ספר האקסיות / יאיר אגמון

ספרים מרובי סיפורים, לרוב לא חונים אצלי על מדף הספרים ובכל זאת, משום מה, ׳ספר האקסיות׳ חנה לי בספרייה.

הוא בנוי ממספר סיפורים. כולם עוסקים במערכות יחסים וב׳אקסיות׳, כמובן (גם ב׳אקסים׳).
גיבוריו, מתבלבלים בינם לבין עצמם וגם עם אחרים, מתפלפלים ומסתבכים (קצת כמו כולנו בימים הטובים).

הם מיצגים מגוון קבוצות גיל ואת שני המינים, מעלים על נס נושאים מוכרים ובעיקר מדברים.
וכאן ראוי לעצור.

כי ׳מדברים׳ אצל אגמון, הוא מושג כללי לתופעה יוצאת דופן עד הזויה ספרותית, כשנראה שכל הדמויות מדברות בקול אחד, יחיד ואחיד.
סגנון הכתיבה זהה, המשפטים חוזרים על עצמם, העברית בסגנון רחוב, השאלות נטולות סימני שאלה וכללי הציטוט חסרים.
באופן כללי, נראה שלא נעשה כאן נסיון מפואר ליצור ׳קולות׳ שונים.

אם נרצה ליצור יחסים עם הדמויות שמולנו ולקרוא כל אחת מהם כדמות יחודית, ראוי שנחפש בספרים אחרים.

״והכל סתם, הכול סתם, כי ככה, ככה העולם תמיד, ככה הוא היה וככה הוא יהיה וככה הוא עכשיו, הוא ככה כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו הגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם החרא הזה אנחנו צריכים להתמודד.״

איך אומרים רחוב בעברית

שפת הרחוב שולטת בכיפה ומביאה איתה משהו עילג, מקרב, ארצי ואותנטי כאחד.
יש בזה מן חום אנושי, אבל גם ירידה טקסטואלית לצורך מכנה משותף נמוך, לטובת הקוראים.

דעה ועוד דעה

כמו פטריות קטנות אחרי מבול המילים החוזרות על עצמן, אגמון מפזר פירורים קלים של ביקורת קלה פחות.
הוא מתאר את החיים הפשוטים/רדודים שכולנו חווינו אי פעם ומשרבב בהם טיפות דעה על אנשים, נשים, אהבה, טינדר ושאר מרען בישין.

מביע דעה, אבל אין כאן חידושים גדולים.

״יש לה טינדר עכשיו, אז כל היום היא מתכתבת עם מטומטמים.״

״ככה זה כשדתיים מאוד-מאוד, הכל פשוט יותר, כי יש אלוהים, ואם יש אלוהים אז יש דרך נכונה לצלוח את החיים האלה.״

והכי מצחיק (ואולי מדויק ביולוגית, גם אם פחות נכון ספרותית), אצל כולם דופק הלב ״טם טם טם טם״.

״איזה טמטום״, ״איזה עצוב״, ״איזה מוזר״.

כן, אבל אולי לא בסדר הזה.
מבחינתי, מדובר בחוויה מיותרת, או כמו שנהוג ב׳ספר האקסיות׳ ״הכל סתם...״.