר בבחירה מתוחכמת, שהרי במקום בו גבר ציני, יתקבל יבש עד לא חינני (ובסבירות גבוהה יגרד לי את הסבלנות), אישה צינית, תתקבל אינטליגנטית ואמיצה בסגנון שכולנו רוצים להכיר (וכולן רוצות להיות).
בעקבות אותה בחירה מתוחכמת, גם הביצוע הספרותי חזק, חריף ואיכותי ללא ספק.
"למה תמיד הבחירה בין שלמות הגוף לשלמות הלב?"
"בוערים", הוא ספר קטן-גדול מאוד, שנוכל לנתח עד מוות, או פשוט... לקרוא.
וכמו שאמרו לפני (ובואו נודה שגם לפני חרמון), "נאחז בתקווה (של) בכל (ה)בוקר, נאחז ברוחות הצפון." אין מתאים מזה כאן.
ובכלל.
תעשו לעצמכם טובה, תקראו, תהנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה