כְּסֶפֶר, הוא אוסף בתוכו סיפור פתפתל, חציו אמינות, חציו פולקלור יהודי מתובל ביידיש, בואכה קרפלאך וכבד קצוץ למנה ראשונה.
בהמשך, מרק העוף הזה של הנשמה, יעלה ויוריד אותנו כמו גלים בים סוער.
אז מה היה לנו?
דורית זילברמן פותחת בהשתלשלות אקראית כביכול, במאה העשרים, טרום עליית היטלר והנאציזם. בהמשך, היא מתגלגלת עד ימינו, למקום שבו האקראיות תפנה את מקומה וסיפור עלילה משפחתי ינסה להביא אותנו להבנה/לא הבנה, שלכל דבר יש סיבה ומסובב.
חלק פה, חלק שם
'בּלחש', מורכב ממספר חלקים שמובילות מספר דמויות מרכזיות. נפגוש בו חלקים חמימים/נעימים, כמו בְּסיפור עמוּס שנים, שידע ימים צבעוניים יותר וחלקים אחרים, כמעט שיגרתיים של ימינו.
הקשר בין החלקים, מעט פלסטי, פחות טבעי, אבל ניתן לבליעה מתוך ההבנה והצורך להוכיח את השתלשלות שרשרת הדורות.
סבתא שלי וודאי הייתה אומרת על זה, 'נו שויין'.
סבתא שלי וודאי הייתה אומרת על זה, 'נו שויין'.
"ברור שאם אנחנו מוכנים ללמוד אפשר ללמוד גם מכלבה דבר או שניים על החיים עצמם."
וכמו ש'בלחש', נע בין תקופות חיים שונות, הא נע גם גאוגרפית בין צ'כוסלובקיה, ארצות הברית וארץ ישרוּאל (היא ארץ ישראל של לפני וקצת אחרי קוֹם מדינת היהודים).
הדמויות הראשיות נשיות ביסודן והן, כמו תמיד, שמניעות את העלילה קדימה ורחוק.
כבנות משפחה שהחיים וההיסטוריה היהודית גילגלו אותה, הן ממשיכות ומשמרות הווי משפחתי, ממרחק הדורות.
אחרי הכל, 'בּלחש', הוא סיפור משפחתי חמים על יוצאי אירופה שהיו ביניהם מקורבנות הנאצים והיו שלקחו חלק בבניין הארץ, אוכלים חול וחצץ תוך כדי.
מי מילמל את זה?
"אני צריכה לתלות מטאטא על הדלת מבחוץ, כמו מזוזה רק יותר ארוך."
ה'מכשפות' היהודיות, כפי שמתארת אותן זילברמן, הן שילוב של נשים בעלות נטייה מסטית, עם הנשים הנורמטיביות שהן כולנו. סוג של נשים מכשפות/סטנדרטיות/עכשיות, אם תרצו.
ודווקא הלחש ואותן 'היסטוריולות' (שהן סיפור מיסטי בשימוש לחש), בהן משתמשת זילברמן כתרוץ להמשיך ולתאר את מסורת אבותיה (כך נראה), נעלמו לעתים מהסיפור, כמעט לחלוטין.
הם חוזרים ומופיעים בנקודות קצה וקיצון, בעיקר ברגעים בהם מתגלה צורך עלילתי להסבר שיתן נופך מסתורי לחיי היום-יום.
קצת כמו לנסות ולשכנע את עצמנו שצרוף מקרים, הוא אלמנט מיסטי חסר תקדים, או להוכיח שלסבתא היו 'כוחות', רק כי הִזְהִירה באמצעות נסיון חיים עשיר והצלחה אקראית לראות את הנולד פה ושם וכבר אמרו משהו לְפַני, על דיוקו של שעון תקול (ואולי אני סתם צינית).
קצת כמו לנסות ולשכנע את עצמנו שצרוף מקרים, הוא אלמנט מיסטי חסר תקדים, או להוכיח שלסבתא היו 'כוחות', רק כי הִזְהִירה באמצעות נסיון חיים עשיר והצלחה אקראית לראות את הנולד פה ושם וכבר אמרו משהו לְפַני, על דיוקו של שעון תקול (ואולי אני סתם צינית).
מה שבטוח, מלמלו "כוזו במוכסז כוזו" (שרק בעקבות הספר הזה, גיליתי שמדובר במשפט שמופיע בחלקו האחורי של קלף מזוזה תקני).
אולי זה יעבוד.
"תודה לאלוהי המקרה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה