הוא מזכיר בניחוחו את ספריו הקודמים, אבל מהדהד משפטים משפחתיים יותר ואלמותיים פחות מ"אני דופק את הנכדה של ליבֶרְסוֹן..." (רומן רוסי, 1988).
מה היה לנו?
זה ספר קצר, על גבול הספרון, בבחינת עוד סיפור משפחתי קטן שאפשר לספר על העמק, ליד העמק ובעיקר בתוכו. סוג של More of The Same 'שַלֵוִי', אבל מהסוג הנעים, המתעד את החיים של כאן (ואין ספק שגם זה משהו).
מי אמר למי?
הספר הזה עמוס דמויות משפחתיות כולל סבתות, סבים, דודים מכל כיוון, הורים ואת שַלֵו עצמו, המשמש כאן בתפקיד הנכד, הבן, המתַעֵד ומספר הסיפורים גם יחד.
הייתי שמחה לכתוב שיש כאן סיפור גדול, מרחיק לכת ובעל חשיבות היסטורית, אבל נראה ש'הדבר היה ככה' מספק בעיקר געגוע.
הייתי שמחה לכתוב שיש כאן סיפור גדול, מרחיק לכת ובעל חשיבות היסטורית, אבל נראה ש'הדבר היה ככה' מספק בעיקר געגוע.
שַלֵו מתגעגע כאן לאמו, סבתו, אביו וסבו (אולי אפילו בסדר הזה), ממש כמו שהוא יוצר בקוראיו געגוע לישראל של אז וגם קצת לאיזה סיפור 'שַלֵוִי' כפרי, עמוס אידיאולוגיה ומיוזע בקצוות.
מעבר לכל, יחד עם זכרונות חמים, 'הדבר היה ככה', מייצג גם סוג של פרידה ואם לא פרידה מקוראיו, אולי מארגן כאן שַלֵו פרידה ממשפחתו, מסיפוריה, הם סיפוריו.
כי כמה עוד נוכל להעלות באוב סבתות עוקצניות חמושות מטלית וסיפורים על שואב אבק מיתולוגי, בלי לחוש קצת כמו בביקור ארוך מדי, אצל קרובי משפחה ארכאים?
בהתאם, בבואי אל 'הדבר היה ככה', לא נותר לי אלא למלמל 'קדימה, בואו נצא לדרך' ו'לא, לא תודה, אין צורך בכוס תה נוספת, אני מלאה'.
זה לא הסיפור שלי
אחרי הכל, 'הדבר היה ככה', הוא מסמך משפחתי, נטול ערך ספרותי מובהק, שאין ספק שעבור משפחת שַלֵו לדורותיה, מדובר במסמך משפחתי חשוב (גם אם לא מרתק).
כנציגה וממשיכת דרך למשפחות שיינר, יוספסברג, יפה, הוהנברג ולמפל, אוכל לסכם אותו ב- Nothing to tell home about (אולי צריך להיות שַלֵו, כגי למצוא בו יותר).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה