"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

01 אוקטובר, 2019

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

מדובר בספר דק, אולי אפילו ספרון, עני במילים אבל עשיר ברגשות. כי הזרם התחתי של 'הנכדה של מר לין', סוער עד מאוד, והרגש העיקרי שמלווה את הקורא קשור עמוקות ברחמים.

לתלוש בקו המקווקו

זה סיפור על פליטים, שמקורם בטרגדיה בארץ המוצא, המדייק ומדקק את חויית התלישות ומספר את סיפורו של עם ללא שפה, ללא הבנה תרבותית ובעיקר ללא מקום שאפשר לקרוא לו 'בית'.

וממש באותה רמת היגיון, אולי זה בכלל סיפור על זיקנה ומצב נפשי ירוד.
אתם תחליטו.

כי העובדה שהסיפור מתמקד בזקן תלוש המנסה לבנות עם נכדתו התינוקת חיים באמריקה הגדולה, רק מגדילה את סיפור התלישות, כשלפעמים הקושי מצוי באלמנטים התרבותיים ולפעמים הוא פשוט קושי זיקנתי על גבול הדמנטטיבי.
לא משנה באיזו שפה/לא שפה מדובר, 'נכדתו של מר לין', מציף בשקט האופייני לקלודל,
 חומרים  צורבי שטח פנים, מהסוג שיכול היה להספיק ליותר מספר אחד.
"האם אני מפחיד אותם? תוהה מר לין.
אני כנראה מפחיד אותם, הם בטח חושבים שאני שד מרושע המחופש לאיש זקן.
"

לצחוק בשפה חדשה

יש כאן הומור, גם מהזן העצוב אומנם, אבל כזה שמנסה לצחוק על עצמו ולהצחיק תוך כדי. אחרי הכל, 'הנכדה של מר לין' מתאר מקרה מהסוג שבו אם לא נצחק, נבכה (או נשתגע).
בהתאם יש כאן סוג של קומדיית מצבים אומללה, או מצבים אומללים אם תרצו. כאלה שמתארים בחיוך, אלמנטים קשי יום בחיי זקן שהקלפים שחילקו לו מונעים ממנו להשתלב בסביבה.

לקראת סיומו וכחלק מחוסר ההשתלבות שמנחה את 'נכדתו של מר לין', יצטרך גם הקורא לתהות באשר למה נכון, מה חסר ומה לא בדיוק כפי שהוא נראה?
מסוג הספרים שישאיר את כולנו ערניים.


"מר לין ממתין שהקול יישמע שוב. הוא מגלה שגם בלי להבין את משמעות המילים של האיש היושב לצידו זה דקות ספורות, הוא בכל זאת נהנה לשמוע את קולו, את העומק שבקול הזה, את עוצמתו העזה. אולי הוא בעצם נהנה לשמוע את הקול דווקא משום שאינו מבין את המילים הנהגות, וכך בטוח שהן לא יפגעו בו, שלא יאמרו לו את שאינו רוצה לשמוע, שלא ישאלו שאלו מכאיבות, שלא ישיבו אותו אל העבר ויחשפו אותו באכזריות וישליכו אותו למרגלותיו כמו גופה מדממת."  


"מר לין אינו מבין מדוע האיש השמן אומר לו כל הזמן 'יום טוב', אבל הוא עושה זאת בחביבות ובנועם שכובשים את ליבו של מר לין. הוא מבין שהוא שאל אותו שאלה, בלי להבין את פשרה, ולכן הוא מניד קלות בראשו, כאומר הן."

מדובר בספר קטן ומכאיב, שמספק גם תקווה מטלטלת, שתתנפץ לכולנו בפנים וכמו תמיד רק תחמיר את המצב האומלל מיסודו.  כי קלודל כידוע, לא ישאיר אותנו ללא מכה מתבקשת (אחת לפחות) מהמציאות שדוהרת מולנו, עד להתנגשות המתבקשת כמובן. הוא פשוט לא יודע אחרת.

"אי אפשר לעוף לעבר מה שאבד."

אין תגובות:

פרסום תגובה

רוצים עוד?