"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

ארוחה משפחתית /

סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק". 
היא גם הייתה מתרגמת מיידיש את הביטוי "הצרה היא שהכלה יפה מדי", אבל זה כבר אולי מרחיק לכת, 
כי 'ארוחה משפחתית' מציג תמונה של משפחה ממוצעת, במקרה הטוב (מטרידה עד מופרעת, במקרה היותר מציאותי).

אז מה היה לנו?

מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. מהצד השני (ולעתים במרחק שני משפטים משם), נגלה את ביתם הצעירה שהיא לב ליבו של הטקסט הזה (כי לא בטוח שנוכל לכנות אותו 'סיפור').

מי את ולמה?

כרווקה פלוס שניים בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת צעירה מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או אולי נסבלת זה מספיק.
תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק. כל גברבר הזוי ומיותר שיעבור לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב אותה בדיווח ארוך אך שיטחי שאין לי כקוראת כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).

כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה, אך שטחית וכל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני, ציני, מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר.
סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו, לנו הקוראים.

נשימה שיטחית

הכתיבה מהירה, מחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה).

"יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך." 

אני מבינה את הצורך (אולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (ואף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו).

היה סיפור?

קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.
את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.
כי לאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.
לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.

מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)

לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב.
הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.

אותם אמצעים כוללים שיבושי מילים מכוונים וציניוּת לפי משקל.
לטעמי, לא הספרות  ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה. 

"פייסשמוק",

"הולכת ל'מתיחטיס' "

"מלמד צלבנית במכללת בלהבלה", 

"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו." והיו עוד רבים.

"ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח."

עוד לא אבדה

הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח מעמיק של סיטואציות חברתיות ומשפחתיות שהוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני.
מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).
כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.

אני בכל אופן, סיימתי בטרם עת.

"רכבת לג'הנם." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה