פ-י-ל-ו-ס-ו-פ-י-ה!
זה כמו פסיכולוגיה, רק חופר יותר, עמוק יותר ועם לגיטימציה גדולה יותר לבבל"ת קיומי.
ב'נפש מסיכות', תוך כתיבה 'יאפית-מתנחמדת', חמושה בגיבור אינטליגנטי, משובש ומרגיז במיוחד, מנסה דלית אורבך לערער את כולנו איתה.
במקרה זה, היא גם מצליחה. אוהוהו מצליחה.
מה היה לנו?
"אהה. עשינו, חרשנו. מי זה אנחנו? מישהו הגיע באישון לילה לשדה של קורות חיי, עם קומביין מחובר לגלאי מתכות וחרש אותו לפסים עבים של קורדרוי? וכל פעם שנתקל בחתיכת פח השמיע גלאי המתכות - טו-טו-טו, בסאונד של משאית?"
הסיפור מתחיל מוזר עד מוזר מאוד והמפגש הראשון, עם טשטוש מילולי פסאודו רלוונטי של גיבור מתיש, הכה בי עד זוב תאיי האפורים, ששיוועו בכל דרך להקלה (תראו איך כשמדובר ב'חירטות-על', מתברר שגם אני יכולה).
וכאן, אני מניחה שיבואו אוהבי הספר המושבעים ויניפו את דגל ה'אבל אח"כ הוא משתנה'.
אז נכון, הוא משתנה אך ספק אם 'משתפר', יתאים לתאר את המשכה של הזייה שעכשיו כבר כביכול, יש לה הסבר. כי אחרי הכל, גם ההסבר לא מצליח להוציא אותה מבור היהירות החפור היטב שמשאיר אותה ריקה מתוכן ומלאה ב.. אה, כן, שוב מלאה בהזייה.
טַרְחֵנוּ אותנו בבקשה
"מי לימד אותך לפרוט כל כך יפה על גיטרה של רגשות אשמה אקוסטיים?"באופן מפתיע, בזאת מדובר גם כאן.
בגזרת הדמות הראשית (ותרשו לי להניח שגם בגזרת הסופרת), ניתן לצפות כאן בגלים של אינטליגנציה מתפרצת, שהיא אירוע משמח במהותו.
אלא שהטרחנות המגיעה עם הגלים, הופכת את המפגש הספרותי לבלתי נסבל.
מטאפו-מה?
כחובבת מטארפורה באופן עקרוני, אני מאמינה שחשוב שכזו תהיה איכותית, חדוקה ומדוייקת ככל שניתן.
אבל באותה נשימה, חשוב עוד יותר להשתמש בה באופן שלא חורג מגבולות הטעם הטוב.
במקרה שלפנינו, משתמשת הכותבת (ודמויותיו מתוך כך) כנשק מתוחכם, או סתם כסותם חורים רגעי בכל נקודה בה התקסט על תוכנו נופלים אל אחת מנקודות העייפות שמלוות את היצירה כולה.
"התאהבתי בה בגלל העיניים האלה, שבזמנו הכתום ניגר מהם כמו שרף מעץ פצוע, והכחול הזמין אותי לקפוץ ראש לבריכה פרטית מחוממת. בדרך הטבע, המים התאדו והשרף נקרש. והמבט שלה התכסה קור קטרארקטי חסר מיקוד."
"העיניים, שניצוצות בוז בצבע קוקר ספניאל ניתזו מהכחול העז שלהן, התרככו לרגע."
מסוג הארועים שחברה שנונה אחת הגדירה כ"כל משפט עינוי".
"הדיון עלי הוא בדלתיים סגורות. אין כניסה לאף אחד. אני השופט, הקטגור, הסנגור, הקלדנית, הקהל על מטלטליו, המנקים קשי היום של אולם בית המשפט וכמובן - הנאשם. וכל הנוגעים בדבר לוקחים שוחד. זה מזה.
כן, טוב, נגיד שאת המשפט הזה קיבלתי בהבנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה