"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

22 נובמבר, 2020

האחים לבית בריג'רטון1 - הדוכס ואני / ג'וליה קווין

חובבי 'נשים קטנות', התפקדו! אוהבי ג'יין אוסטן, עימדו בתור!
כי הרומן הזה, שמתמקד בתחילת המאה ה-19, עושה עבודה לא רעה בתחום שבין גינוני החברה האנגלית של אוסטן ובין המחשבות ההו כה חדשניות כביכול, של לואיזה מיי אלקוט, מקבילתה האמריקאית.
הוא כמובן לא לוקח את מקומו המכובד של הראשון ואם היינו משווים ביניהם, סביר שניתן היה להתייחס אל 'הדוכס ואני', כאל 'נשים קטנות לעניים' (או כל דבר לעניים מכתבי אוסטן), אבל משהו מהריח, הטעם והתחושה הכללית של אותה תקופה, דומה ומזכיר מאוד.
באותה מידה ומאותה סיבה, הוא הזכיר לי את הטרוף של לורד איאן מקנזי, גם הוא רומן תקופתי שחיבבתי לרוב.

מה היה לנו?

זה סיפור שטוח עד תמים (ונעים), שמתאר קונפליקט מתבקש בין חברים. כשיחסים רומנטיים, גוררים איתם שאלת נאמנות חברתית/הכרחית ותופסים תפקיד ראשי בעלילה ידועה מראש, נוכל לסמן את 'הדוכס ואני' כאחד הספרים שמתחילים נחמד ומתפתחים כנגד כל הסיכויים. 
אז מה אם לא הופתענו מהעלילה?

כחלק מעיסוק בתקופה המדוברת, 'הדוכס ואני' עמוס גינונים תקופתיים, נוטף מוסכמות בסגנון 'החברה הגבוהה' של לונדון, עסוק במותר/אסור ובעיקר ב'יאה'. אבל מעבר לכל אלה, הוא מלא בנשים גדולות שמגיעות באריזות קטנות ומוכיחות שמתניים צרים, לא מצביעים בהכרח על צרות מחשבה.

מי אמר למי מה?

אני (חייבת להודות), חסידה גדולה (אולי אפילו יען), של דיאלוגים טובים
ואלה שממלאים את 'הדוכס ואני', עשו עבודה מפוארת ושמרו על המתח שבין הדמויות בדיוק מופתי, שהשאיר אותי ערה ומרוצה.

תרגומ-מה?

לא נתקלתי בבורות ברמת העלילה, לשמחתי הרבה. לעומת זאת, אם פגשתי פה ושם בתרגום פחות איכותי והגהה לא הגהה, הרי שבמקרה זה, נראה שהאשם אינו ביצירה, אלא בעבודת עריכה שלא הגיעה לסיומה (או לפחות כך היא מרגישה). בהתאם, לצערי, ניצפו כאן מספר שיבושים.

- "דפני סובבה תלתל של שיערה האדמוני סביב אצבעה וחייכה, נותנת לרגשנות להתמוסס לתוך קנטור." אם הכוונה ל'קִינְטוּר', הרי שמדובר בבחירה מילולית לא מבריקה (ואיך מתמוססת רגשנות?).

- "דפני מצמצה מספר פעמים, כאילו עיניה אינן יכולות להאמין למשמע אזניה." כן, גם אצלי העיניים מתקשות להאמין לאוזניים.

- " 'לאן,' שאל בזעם, 'הלכה?' ". לאן הלך העורך? אני שואלת בזעם לא פחוּת.

- "אמא שלה וידאה שדפני הוצגה בפני כל הגברים.." נשאר רק להניח שהשימוש הצורם בזמנים, לא היה חלק מהתוכנית המקורית.

- "לפתע הרגיש בחילה פיסית." כי בחילה רעיונית זה פָּאסֶה.

היו עוד כמובן, אבל זה, ככל הנראה, מספיק.

לסיכום 

מדובר בספר חביב עד נעים, עם תרגום/עריכה/הגהה, פחות.

**בימים האחרונים, יצאה עונה ראשונה של 'בריג'רטון', סדרה בת שמונה פרקים ברשת נטפליקס, שתסריטה מבוסס חלקית ורעיונית,  על 'הדוכס ואני'.
המשך הסדרה מתרחק מגבולות הספר וככל שמתקדמים בסיפור, מתמעטות נקודות המגע בין השניים.
לסדרת הספרים שבעה חלקים (כרגע תורגם לעברית אחד בלבד). 
חלקה השני של הסדרה הטלויזיונית, אמור עפ"י פרסומים, לצאת לקראת מרץ 22.

חיבבתי את 'בריג'רטון' לא פחות (אולי יותר) מאשר את 'הדוכס ואני'.
בכל מקרה, שניהם בגבול הנעים לאוהבי הסגנון (ואני ביניהם).

אין תגובות:

פרסום תגובה

רוצים עוד?