"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

ספר האקסיות / יאיר אגמון

ספר האקסיות יאיר אגמון

ספרים מרובי סיפורים, לרוב לא חונים אצלי על מדף הספרים ובכל זאת, משום מה, ׳ספר האקסיות׳ חנה לי בספרייה.

הוא בנוי ממספר סיפורים. כולם עוסקים במערכות יחסים וב׳אקסיות׳, כמובן (גם ב׳אקסים׳).
גיבוריו, מתבלבלים בינם לבין עצמם וגם עם אחרים, מתפלפלים ומסתבכים (קצת כמו כולנו בימים הטובים).

הם מיצגים מגוון קבוצות גיל ואת שני המינים, מעלים על נס נושאים מוכרים ובעיקר מדברים.
וכאן ראוי לעצור.

כי ׳מדברים׳ אצל אגמון, הוא מושג כללי לתופעה יוצאת דופן עד הזויה ספרותית, כשנראה שכל הדמויות מדברות בקול אחד, יחיד ואחיד.
סגנון הכתיבה זהה, המשפטים חוזרים על עצמם, העברית בסגנון רחוב, השאלות נטולות סימני שאלה וכללי הציטוט חסרים.
באופן כללי, נראה שלא נעשה כאן נסיון מפואר ליצור ׳קולות׳ שונים.
אם נרצה ליצור יחסים עם הדמויות שמולנו ולקרוא כל אחת מהם כדמות יחודית, ראוי שנחפש בספרים אחרים.

״והכל סתם, הכול סתם, כי ככה, ככה העולם תמיד, ככה הוא היה וככה הוא יהיה וככה הוא עכשיו, הוא ככה כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו הגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם החרא הזה אנחנו צריכים להתמודד

איך אומרים רחוב בעברית

שפת הרחוב שולטת בכיפה ומביאה איתה משהו עילג, מקרב, ארצי ואותנטי כאחד.
יש בזה מן חום אנושי, אבל גם ירידה טקסטואלית לצורך מכנה משותף נמוך, לטובת הקוראים.

דעה ועוד דעה

כמו פטריות קטנות אחרי מבול המילים החוזרות על עצמן, אגמון מפזר פירורים קלים של ביקורת קלה פחות.
הוא מתאר את החיים הפשוטים/רדודים שכולנו חווינו אי פעם ומשרבב בהם טיפות דעה על אנשים, נשים, אהבה, טינדר ושאר מרען בישין.
מביע דעה, אבל אין כאן חידושים גדולים.

״יש לה טינדר עכשיו, אז כל היום היא מתכתבת עם מטומטמים

״ככה זה כשדתיים מאוד-מאוד, הכל פשוט יותר, כי יש אלוהים, ואם יש אלוהים אז יש דרך נכונה לצלוח את החיים האלה

והכי מצחיק (ואולי מדויק ביולוגית, גם אם פחות נכון ספרותית), אצל כולם דופק הלב ״טם טם טם טם״.

״איזה טמטום״, ״איזה עצוב״, ״איזה מוזר״.

כן, אבל אולי לא בסדר הזה.
מבחינתי, מדובר בחוויה מיותרת, או כמו שנהוג ב׳ספר האקסיות׳ ״הכל סתם...״.

יש דברים שלא מוכרחים לנסות / ענת לוי

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות' הוא ספר אותנטי, עמוס תובנות אישיות, נַשיוֹת, סוּפר ישראליות.

From Israel with love

בסיפור פרטי, עמוס תכנים יחודיים, מציפה ענת לוי את התרבות של כולנו.
בין אנשי צבא, מתיחוּת בדרום, נשים ואנשים צרובי שמש ועומס ריגשי תמידי, נוכל כולנו להזדהות עם חלקים נרחבים מהטקסט הזה, שמכוון ומדבר אל הישראליות שכולנו מכירים.

נשים ואנשים

מלבד הסביבה הלבנטינית, גם גיבורת הסיפור כאן מדויקת לכדי דמות שמרכיבה כך או אחרת, את כולנו, נשות ארץ הקודש בחלק הזה של הכדור.
היא לא מושלמת בלשון המעטה, 
לא יפיפייה, לא רזה ולא עמוסת הערכה עצמית. ניזונה נפשית מדעת הסביבה וחושבת על עצמה כל רע אפשרי.

איש-ה

כּרוֹב נקבות המין האנושי, הנחת העבודה שלה כלפי עצמה, שלילית במהותה והיא מורכבת מחלקים בלתי נראים ברובם. כשמשבר רודף משבר והחיים זורקים אותה אל גילוי עצמי והתחדשות, היא תיוולד מחדש, תוך קושי ניכר ותצא ממשבריה נוצצת וחדשה (אולי, בערך).

"והידיעה הזאת שהוא שלה, לא סתם שלה, אלא אוהב ומעריץ אותה וחושב שהיא משהו, למרות שבתוכה ידעה תמיד שהיא לא, היתה רשת בטחון שכבר שנים היא מאפשרת לעצמה ליפול עליה בידיעה שתמיד יש שם מי שיתפוס אותה."

פרות וגם קדושות

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות', בנוי לכאורה מהסיפור שכולנו מכירים. דומה לזה שלנו, של אחינו, של קרובים או של השכנה מלמעלה. גבר, אישה, ילדים ומשברים מרכיבים יחד תפריט שממלא כל משפחה שמכבדת את עצמה (וגם כאלה שלא).
אבל דווקא הרצון הזה לעמוד מול מראה קצת שבורה וקצת מעוותת, כשבכולנו מקנן אותו תפריט בדיוק, מאפשר מן סוג של עיון מחודש בסיפורים שכבר ידענו.

"היא חשבה לשנות את הנאום. לקרוע את מסך הזיוף המאולץ ולומר את האמת לקהל העגום. הורות היא כמיהה בהחמצה, שלעתים משתרבבים אליה רגעי נחת."

מגוון הפרות קדושות המנותצות על מזבח הטקסט הזה, עוסקות בין היתר גם בגיבור/כבר לא גיבור הצה"לי, שמתבוסס ברמות מוסר מוטלות בספק וקשות להִזְדַהוּת.

באופן כללי נדמה כי לוי מעוניינת שנראה את הסדקים של גיבוריה, בתוספת הפינות האפלות של מערכות היחסים הארוכות של כולנו, כולל פחדים ושאלות קיומיות הכרחיות.

"אנשים בוחרים להתחבר כי הם מוצאים בזולת את חומרי המילוי לחללי נפשם."

כשזה נעים...

יש בו ב'יש דברים שלא צריך לנסות', תובנות  עמוקות על זוגיות, ילדים ושאר ׳מיסים׳ נפשיים, שכולנו מטילים על עצמנו באופן נורמטיבי להיתפאר.
וכמו בכל סערה, גם כאן, סופה של רוח לנוח ושל אנשים, לצאת מצידה השני, רטובים, אך נושמים סדיר לרוב.

כתיבה... אז מה?

הטקסט מתהדר בעברית תקנית לרוב, אבל מלא בביטויים שהובילו אותי  להרמת גבה קלה. רובם עוסקים בהטיה סבילה-מעט משוּנה וחלקם לא מוכרים לי בכלל. 
"מבורזלת", "החיכָּיון", "רוח לוטפָנית", "ננגעו", "האיבון" (מלשון אבן) ועוד. כולן מילים/לא מילים, שהיו לי מעט קשות לבליעה.

מעבר לכך, מדובר בסיפור מכאן, לא חדש, לא מחדש וכביכול לא מיוחד, אבל בהחלט כזה שכדאי לעצור למענו לרגע ואולי גם להקשיב לו לא יזיק בכלל.

"...גם רגעים של אובדן עשתונות הם רגעים שנרשמים ביומן החיים."

פשוט, יומיומי, מעורר מחשבה ומדיר שינה לעתים.

אומנות הזיוף / ג'ניפר קרוזי

מעטים הספרים המתהדרים בהומור איכותי.
מעטים עוד יותר, אלה שנכנסים תחת הגדרת  ה'קומדיה הרומנטית' ונדירים מתוכם הספרים שיכולים להתהדר באיכות (ואל תתנו לי להתחיל ולדבר על האחוז הקטן מתוך אלה, שמתורגם לשפת הקודש).

'אומנות הזיוף' של ג'ניפר קרוזי, הוא כל אלה גם יחד והוא מתחיל מעניין ומטפס משם לרמת עניין משופרת, לכל הפחות.

ספרה של קרוזי עוסק בנושא יחודי ומספק זוית ראייה שונה על גיבורה לא יפה במיוחד, לא זוהרת ולא רזה (שזה כשלעצמו מספק לקרוזי ולספר, נקודות חיוביות לרוב).

גיבורה, גיבורה

"אני צריכה לצאת יותר מהבית, חשבה. שישה חודשים של התנזרות והיא כבר מחככת לשנות עם פורצים במהלך ביצוע פשע."

מדובר בדמות עגולה וּמיוחדת, פמיניסטית וְלא מבחירה, בעלת עבר אישי ומשפחתי עשיר.
כחלק מהיותה בת למשפחה לא שיגרתית, היא מנהלת יחסי אהבה/שנאה עם הסובבים ומשלבת הומור עצמי, עם ציניות מיזנטרופית.
באופן כללי ניתן לכתוב כי מדובר בבחורה כלבבי.

אומנותָה

סיפור המסגרת של 'אומנות הזיוף' עוסק באומנות כמובן (ובזיוף גם).
כשמשפחת סוחרי אומנות מתקשה לשרוד כלכלית, מתגלים בה סודות וקרעים מהעבר וכשבני המשפחה מפגינים את מומחיותם גם בבילוש וב'איך להיות משפחה', העניינים מתחממים במהירות.

מה קורה פה בכלל?

"טוב, אז תסתום את הפה שלך,... אנשים הגונים כמוך נורא מסבכים את העניינים לכל היתר."

'אומנות הזיוף' מתחיל בסגנון בלשי ועלילתו מתקדמת אל עבר מתח/לא מתח. הוא משתמש בין היתר בעקרון הדלתות המסתובבות, כשדמות נכנסת לחדר, שומעת חציו של משפט ומתגלגלת משם למסקנות לא מסקנות, כאילו חייה הם משחק 'טלפון שבור', בואכה שנות השמונים העליזות.
אבל מלבד האלמנט הבלשי, כל נסיון למסגר את הטקסט הזה אל תוך גבולות סוגה ספציפית, יביא אותנו במהירות למסקנה שמדובר בספר שההומור רץ לאורכו וצובע אותו בציניות נעימה ואינטליגנטית בעיקרה. זוהי קומדיה רומנטית במהותה, שעורבבה בה ספרות בילוש קלה לצורכי מתח והנעת עלילה. אם תשאלו אותי, מדובר ביופי של ערבוב.

"איזה מין עולם זה: אישה צריכה לעשות כמעט הכל בעצמה."

אלמנטים גרוטסקיים, מרוץ אחר אוצר/לא אוצר והמון הומור עצמי (שאין טוב ממנו) ממלאים את דפי 'אומנות הזיוף'. תוסיפו לזה מאבקים, יחסים משפחתיים וגם לא ותקבלו ספר חמוד וקליל שכיף לסיים איתו יום (ואפשר גם להתחיל).

אגב, ל-Faking it, שמו המקורי של 'אומנות הזיוף', יש יותר ממשמעות אחת, הוא תורם קריצה מדוייקת, משעשעת וּבאופן כללי מתאים להפליא ליצירה.

"אולי צריך פה טיפול קבוצתי. תעריף משפחתי."

ארוחה משפחתית / גנית אורין

סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק". 
היא גם הייתה מתרגמת מיידיש את הביטוי "הצרה היא שהכלה יפה מדי", אבל זה אולי מרחיק לכת. 
כי 'ארוחה משפחתית' הוא סוג של מופע סגירת חשבונות שמציג תמונת משפחה ממוצעת, במקרה הטוב (מטרידה עד מופרעת, במקרה המציאותי יותר).
ומה נעים יותר לקורבן, משטף האשמות סביבתי, כשמקרבניו שתוקים, חסרי קול, כמעט חסרי פנים.

אז מה היה לנו?

מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. מהצד השני (ולעתים במרחק שני משפטים משם), נגלה את ביתם הצעירה שהיא לב ליבו של הטקסט הזה (כי לא בטוח שנוכל לכנות אותו 'סיפור').

מי את ולמה?

כרווקה פלוס שניים בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת ׳צעירה׳, מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או נסבלת לכל הפחות.
תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק.
כל גברבר הזוי ומיותר שיעבור לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב דיווח ארוך (אך שיטחי) שאין לי, כקוראת, כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).

כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה, אך שטחית וכל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני-מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר.
סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו לנו, הקוראים.

נשימה שיטחית

מדובר בכתיבה מהירה ושטוחה ממש כמו המילים, שמחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה. איתכם הסליחה).

"יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך." 

אני מבינה את הצורך (ואולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (ואף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו).

מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)

לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב.
הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.

אותם אמצעים כוללים שיבושי מילים מכוונים וציניוּת לפי משקל.
לטעמי, לא הספרות  ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה. 

"פייסשמוק",

"הולכת ל'מתיחטיס' "

"מלמד צלבנית במכללת בלהבלה", 

"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו." 

"ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח."

והיו עוד רבים.

היה סיפור?

קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.
את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.
זאת משום שלאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.
לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.


עוד לא אבדה

הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח סיטואציות חברתיות ומשפחתיות, אותו הוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני.
מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).
כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.

אני בכל אופן, פרשתי בטרם עת.

"רכבת לג'הנם." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.