"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

הוא / סרינה בואן ואל קנדי

כשאומרים Slow burn, אני מתחלחלת לרוב.
כי למי יש כוח וסבלנות לְסִיפור שלוקח את הזמן, שמתאהב במשיכתו ומשאיר אותנו תלויים על חבל העלילה, עד התמוטטות.

אלא שהפעם, ממש כמו הפתגם על החתול, בחרתי בסקרנות על פני הגיון בריא. הכל, מתוך הבטחה לרומנטיקה בסגנון MM.

אז נכון, חיכיתי לא מעט עד שיקרה משהו, שמישהו יעשה למישהו, שיהיה כבר מרגש. אבל בינינו, לא זו הבעיה של 'הוא'. או, לפחות לא הבעיה העיקרית.

אז מה היה לנו?

שני חברי ילדות, מגוון מושגי יסוד (או לא רק, מי יודע?), שעוסקים רובם ככולם בהוקי עד להגעיל, בדגש על הוקי מכללות עמוס כוכבים כדגל אמריקאי. בהמשך, נחשף גם להתלבטות ילדותית עד מטופשת, ביחס לחידוש קשרי חברות נוטפי זימה והדגשת טקסט מיותר באמצעות הטיית אותיות
אלו עיקרי היצירה השטוחה המכונה 'הוא'.

תוסיפו לזה תרגום ועריכה בינוניים/נטולי הגהה וזכיתם בכל הקופה (אבל על זה עוד ארחיב).

רומנטיקה בכפית 

שלא תבינו לא נכון. לפעמים, אני מחפשת יצירה רומנטית, בסיסית עד לא מיוחדת. כמו פיצה במקום קוויאר, פלאפל במקום סופלה. קצת להתערבב בְּבִּיצה חמימה-מוכרת ולהרגיש כאילו חזרתי הביתה אל שמיכה ישנה, חמה ומדובללת שנים.

אלא שבחלקו הראשון של 'הוא', אותה שמיכה רכה, הוחלפה בשמיכת צמר קוצנית להתפאר. שום נועם, שום חמימות ובעיקר, שום רומנטיקה (גברית או אחרת), לא נצפו למרחקים. 
כל זה, נכון לחלקו הראשון של 'הוא'.
אבל אי שם בהמשך הדרך, מעט אחרי עמוד מאה, התעוררתי עם הגיבורים לרומנטיקה אחרת, מתוקה ואמינה יותר.

ויש משהו ברומנטיקה שכזו. סוג אחר של דיאלוגים מוצלחים, שבפשטותם, לא נופלים (לרוב) למתיקות סכרינית, בואכה אינסולין מוזרק היטב. משהו ראשוני באהבת גברים ובחינה (לא רק פיזית), שכוללת את התייחסות החברה ושלל התמודדויות מרתקות, עשו לי נעים בהחלט.

מי קרא?

פחות התרגשתי מרמת הטיפול בטקסט.
משהו בתרגום משובש קלות וחסרונה של הגהה איכותית מורגש כאן לא מעט (זו אני שאמורה לעשות את העבודה?).

כחלק מהפנינים שנצפו, דמות שמכונה "וס", מחליפה לעתים את שמה ל"ווס" ועל אותו עקרון השם "קילפאת'ר", הוחלף לעתים ב"קילפאקר". לא שיש לי התנגדות, אבל בחירה באיות מרכזי אחד, נשמעת לי כמו המלצה טובה.

בהמשך הופיעו טעויות זכר/נקבה בסיסיות כמו, "חלצתי את נעלי והנחתי אותם...", או יחיד רבים בסגנון "לא ידעתי איך אני אמור לוותר...כשהקיץ יגיעו לקיצו". כמו תמיד היו עוד, אבל נראה שהעקרון מובן.
שאלת השאלות הגיעה מכיוון "האם אני בן אדם רע מפני שאני שונא את הוריי? לא. ועל כך שאני מתעב אותם?". 

ככלל

אני חובבת ספרות MM ומוצאת שיש משהו בהתנסויות ראשוניות, בעיסוק בהבהרות מגדריות ובהבנה באיזו קבוצה משחקות הדמויות. ב"הוא", לא מדובר בסיפור גדול. אבל אין ספק שהוא מספק הצצה מתוקה, אולי אפילו מדי, לחווייה ראשונה וראשונית, של אהבת גברים. כמו בסיפור אהבה קולג' סטייל, הראשוניות הזו, מתנגשת בפוליטיקלי קורקט. 

בתמונה הכללית, 'הוא', מתגלה כספר חמוד, קליל, מתוק עד יבשושי בקצוות שעם קצת סבלנות כלפי עריכה לקוייה, ניתן להנות ממני ללא הפעלת תאים עמוקה.
והעיקר שלא נשארנו עם משהו ביד.

אין תגובות:

פרסום תגובה