"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

שמונה עשרה מלקות / אסף גברון

זה מתחיל כסיפור מחוספס. מן אנקדוטה מחיי נהג מונית תל אביבי, שחושף את חייו הפשוטים/המפוספסים משהו.
בהמשך, מנסה 'שמונה-עשרה מלקות', להפוך למשהו שעמד ליד סוגת המתח, מן 'חסמבה לגילאי הארבעים העייפים', (כשיתכן בהחלט, שהאֶלִימֶלֶך זוּרְקִין שלהם, עבר מזמן את גיל שמונים). מפה לשם, מתעייפים גם הקוראים (או אולי זו רק אני).

אז מה היה לנו?

בשפה בסיסית, יום-יומית, כולל "אחי", "סְפֶּצִית", שאר מרעין-בישין מילוליים ומגוון תיאורים מעשיים מדי, משתדל אסף גברון לעניין את הקורא במשימת בילוש. אלא שמקורה של המשימה במתח בינוני משהו, שמוגש כאן בטמפרטורת החדר במקרה הטוב ולצערי, לא מתגלגל אל שיאו. 
בהתאם, ממש לא אכפת היה לי מי עשה למי (אם בכלל) ורמת העניין הנמוכה, אך קיימת רגעית, שליותה את הקריאה, נבעה בעיקרה מהרצון להבין איך יפתור עצמו הגיבור מאותה תעלומה/לא תעלומה שהוצגה כאן, לעוסה מתמיד. בבחינת, נשארתי רק כדי לראות עד לאן ירשה לעצמו הסיפור להגיע (או להתדרדר). 

בניסיון לדבוק בסיפור אנקדוטלי/היסטורי למחצה, משלב גברון בין אותה משימת בילוש מטופלת בידי בלשים/לא בלשים ובין מגוון סיפורי רקע שלא מחזיקים מים או עלילה ראויה לשמה. עוד נראה, שכחלק מהנסיון לעבות את היצירה ולהוסיף לה נופך ואווירה, משובצים בה איזכורים ומידע לא קשור, שלא ברור איך הם מועילים להתקדמות העלילה.

"שלושה רוכבים על אופניים ירוקים של תל אופן חלפו על פנינו. שלושתם הרכיבו משקפי שמש". כאן תאלצו לבטוח בי, כשאצהיר שאין שום קשר בין משפט סתמי שכזה ובין התעלומה שעל הפרק (והיו נוספים).

למה ככה?

מכירים את זה, כשספר עמוס תיאורי זמן, מקום ובעיקר אווירה, עד שלא ניתן לעלילה את המרחב לו היא זקוקה על מנת להתהוות בשקט? כשכל פעולה מתוארת בפירוט יתר, כולל חזרה עקבית ומעיקה, שמטרתה, כך אני מקווה, לוודא שכולנו מצויים באותו עמוד ולהשאיר אותי ערה.
מתברר ש'שמונה עשרה מלקות', מתהדר קשות בתופעה (ולא, למען הסר ספק, זה לא עושה אותו מוצלח).

התבלבלו...

המִישְלַב הלשוני מעורבב. מְשַלֵב ביטויים כמו "בשוגג" ו-"התקנתי לי אספרסו", עם "בתחת" ושאר בחירות ירודות משהו, שגרמו לי להרים גבה וגם שיחררו פיהוק פה ושם.

ואולי, למרבה הצער, ישאר איתי כאן משפט אחד מדוייק "לעשות ילדים זו רגרסיה מטורפת. הם עושים אותנו מפגרים. יאללה תביא צ'יריוס."
טוב, אולי רק בלי הצ'יריוס.

אין תגובות:

פרסום תגובה