"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

האחים לבית בריג'רטון1 - הדוכס ואני / ג'וליה קווין

חובבי 'נשים קטנות', התפקדו! אוהבי ג'יין אוסטן, עימדו בתור!
כי הרומן הזה, שמתמקד בתחילת המאה ה-19, עושה עבודה לא רעה בתחום שבין גינוני החברה האנגלית של אוסטן ובין המחשבות ההו כה חדשניות כביכול, של לואיזה מיי אלקוט, מקבילתה האמריקאית.
הוא כמובן לא לוקח את מקומו המכובד של הראשון ואם היינו משווים ביניהם, סביר שניתן היה להתייחס אל 'הדוכס ואני', כאל 'נשים קטנות לעניים' (או כל דבר לעניים מכתבי אוסטן), אבל משהו מהריח, הטעם והתחושה הכללית של אותה תקופה, דומה ומזכיר מאוד.
באותה מידה ומאותה סיבה, הוא הזכיר לי את הטרוף של לורד איאן מקנזי, גם הוא רומן תקופתי שחיבבתי לרוב.

מה היה לנו?

זה סיפור שטוח עד תמים (ונעים), שמתאר קונפליקט מתבקש בין חברים. כשיחסים רומנטיים, גוררים איתם שאלת נאמנות חברתית/הכרחית ותופסים תפקיד ראשי בעלילה ידועה מראש, נוכל לסמן את 'הדוכס ואני' כאחד הספרים שמתחילים נחמד ומתפתחים כנגד כל הסיכויים. 
אז מה אם לא הופתענו מהעלילה?

כחלק מעיסוק בתקופה המדוברת, 'הדוכס ואני' עמוס גינונים תקופתיים, נוטף מוסכמות בסגנון 'החברה הגבוהה' של לונדון, עסוק במותר/אסור ובעיקר ב'יאה'. אבל מעבר לכל אלה, הוא מלא בנשים גדולות שמגיעות באריזות קטנות ומוכיחות שמתניים צרים, לא מצביעים בהכרח על צרות מחשבה.

מי אמר למי מה?

אני (חייבת להודות), חסידה גדולה (אולי אפילו יען), של דיאלוגים טובים
ואלה שממלאים את 'הדוכס ואני', עשו עבודה מפוארת ושמרו על המתח שבין הדמויות בדיוק מופתי, שהשאיר אותי ערה ומרוצה.

תרגומ-מה?

לא נתקלתי בבורות ברמת העלילה, לשמחתי הרבה. לעומת זאת, אם פגשתי פה ושם בתרגום פחות איכותי והגהה לא הגהה, הרי שבמקרה זה, נראה שהאשם אינו ביצירה, אלא בעבודת עריכה שלא הגיעה לסיומה (או לפחות כך היא מרגישה). בהתאם, לצערי, ניצפו כאן מספר שיבושים.

- "דפני סובבה תלתל של שיערה האדמוני סביב אצבעה וחייכה, נותנת לרגשנות להתמוסס לתוך קנטור." אם הכוונה ל'קִינְטוּר', הרי שמדובר בבחירה מילולית לא מבריקה (ואיך מתמוססת רגשנות?).

- "דפני מצמצה מספר פעמים, כאילו עיניה אינן יכולות להאמין למשמע אזניה." כן, גם אצלי העיניים מתקשות להאמין לאוזניים.

- " 'לאן,' שאל בזעם, 'הלכה?' ". לאן הלך העורך? אני שואלת בזעם לא פחוּת.

- "אמא שלה וידאה שדפני הוצגה בפני כל הגברים.." נשאר רק להניח שהשימוש הצורם בזמנים, לא היה חלק מהתוכנית המקורית.

- "לפתע הרגיש בחילה פיסית." כי בחילה רעיונית זה פָּאסֶה.

היו עוד כמובן, אבל זה, ככל הנראה, מספיק.

לסיכום 

מדובר בספר חביב עד נעים, עם תרגום/עריכה/הגהה, פחות.

**בימים האחרונים, יצאה עונה ראשונה של 'בריג'רטון', סדרה בת שמונה פרקים ברשת נטפליקס, שתסריטה מבוסס חלקית ורעיונית,  על 'הדוכס ואני'.
המשך הסדרה מתרחק מגבולות הספר וככל שמתקדמים בסיפור, מתמעטות נקודות המגע בין השניים.
לסדרת הספרים שבעה חלקים (כרגע תורגם לעברית אחד בלבד). 
חלקה השני של הסדרה הטלויזיונית, אמור עפ"י פרסומים, לצאת לקראת מרץ 22.

חיבבתי את 'בריג'רטון' לא פחות (אולי יותר) מאשר את 'הדוכס ואני'.
בכל מקרה, שניהם בגבול הנעים לאוהבי הסגנון (ואני ביניהם).

המורשת הנסתרת 3-אש פראית / אילונה אנדרוז

לצערי, מתדפדפים בינינו לא מעט ספרים מאכזבים.
ויש גם את אלה שהאכזבה סביבם לא נובעת מהספר עצמו.
זו עדיין אכזבה כמובן, אבל היא נובעת מההבנה (ובהלה בעקבותיה), שהטוב הזה עומד להסתיים.

כשקריאה בעמוד 122 גורמת לי לסטות לרגע ולבחון את מספר העמודים הכולל, בשילוב צביטה קלה, על שהגעתי אל אמצע היצירה, ניתן לבשר שמדובר ביצירה טובה.

למה דווקא?

כי הכל כאן עפ"י הנוסחה המנצחת.
הדמויות מתפתחות, העניינים זורמים, האהבה מתייצבת ומחזיקה מעמד לרוב והאוייבים מַרִים מתמיד (ובתקווה, גם מתים מתמיד).
זה לא מחדש הרבה, או לא מחדש דבר, ביחס לשני הכרכים הקודמים בסדרה, אבל זה נחמד ונעים. ממש כמו לפגוש חברים חדשים -ישנים.

שיעור בשיווק (פחות בספרות)

מדובר על הספר השלישי בסדרת "המורשת הנסתרת" ולמרות שמספר לספר נצפתה התדרדרות ברמת ההתרגשות, השלישי עדיין מספק עניין וריגוש מסויים, גם אם פחות מקודמיו.

מלבד ירידה בריגוש, העובדה שמדובר בחלק שלישי, מספקת כאן בעיה עקרונית. כי מתחילתו ולכל אורכו של השלישי, נרשמה חזרתיות מסויימת שמקורה (כך אני מניחה), בנסיון לייצר ספר שעומד בפני עצמו (ידוע בכינוי, Stand Alone).
הרעיון הוא לערוך ספר שיוכל לעניין גם קוראים שלא נחשפו לכרכים הקודמים והמטרה היא פתיחת אפיק לצרכנים חדשים ומכאן שמהותה שיווקית כמובן.
עם כל הכבוד והרצון להרוויח מכתיבה, כקוראת שהתפנתה מעיסוקיה ורכשה את הכרך השלישי, חויית החזרה על פרטים, לטובת אלו שהועילו להצטרף אלינו לראשונה במפגשינו השלישי, פחות מקובלת ופחות נעימה מיסודה.

בגדול, ניתן לכתוב שנהניתי ממנו, אך מכאן ועד להמשיך ולקרוא את הבאים בתור, אני חוששת שהדרך ארוכה. 
ואולי לא...

נפש מסיכות / דלית

פ-י-ל-ו-ס-ו-פ-י-ה!

זה כמו פסיכולוגיה, רק חופר יותר, עמוק יותר ועם לגיטימציה גדולה יותר לבבל"ת קיומי.

ב'נפש מסיכות', תוך כתיבה 'יאפית-מתנחמדת', חמושה בגיבור אינטליגנטי, משובש ומרגיז במיוחד, מנסה דלית אורבך לערער את כולנו איתה.
במקרה זה, היא גם מצליחה. אוהוהו מצליחה.

מה היה לנו?

"אהה. עשינו, חרשנו. מי זה אנחנו? מישהו הגיע באישון לילה לשדה של קורות חיי, עם קומביין מחובר לגלאי מתכות וחרש אותו לפסים עבים של קורדרוי? וכל פעם שנתקל בחתיכת פח השמיע גלאי המתכות - טו-טו-טו, בסאונד של משאית?"

הסיפור מתחיל מוזר עד מוזר מאוד והמפגש הראשון, עם טשטוש מילולי פסאודו רלוונטי של גיבור מתיש, הכה בי עד זוב תאיי האפורים, ששיוועו בכל דרך להקלה (תראו איך כשמדובר ב'חירטות-על', מתברר שגם אני יכולה).

וכאן, אני מניחה שיבואו אוהבי הספר המושבעים ויניפו את דגל ה'אבל אח"כ הוא משתנה'.

אז נכון, הוא משתנה אך ספק אם 'משתפר', יתאים לתאר את המשכה של הזייה שעכשיו כבר כביכול, יש לה הסבר. כי אחרי הכל, גם ההסבר לא מצליח להוציא אותה מבור היהירות החפור היטב שמשאיר אותה ריקה מתוכן ומלאה ב.. אה, כן, שוב מלאה בהזייה.

טַרְחֵנוּ אותנו בבקשה

"מי לימד אותך לפרוט כל כך יפה על גיטרה של רגשות אשמה אקוסטיים?"

יש מקרים, בהם ניתן להרגיש במן התאהבות רעיונית של סופר בדמויותיו. כשלרוב, התאהבות שכזו משפיעה על שיקול הדעת הספרותי ומגישה לנו עודף מטריד בטרחנותו.
באופן מפתיע, בזאת מדובר גם כאן.

בגזרת הדמות הראשית (ותרשו לי להניח שגם בגזרת הסופרת), ניתן לצפות כאן בגלים של אינטליגנציה מתפרצת, שהיא אירוע משמח במהותו.
אלא שהטרחנות המגיעה עם הגלים, הופכת את המפגש הספרותי לבלתי נסבל. 

מטאפו-מה?

כחובבת מטארפורה באופן עקרוני, אני מאמינה שחשוב שכזו תהיה איכותית, חדוקה ומדוייקת ככל שניתן.
אבל באותה נשימה, חשוב עוד יותר להשתמש בה באופן שלא חורג מגבולות הטעם הטוב. 

במקרה שלפנינו, משתמשת הכותבת (ודמויותיו מתוך כך) כנשק מתוחכם, או סתם כסותם חורים רגעי בכל נקודה בה התקסט על תוכנו נופלים אל אחת מנקודות העייפות שמלוות את היצירה כולה.

"התאהבתי בה בגלל העיניים האלה, שבזמנו הכתום ניגר מהם כמו שרף מעץ פצוע, והכחול הזמין אותי לקפוץ ראש לבריכה פרטית מחוממת. בדרך הטבע, המים התאדו והשרף נקרש. והמבט שלה התכסה קור קטרארקטי חסר מיקוד."

"העיניים, שניצוצות בוז בצבע קוקר ספניאל ניתזו מהכחול העז שלהן, התרככו לרגע."

מסוג הארועים שחברה שנונה אחת הגדירה כ"כל משפט עינוי". 

"הדיון עלי הוא בדלתיים סגורות. אין כניסה לאף אחד. אני השופט, הקטגור, הסנגור, הקלדנית, הקהל על מטלטליו, המנקים קשי היום של אולם בית המשפט וכמובן - הנאשם. וכל הנוגעים בדבר לוקחים שוחד. זה מזה.

כן, טוב, נגיד שאת המשפט הזה קיבלתי בהבנה.