אם מישהו מבני המשפחה אמר לך פעם 'אלו החיים שלך (או הבחירות שלך), אבל הם משפיעים גם עלי', הוא כנראה הבין (ואולי יותר טוב ממך) את מהות הספר הזה.כי החלטה אחת, או היסחפות מודעת, של דמות מרכזית, משפיעה כאן על חיי כולם, כמו אבן שנזרקת במים שקטים.
זה ספר נשי במהותו (מטריאכלי אם תרצו), על נשים, עם נשים, מקבל, שופט, אוהב נשים ושונא גם (והקוראים אגב, בהחלט יכולים להיות גם גבריים).
הוא מתחיל בסגנון "שילה לוין" (של גייל פארנט) במתכונת לגיל הזהב, (מינוס הנטייה האובדנית כמובן), ומשלב גם אבק "סיינפלדי" מזדקן. קצת כמו ההורים של אותו "סיינפלד" בסדרה המקורית.
"לגבר השני שאני יוצאת איתו קרואים אנדרו, והציפורניים שלו מלוכלכות אז אני לא יודעת אם הוא נחמד או לא. אני לא מסוגלת אפילו לאכול...כי אוי געוואלד,כמה שהציפורניים האלה מסיחות את דעתי. זאת אומרת, מה הוא עשה לפני הדייט? השתתף בתחרות גינון? קבר את האישה הקודמת שהוא יצא איתה?...".
מכאן ממשיך הסיפור אל הדור הבא ונקודת מבטו על סיפור פרטי-משפחתי שמשנה את התמונה (גם בונה אותה) ואפילו סוחף בעל כורחו את דור ההמשך.
תוסיפו לזה מעט פוליטיקה (כי אי אפשר בלי), דמויות ששורדות בחוכמה וחן, סבתא חכמה וחברה רבת ממון, וקבלתם את הבסיס ל'ג'יין יאנג הצעירה'. והבסיס טוב, ממש טוב.
רציתי לכתוב שהוא משתפר, אבל זה לא מדויק, פשוט כי הוא טוב בהתחלה ונשאר כזה עד הסוף. כי בהחלט מדובר כאן בגלישה טקסטואלית טובה ויציבה, שפשוט נעים לקרוא.
פמיניזם ובחירות
לטובת ציבור הנשים (ואולי לא רק), אבהיר כי לא מדובר בספר פמיניסטי לחלוטין. ואם נמצא בו ניצנים פמיניסטים הרי שהם מהאגף השפוי של התנועה, זה שמדבר על פמיניזם כבחירה מודעת ופחות מתעניין בנושא הנבחר. כן, יש כאן עיסוק נרחב בבחירות (נשיות כמובן), אבל גם השפעות החזה הגדול, נמדדות כאן כאלמנט לגיטימי ורב משמעות (ועוד לא נולדה בעלת החזה הגדול באמת, שתשרוף חזיות להנאתה). אז פמיניזם לא, אבל התייחסות נשית בטוחה, הולמת ובעיקר דעתנית ובוחרת, יש גם יש. ממש כמו שאני אוהבת.
שובה של היידיש
שלא עזבה מעולם
הטקסט מתובל בביטויים יידישיים משעשעים שאשמח לפרש למענכם, תוך הסתכנות שסבתי תצא לרדוף אותי, ממקום משכבה האחרון (בשל תרגום לא מדויק כמובן).בין היתר היו לנו "אוי ויי זמיר", שהוא ה'אוי ואבוי' הסבתאי האולטימטיבי, "פוילע-שטיקים" שהם שטויות ו'עניינים מסובכים', ו"פייגעלע", שהיא בחורה צעירה (אולי קצת זנותית).
היו גם "פקאקטע", "שמוק" ו"אלטאר קאקר", שלא תתפסו אותי מפרשת (בטוחה שתבינו לבד).
ככלל, תוך כדי קריאה צחקתי, הזדהיתי (לא כי אני עתיקה) ובעיקר רציתי לרוץ לסמן ולזכור משפטים לרוב.
"בובע מייסע"
או 'סיפורי סבתא' אם אתם חייבים.
ואם סבתא לא סיפרה, תרשו לי לדאוג שלא תפספסו את משפטי החוכמה הסבתאית הבאים."המפתח לאושר הוא לדעת מתי לסתום את הפה." הגיוני בהחלט (לו רק הייתי יודעת לבצע).
"לטפל במשהו זה אומר לאהוב", מדובר באחד המשפטים המשחררים שפגשתי.
"... זה מאוד מפתה להמשיך לעשות משהו רק כי הוא כבר התחיל. תחשבי על היטלר... אולי בשלב כלשהו, לדרעק הזה היו ספקות לגבי הפתרון הסופי. סביר להניח שלא, הרי לא בזכות האינטרוספקציה שלו שמענו עליו, אבל לכי תדעי. אולי אחרי מיליון יהודים, שני מיליון, באיזושהי פינה בלב הסודי והנגוע שלו הוא חשב לעצמו, 'מספיק. הפתרון הזה לא עובד. להיפך הוא מייצר בעיות חדשות!...". יש כאן משהו, אבל תרשו לי לא להגיב על זה.
לסיום, קחו תובנה אחת גם ממני, וזכרו שכשסבתא מופיעה במערכה הראשונה, היא ללא ספק תשוב ותופיע (ואולי תרדוף אתכם), במערכה השלישית או אי שם בסביבה. ממש כמו בחיים.
תהיו אמיצים, סבתאות היא (לרוב) לטובה
וזהו ספר חמוד, קליל, עם מסרים חשובים בהחלט.
סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה