היא גם הייתה מתרגמת מיידיש את הביטוי "הצרה היא שהכלה יפה מדי", אבל זה אולי מרחיק לכת.
כי 'ארוחה משפחתית' הוא סוג של מופע סגירת חשבונות שמציג תמונת משפחה ממוצעת, במקרה הטוב (מטרידה עד מופרעת, במקרה המציאותי יותר).
ומה נעים יותר לקורבן, משטף האשמות סביבתי, כשמקרבניו שתוקים, חסרי קול, כמעט חסרי פנים.
אז מה היה לנו?
מי את ולמה?
כרווקה פלוס שניים בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת ׳צעירה׳, מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או נסבלת לכל הפחות.
תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק.
כל גברבר הזוי ומיותר שיעבור לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב דיווח ארוך (אך שיטחי) שאין לי, כקוראת, כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).
כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה, אך שטחית וכל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני-מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר.
סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו לנו, הקוראים.
נשימה שיטחית
מדובר בכתיבה מהירה ושטוחה ממש כמו המילים, שמחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה. איתכם הסליחה).
"יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך."
אני מבינה את הצורך (ואולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (ואף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו).
מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)
לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב.
הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.
לטעמי, לא הספרות ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה.
"פייסשמוק",
"הולכת ל'מתיחטיס' "
"מלמד צלבנית במכללת בלהבלה",
"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו."
"ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח."
והיו עוד רבים.
היה סיפור?
קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.
את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.
זאת משום שלאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.
לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.
עוד לא אבדה
הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח סיטואציות חברתיות ומשפחתיות, אותו הוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני.
מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).
כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.
אני בכל אופן, פרשתי בטרם עת.
"רכבת לג'הנם." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה